ני־פאולה צורי לא תשכח את השבת ההיא, בבסיס ליד טול־כרם. היא נסעה לשם כדי לשהות לצד בעלה, אלעד, שלא חזר הביתה תקופה ארוכה. "הנסיעה לשם הייתה מפחידה: הילדים יושבים מאחורה, ואני רואה בדרך שלטים עם שמות של מקומות שהיו בהם פיגועים. כל הזמן חששתי שאכנס מעבר לתחום שמותר לנו לנוע בו. בסוף הגענו לבסיס. נכנסה שבת, ובערב הייתה הקפצה. ברגע אחד התחילו סירנות, כל הבסיס עלה על ג'יפים, ואני מנסה להרגיע את הבנים ואת עצמי. עשיתי מזה משחק, אמרתי לילדים שהכול כאילו, כדי לבנות להם מעין הרפתקה. לדעתי הם לא זוכרים את זה, אבל בשבילי זה רגע שנחרת בי".

גם ילדיהם של הילה ואורי לוי ראו את אבא עוזב במהירות את הבסיס ויוצא לאירוע בשטח. זה היה בערב השני של ראש השנה, שעה קלה לפני סעודת החג. בגדוד החרדי "נצח יהודה", הבסיס כולו היה על טהרת המין הגברי; וכך הילה מצאה את עצמה בחדר האוכל עם מאות בחורים. "אמרתי לעצמי: איך הגעתי למצב ההזוי הזה? ידעתי שזה רגע שלא יחזור, מצב שאף אחת לא יכולה לדמיין כשהיא אומרת לבעלה 'כן, תמשיך לשרת בצבא, זה חשוב'. היום כשאני מסתכלת על אירועים כאלה, אני יודעת שזה בנה אותי. אלו היו חוויות מעצבות לי ולילדים.

"היו המון אירועים משפחתיים שהלכתי אליהם לבד, וגם סתם ככה, בהרבה רגעים שגרתיים של החיים, מצאתי את עצמי בלי אף אחד לידי. מסיבות חנוכה שהייתי בטוחה שאורי יגיע אליהן, ובסוף ישבתי בהן עם עצמי. אבל התרגלתי לזה, אף פעם לא נכנסתי להתקרבנות ומסכנות".

"לפעמים הם צריכים להיות רק במשימה, ולא לחשוב עלינו. אם היו חושבים עלינו תוך כדי הפעילות, הצבא לא היה נראה ככה", מסכמת שני, והילה מסכימה איתה: "זה לא פשוט, המחיר לא קל, אבל זה אפשרי – אם יש רצון טוב, תחושת שליחות, והחלטה משותפת בכל פעם מחדש, לקראת התפקיד הבא".

שני היא פיזיותרפיסטית, במקצועה, מומחית לשיקום רצפת האגן, מתגוררת בבוסתן־הגליל. היא נשואה לסגן־אלוף אלעד צורי, כיום מפקד גדוד 74 בחטיבה ,188 ואם לשלושה ילדים בגילי 6 עד .10 הילה היא אשתו של אלוף־משנה אורי לוי, שמפקד כיום על חטיבה 5 ועל בסיס האימונים לכיש. היא

תקופת שעון החול

שני )38( הכירה את אלעד בצבא: היא שירתה כמדריכת ספורט בקורס קציני שריון, הוא הגיע לשם כחניך ("שמרנו על הכללים ונפגשנו רק כשיצאנו הביתה"). מהרגע הראשון, היא מספרת, היה ברור שאלעד מחובר היטב לצה"ל. "אני בת להורים שעלו ארצה מארגנטינה מטעמי ציונות, אבל אין להם שום מושג על הצבא. כשקיבלתי זימון לקורס טיס, אמא שלי חשבה שרוצים לשבץ אותי כדיילת. נחשפתי לעולם הצבאי דרך המשפחה של אלעד, שמתגוררת סמוך אלנו בבוסתן־הגליל. הם שורשיים, ישראליים מאוד, והם נתנו לי הרבה רוח גבית וחיבוק ענק לאורך כל הדרך".

