בשעה שמאות מטוסים יפניים הטילו פצצות חודרות שריון על בסיס פרל הרבור בהוואי, הורגים אלפי אמריקנים וגורמים נזק אדיר לשמונה אוניות מערכה במתקפת פתע קטלנית, בריגדיר־גנרל דווייט ד' אייזנהאואר תפס תנומה.

אייזנהאואר, כהרגלו, עבד במשך כל סוף השבוע, אבל בסביבות שעות הצהריים של אותו יום ראשון הוא פיהק והסיט מנגד עיניו את המסמכים הפזורים על שולחנו. הבריגדיר־גנרל בן ה־15 סיפר לעוזרו שהוא "עייף עד מוות", יצא ממשרד ראש המטה במחנה סם יוסטון בסן־אנטוניו שבטקסס, נכנס למכוניתו ונסע הביתה. אל תעירי אותי, הורה לאשתו מיימי לפני שנפל למיטה: "אני לא רוצה שיטריד אותי מישהו שרק רוצה לשחק איתי ברידג'".

ההיסטוריה אילצה את מיימי לסרב לפקודתו. היא העירה אותו מהתנומה לשיחת טלפון דחופה עם בכירים בצבא ארה"ב, שבישרו לו את החדשות מפרל הרבור. למחרת ביקש הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט מהקונגרס להכריז מלחמה על יפן. ארבעה ימים קדחתניים לאחר מכן אייזנהאואר קיבל שיחת טלפון נוספת, שדרשה ממנו לעלות על מטוס ולהגיע לוושינגטון כדי לגבש את התגובה האמריקנית למתקפה היפנית. זה היה רגע מרכזי בחיי האומה ובחייו של אייזנהאואר, שעד אז הרשים כל מי שהיה ממונה עליו, אך לא הגיע להישגים ראויים לציון.

"אילו מת ,1941־ב בגיל שבו רוב הענקים ההיסטוריים כבר הספיקו להשיג את ההישגים המונומנטליים שלהם, הוא היה דמות לא מוכרת כיום", כתב סטיבן אמברוז בספרו "אייזנהאואר: חייל ונשיא". כשמיהר לוושינגטון, "אייזנהאואר אולי העז לקוות שהמלחמה תיתן לו הזדמנות להשתמש בכישרונותיו ובכישוריו )...( לטובת ארצו ואולי אפילו לטובת הקריירה שלו".

עומד על שלו

מסעו של הנשיא לעתיד, השאפתן והחרד, לא התחיל ברגל ימין. אייזנהאואר ארז תיק קטן, אמר למיימי שיחזור בקרוב ועלה על מטוס לבירה, אבל אחרי כמה מאות קילומטרים המטוס הונחת בדאלאס וקורקע בגלל מזג אוויר גרוע. אייזנהאואר לא אמר נואש, ועלה על רכבת. בשעות הבוקר של 15 בדצמבר הוא הגיע לתחנת יוניון בוושינגטון הבירה, ומיהר למשרד המלחמה בשדרת קונסטיטושן (הפנטגון עדיין היה בשלבי הקמה). רמטכ"ל הצבא האמריקני, גנרל ג'ורג' מרשל, פגש אותו שם ובפיו שאלה מצמיתה. מרשל, שנודע כמפקד מבריק אך קשוח ותובעני, נעץ באייזנהאואר מבט פלדה ודרש לדעת: "מה צריך להיות קו הפעולה הכללי שלנו?"

"אייזנהאואר נבהל", כתב אמברוז. "הוא אך זה הגיע, וידע רק מעט יותר משהצליח לקרוא בעיתונים. )...( הוא לא היה מעודכן בתוכניות המלחמה באוקיינוס השקט, ולא היה לו צוות שיעזור לו להכין תשובה".

שתיקה מביכה השתררה לכמה שניות, ואז אייזנהאואר ענה בפשטות: "תן לי כמה שעות".

הוא מצא לעצמו שולחן עבודה, תחב נייר טישו צהוב למכונת כתיבה, וללא כל הכנה או מחקר נוסף הגה אסטרטגיה ללוחמה ביפנים בחזית הפיליפינים. בשורה הראשונה התנוססה הכותרת "שלבים שיש לבצע". החוכמה הצבאית המקובלת הכתיבה נסיגה מהירה מהפיליפינים לאוסטרליה, שם יוכלו כוחות הצבא להתבסס ולהיערך למתקפת נגד, "אך כבודו של הצבא עמד על כף המאזניים, ואיתו יוקרתה של ארה"ב במזרח הרחוק", כתב אמברוז. כפי שסיכם אייזנהאואר בדו"ח שלו למרשל: "העם בסין, בפיליפינים ובאיי הודו המזרחית ההולנדית, יישא את עיניו אלינו. )...( אולי הם יסלחו לכישלון, אך הם לא יסלחו לנטישה".

אייזנהאואר גיבש פשרה נועזת. הוא תמך בשליחת צוותי אוויר, מטוסים וכלי נשק לאוסטרליה כהכנה לבסיס שם, ולצד זאת ביקש לשמר – ובמידת האפשר לחזק – את הכוחות האמריקניים שכבר היו מוצבים בפיליפינים, תחת פיקודו של גנרל דאגלס מקארתור.

כשהערב ירד על וושינגטון, חזר אייזנהאואר למשרדו של מרשל ובידו המלצותיו, מודפסות במכונת כתיבה. הוא ידע שהתוכנית טומנת בחובה מכשולים ומעקשים: "עלינו לקחת סיכונים גדולים ולהוציא כל סכום כסף שנדרש", כתב אייזנהאואר במסמך. "לא נעז להיכשל".

מרשל שקד על הדפים בסבר פנים קודר, בעוד אייזנהאואר מביט בו. לאחר שסיים לקרוא, הוא הפנה מבט נוקב אל פקודו. "אני מסכים איתך", אמר מרשל לבסוף בנימה חרישית. "עשה כמיטב יכולתך להציל את הפיליפינים".

שכול וכישלון

מרשל מינה את אייזנהאואר לאחראי על זירת הפיליפינים והמזרח הרחוק בחטיבת תוכניות המלחמה. לפני שעזב את סן־אנטוניו היה אייזנהאואר בטוח שהוא יוצא לגיחה קצרה

אש ומים: פרל הרבור בעת המתקפה, בצילום ממטוס יפני

מטוסים יפניים

ספינות אמריקניות