הילה )42( ואורי גדלו שניהם בקדומים, ובגיל 17 הפכו משכנים לחברים. "סימנתי את אורי כמטרה מגיל צעיר, רק חיכיתי שנגיע לגיל 'כשר' לנישואין", היא מחייכת. "המשפחות שלנו הכירו, הדרכנו יחד בסניף, ומשם זה התפתח".

אורי התגייס ליחידת הכלבנים "עוקץ", המשיך לקורס קצינים ושירת ברצועת הביטחון בדרום לבנון. "התחתנו כשצה"ל כבר יצא משם. בהמשך אורי הוצב ברצועת עזה, בניסנית. הוא התקדם מתפקיד לתפקיד, ואני לא הלכתי אחריו אלא נשארתי לגור בקדומים, קרוב למשפחה ולהורים. הייתי צעירה. שנה אחרי שנישאנו נולדה הבת הבכורה, הדר, ובתוך תשע שנים נולדו גם שלושת האחרים. היום זה נראה לי משוגע".

הבנת מראש שאת מתחתנת עם הצבא לכל החיים?

"לא הייתי בצבא, הגעתי מבית שלא הכיר מקרוב את החיים של שירות קבע, לא ידעתי למה אני נכנסת - אבל ידעתי שאני נותנת לו את המקום שלו לצמוח ולהתקדם, וזה גרם לו סיפוק גדול. ידעתי שיש 'תחנות יציאה', כי בכל תקופה צריכים לחתום מחדש. כל תפקיד שהוצע לאורי, דנו בו יחד. הייתה תחושה – והיא קיימת גם היום - שאנחנו עושים משהו טוב והולכים בדרך הנכונה, למרות הקשיים של גידול הילדים לבד. כשיש דיבור ושיח בין בני הזוג, זה אפשרי".

בעשר השנים הראשונות לנישואיה היא עבדה מעט, ורק במשרות שאפשרו לה להיות בבית בצהריים. "כשבעלך בתפקיד כזה, את אף פעם לא יודעת מתי הוא יחזור הביתה, ולכן הכול תלוי בך ועל אחריותך. אם את רוצה לרשום ילד לחוג ביום מסוים, זה חייב להתאים ללוח הזמנים שלך, כי אין מי שייקח אותו. ואין פילאטיס בערב, אם אין מי שיהיה עם הילדים. ההורים עזרו המון, קיבלנו מהם תמיכה בלתי נדלית. בלעדיהם לא היינו עוברים את זה".

השלב הקשה ביותר, היא אומרת, הגיע כשאורי יצא לקורס מג"דים, ואחר כך כשמונה למפקד גדוד בחטיבת כפיר ובנצח יהודה. בתפקידיו הקודמים היה אחראי על יחידות קטנות יותר, וממילא תדירות ההקפצות שלו הייתה נמוכה יותר; כשהתקדם בהמשך לפיקוד על חטיבה, הוא כבר לא היה חייב לשהות כל הזמן בבסיס קדמי. "דווקא אז הרגשתי המון גאווה ותחושת סיפוק. זה תפקיד טוטאלי עבור המשפחה. ידענו שזו תקופה שאנחנו צריכים להיות בה 'על זה'. הסתכלתי על התפקידים האלה כעל שעון חול, הגרגרים נופלים ובסוף זה נגמר - אבל האמת היא שגם אז לא ידעתי למה אני נכנסת".

כמג"ד, אורי היה נשאר בבסיס כל שבת שנייה, והמשפחה הייתה מצטרפת אליו פעם בחודש. "כשהילדים היו קטנים היה לי חשוב מאוד להגיע כמה שיותר לצבא, לנצל כל הזדמנות. הייתי אורזת במשך יום שלם, לוקחת את כל הבית, כולל צעצועים ואוכל ופלטה וכל מה שצריך. כי אם לילד נרטבת הגרב, אין לך ממי לבקש אחרת. היה לי חשוב החיבור של הילדים למקום שבו אבא נמצא".

הקושי המרכזי, לדבריה, לא היה התחזוקה ה"טכנית" של המשפחה והריצה הבלתי פוסקת ממקום למקום; בהיבט הזה היא למדה

שאלעד נמצא כל כך הרבה מחוץ לבית, ובכל זאת אני מרגישה שאנחנו עושים את הדבר הנכון. כי זו לא הכמות אלא האיכות. אני רואה אנשים שעובדים בהיי־טק ומגיעים הביתה ממורמרים. לעומת זאת, כשאלעד חוזר הוא נוכח במאתיים אחוז והוא אבא בכל רמ"ח איבריו. אבל אני גם לא מותחת ביקורת על מי שחושב אחרת ממני. זו חוויה סובייקטיבית מאוד".

הילה: "ניסיתי להקים בקדומים קבוצת תמיכה לנשות משרתי הקבע. אחת המשתתפות התלוננה מאוד על הקשיים, ואמרה שאצלה המצב הזה הוא לא מבחירה. היה קשה להתמודד עם הטענות שהיא העלתה. לא נכון להיות במסלול כזה אם לא בחרת את השליחות, ואין דרך להפוך את החיים האלה למשהו זוהר. אולי יש כאן תמימות שלי ושל הרבה נשות קבע, שמאמינות שהן מסוגלות להכול. היו גם אנשים מדהימים שנאלצו לעזוב את הצבא, כי הם לא הצליחו ליצור את השילוב המטורף הזה".

להספיק לריב ולהשלים

העבודה המשותפת על הספר "משפחה בצבא" (ידיעות ספרים) שוב הראתה להן עד כמה הן דומות זו לזו, על אף ההבדלים הניכרים לעין. שני מספרת שלא התרגלה לכך שהילה מתנתקת בשבת, ואין דרך לדבר איתה; "מצד שני, היא פתחה אותי להרבה דברים יפים שאפשר לראות בדת".

הילה: "גדלתי בחממה, לא הייתה אצלנו הזיקה הזאת של 'בואו נכיר אוכלוסיות שונות'. גם לא הייתי בצבא, כך שמבחינתי, להוציא ספר יחד היה כמו להגיע לטירונות ולדעת להסתדר. רצינו שכל אחת תביא את הקול שלה, ושנהיה גאות בספר הזה בצורה שווה".

שני: "זו הייתה פלטפורמה לתרגול ענווה. לבוא בלי אגו, שתינו יחד לטובת הסיפור, ולא לשאול מי זרקה מילה יותר מהשנייה. ידענו שהילדים צריכים את זה, והם היו לנגד עינינו כל הזמן. אנחנו שתי נשים שצועדות יחד כדי להעצים את הילדים של משפחות הצבא".

גיבור הספר הוא יואב בן החמש, שרוצה מאוד שאבא ישתתף במסיבת יום ההולדת שלו – אך האב אינו מגיע. דרך סיפורו נפתח צוהר אל חייהם של הילדים הללו, שרק אמם מלווה את היומיום שלהם. הספר מסביר את גודל השליחות שלקח על עצמו האב, ומתאר כיצד המשפחה כולה מעורבת במשימה, על

במקום שנשות קציני הקבע עומדות בו, נשות מילואימניקים מעדיפות לא להתערבב. כי בסוף, מי אנחנו ומה, מול תקופות חיים שלמות של נשיאה עצמאית בעול. ובכלל, נהוג במקומותינו לא להשוות באסות ותסכולים. כל אחת והשק שלה. ובכל זאת, ממרום השנים אפשר לומר כי גם בביתנו הצטברו להן כמה (וכמה) עמידות בניסיון, אי אילו מרחקים וגעגועים ואפילו כמה דמעות, לטובת ההגנה על המולדת.

במקרה הפרטי שלי, הייתה איזו נסיעה בלתי מתוכננת בטרמפים אל ההרודיון, כשהאיש נעלם לחודש וכמעט לא היה לו זמן אפילו לטלפון – וכל זה ארבעה חודשים אחרי החתונה. והייתה התגנבות בלתי נשכחת לתוככי נצרים, כדי שילדה אחת בת שנתיים תוכל לחגוג יום הולדת לאבא.

היו אינספור צווי שמונה בהולים, ונסיעות בימי שישי לביקור במוצבים אי שם. היו הדלקות נר חנוכה, נר איש וביתו, בלי האיש, שצה"ל החליט בדיוק אז להרחיק מביתו. הייתה ההקפדה המעצבנת של צבא ההגנה על גיוסים דווקא בסוף אוגוסט הנורא, היה קיפול עצמאי של כלי הפסח בחזרה אל הארונות, כולל טיפוס על כיסא גבוה בחודש השמיני. ובדיקות אולטרסאונד קריטיות, שאי אפשר לספר על תוצאותיהן למי שמנותקקשר במעמקי מבצע בעזה. ואירועים משפחתיים לבד, ומיליון קופסאות של עוגיות שנאפות בבהילות במוצאי שבת, ובדיחות בעבודה מצד מי שכבר לא מאמינים – כי לא יכול להיות, אין מצב שהוא שוב במילואים.

ויש גם התמודדות שלו עם יותר מדי תפקידים ומשימות. דווקא מפני שהוא גם וגם. גם אזרח, וגם במדים. והמוסד האקדמי שהקשיח לב ולא השכיל להבין כי היעדרות היתר נובעת מעשרות ימי שירות כקצין קרבי (שתדעו שאני לא ממש סולחת לכם עד היום, בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה במרכז הארץ). והצורך שובר הלב שלו להכריח חיילים להתייצב. והישיבות הבלתי נגמרות, שמגיעות בעצמן אחרי ימי עבודה ארוכים, והנסיעות האינסופיות על חשבון תקציב הדלק הביתי. והתחושה המתסכלת שעיתותיהם של חיילי המילואים אינן יקרות בעיני צה"ל.

ומעל הכול – חוסר הנעימות לקטר בכלל. כי בסוף, באמת לגמרי ובלי שום ציניות, כאן זה לא סתם סלוגן: השירות הזה כולו זכות.

בשבוע החולף הודיעה הרשות לתחרות (לשעבר הרשות להגבלים עסקיים) שהיא שוקלת להטיל עיצום כספי - בפעם הראשונה בתולדותיה - בגין קביעת מחיר גבוה ובלתי הוגן. הצעד הזה מופנה נגד חברת MBI פארמה, משווקת התרופה "לידיאנט", המצילה את חייהם של חולים במחלה הגנטית :CTX המחלה חשוכת מרפא, ו־05 הישראלים הסובלים ממנה נוטלים לידיאנט מדי יום כדי לשרוד. מחיר התרופה – שנכנסה לסל התרופות וקיבלה ממשרד הבריאות מעמד מונופוליסטי בתחום התרופות ל־XTC בישראל - עלה פי כמה וכמה בשנים האחרונות. כעת מחירה עומד על 50 אלף שקל (או 32 אלף לצרכן) לחפיסה המספיקה לחודש ימים; "בעלות הגבוהה נושאות קופות החולים וקופת סל שירותי הבריאות", מסרה הרשות לתחרות, במסמך שבו הודיעה שהיא מבקשת להטיל על MBI קנס בסך 8 מיליון שקלים, כדי להרתיע אותה מלגבות את המחיר המופקע.

האם הקביעה של רשות התחרות שמחיר מסוים הוא "מופרז" או "גבוה ובלתי הוגן", יכולה להיות תקפה גם כלפי מוצרי צריכה כמו פסטה או שתייה קלה? ברשות התחרות אומרים שלא בקלות. "אכיפת האיסור על גביית מחיר בלתי הוגן וגבוה (מחיר מופרז) תתבצע לעיתים רחוקות ובאופן מרוסן, נוכח הכרה בעדיפות ברורה של אכיפה מוכוונת תחרות", נמסר לנו מהרשות. "שימוש רחב מדי, בלתי אחיד או בלתי מידתי במונח 'מחיר בלתי הוגן וגבוה' הוא בעל השלכה כלכלית".

הרגולטור, לפיכך, מבהיר שאינו מתכוון להתערב במחיריהם של מוצרים, אלא כאשר העוול זועק לשמיים. לצד זאת, בפני בית המשפט העליון מונחים כיום שני ערעורים שעוסקים בשאלה אם אפשר לנהל תביעה ייצוגית שבבסיסה טענת "מחיר מופרז". התביעה הראשונה הוגשה נגד תנובה, בטענה שמכרה קוטג' במחיר גבוה מדי, והתביעה השנייה הוגשה נגד החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, והתייחסה למחיר של קוקהקולה. התביעות הייצוגיות הן הליך של "אכיפה אזרחית", ולא צעד רגולטורי, אבל גם בבית המשפט העליון לא ממהרים לקבוע מסמרות בשאלה אם אפשר לקנוס חברה שמוכרת את מוצריה במחיר מופרז. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הגיש את עמדתו בנוגע לשתי התביעות: הוא מצדד בהכרה בעילה המשפטית של "גביית מחיר מופרז", אבל סבור שיש לנקוט זהירות וריסון באישור תביעות ייצוגיות כאלה. "עצם האפשרות לגבות מחיר גבוה מהמחיר התחרותי הוא השמן המניע את גלגלי התחרות", טען מנדלבליט, וליווה את עמדתו במבחני הוכחה קשיחים שיצמצמו את יכולתם של הצרכנים להגיש תביעות כאלה.

השאלה אם מחיר הוא מופרז או לא אינה עניין של תחושה בלבד. "אחד התרגילים הראשונים שאני מעביר לסטודנטים שלי בשיעורי כלכלה נוגע למחיר הוגן", מספר ד"ר אמציה סמקאי, שותף מייסד בפירמת הייעוץ הכלכלי "סמקאי אסטרטגיה". "אני משרטט את עקומת התמורה ואת עקומת ההיצע והביקוש, ואז מבקש מהסטודנטים להראות: איפה המחיר ההוגן? כמובן, אין דבר כזה: המחיר נקבע לפי כוחות השוק".

הביקורת של סמקאי אינה רק על חוות הדעת של היועמ"ש בנושאים הקלילים יותר של קולה או קוטג', אלא גם על העמדה הכללית של רשות התחרות. "זה בעייתי שרשות שלטונית מנסה בכליה הדלים להבין מהו מחיר 'הוגן' ומהו מחיר 'מופרז'. בלי לדבר על המקרה הספציפי של התרופה, הגדרת מחיר כמופרז צריכה להיות אירוע חריג מאוד. אפילו בעל העסק לא יודע לקבוע מהו המחיר הנכון באמת - יש יסודות רבים להתחשב בהם, כולל עלות ההון, התשואה להשקעה והפער בין רווח תפעולי לרווח סופי. גם לא ברור עד הסוף מה ההשפעה של כל אחד מהגורמים האלה בנפרד על קביעת המחיר".

איפה לדעתך בכל זאת יש הצדקה לקביעת "מחיר מופרז"?

"בחוות דעת שכתבתי לבית המשפט בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד הבנקים, על מחיר מופרז שנגבה באמצעות ריבית בקרן לעסקים קטנים, הסברתי שהמנגנון שהמדינה בנתה שם יצר מצב לא תחרותי: המדינה הצמידה מחיר מרבי לריבית, וכל הבנקים נצמדו אליו. בעצם, המדינה עזרה לבנקים לתאם מחירים, והיכולת של הלווה לעבור מבנק לבנק ולהתמקח על המחיר נעלמה. במקרה הזה החסמים גרמו לניצול המצב כדי ליצור הפקעת מחירים, בניגוד לשוק שמאפשר תחרות על המחיר. צריך לשים לב שבדרך כלל באירועים כאלה יש חסם חיצוני שמונע תחרות, ומקורו בדרך כלל במדינה. הפתרון צריך להיות פירוק החסם שמונע תחרות ומוביל למחיר גבוה ובלתי הוגן".