חיים שטורמן היה בדרכו להקים נקודת התיישבות נוספת בעמק בית־שאן. יש אומרים שהיעד היה באזור עין־הנצי"ב של ימינו, או טירת־צבי. את המשימה הזו שלקח על עצמו בספטמבר ,1938 הוא לא הצליח להשלים. שטורמן, איש העלייה השנייה ומראשוני ארגון השומר, היה חלוץ חרוץ שכבר הספיק להשתתף בהקמת עין־חרוד ולהתיישב בתלעדשים, ברוחמה ובקבוצת כנרת; לרכוש קרקעות בעמק יזרעאל יחד עם יהושע חנקין, להשיג נשק לארגון השומר, וגם לשבת בכלא עכו בעוון הגשת סיוע לשומרים ביבנאל. למען האמת, הייתה לו הזדמנות לברוח מהמקום לפני שיילכד בידי הטורקים, אבל הוא בחר להישאר ולסייע לחברים שנפצעו.

שטורמן הוא גם האיש שחתום על האמירה "נופלים ההולכים ראשונה"; הוא טבע אותה בהספידו את חברו משה רוזנפלד, שנרצח על ידי כנופיות ערביות .'35־ב שלוש שנים מאוחר יותר, בעת ששימש כאחראי הביטחון של האזור, הצטרף גם שטורמן לרשימה הארוכה של גיבורי ישראל שנפלו על גאולת הארץ. הג'יפ שבו נסע עם שניים מחבריו, אהרן אטקין ודוד מוסינזון, עלה על מוקש שטמנו הכנופיות. בן 46 היה במותו, אב לשלושה. "היו לו יחסים מעולים עם הערבים באזור, הוא דיבר את שפתם", אומרת נכדתו, טלי בשור. "הם קראו לו 'המוכתר' והעריכו אותו מאוד. סבא חשב שאנחנו והם צריכים לחיות זה לצד זה בשלום ובאחווה, אבל למרבה האירוניה, הכנופיות חיסלו אותו".

אנחנו יושבים יחד באודיטוריום המטופח של "בית שטורמן", שהוקם 1941־ב לזכר סבה של טלי. המוזיאון, פרי יוזמה של שמואל סבוראי, מוקדש למורשת האזור, כשלצד הנצחתו של חיים שטורמן מונצחים בו כעת גם כמה מצאצאיו שנפלו במערכות ישראל: בנו משה נהרג לרגלי הגלבוע במלחמת השחרור, והותיר אישה הרה ובן ששמו חיים, על שם הסב. חיים שטורמן הנכד נפל 1969־ב בפעולת צה"ל באי גרין. נכד נוסף – אמיר בשור, אחיה הבכור של טלי – נהרג ממוקש בעת פינוי ציר על גדות תעלת סואץ.

למרות השכול שליווה את משפחתה, טלי בת ה־46 מתארת ילדות מאושרת. "לא הרגשנו את מה שמתארים אחרים, על משפחות שנהרסו בעקבות אסונות. ההורים שלנו עשו הכול כדי שהחיים שלנו יהיו רגילים. אחותי התאומה ואני היינו בנות 13 כשאמיר נפל, אבל החיים המשיכו. החיים של אמא כנראה לא, אבל אנחנו למדנו נגינה והייתה שמחה בבית. ברור לי שזה היה כדי להגן עלינו".

גם אורד צ'ארלס וינגייט, הקצין הבריטי הידוע שהיה ציוני נלהב, הקים בעין־חרוד את פלוגות הלילה המיוחדות של ההגנה. "הוא העריץ את סבא, שלא ממש יכול היה לדבר איתו - כי הוא לא ידע אנגלית ווינגייט לא ידע עברית. הם שוחחו בערבית דלה".

בניגוד לקיבוצים אחרים, כאן לא נשלחו הילדים ללינה משותפת. "היו פה נשים פמיניסטיות לוחמות שהתנגדו לזה. בסופו של דבר נמצאה פשרה: מכיתה א' חזרנו לישון אצל ההורים, ודווקא הפעוטות ישנו ב'חינוך המשותף', כדי לאפשר לאמהות לצאת לעבודה ולאירועי תרבות. רעיון מוזר שהיו המון מלחמות סביבו". עם זאת, טלי מעידה שבה העניין לא פגע. "אהבנו לישון בגן. לכמה מההורים היה כישרון לספר סיפורים לפני השינה, אז שמחנו מאוד בהשכבות".

גם בתה מתגוררת בקיבוץ – דור רביעי לעין־חרוד – אבל עבור טלי, הקמת ֵּביתה־שלה שם לא הייתה הבחירה המובנת מאליה. "בשנות הנעורים הייתי משוכנעת שאחרי שאתחתן אשאר בקיבוץ, כי גדלתי כאן עם חיי חברה תוססים ובית ספר טוב מאוד וחברה שמחבקת ומגוננת. אבל עם השנים נפערים סדקים, ומתחילים לשאול שאלות ויש ביקורת. אני מודה, היו מחשבות לחפש דרך חיים אחרת". 1980־ב היא התחתנה עם ניב, שגם הוא בן משק. "יצאתי ללימודי אחיות ונכנסתי מיד למרפאה פה. ואז התחלתי ללדת, ואיכשהו החיים השאירו אותי כאן".

היא לא מצטערת על זה. "הקיבוץ הופרט לפני עשור, ולי, שתמיד פזלתי לחיים פרטיים, זה התאים מאוד. לדעתי גם לעין־חרוד זה עשה רק טוב". אחד הבנים שלה עבר לגור ביישוב רותם שבבקעת הירדן, היא מספרת, ומדגישה: "עבר לגור", לא "עזב". ימי "הבלדה לעוזב הקיבוץ", הבוגד שבוחר לצאת לדרך חדשה, כבר מזמן לא כאן.

את ניב, שמבוגר ממנה בשנתיים, היא מכירה כמובן מילדות – "אבל רק כשהיה בצבא פתאום ניצת משהו". הוא היה כוורן בקיבוץ, והתגלגל לתחום המחשבים והתקשורת; היא עבדה בחברות תרופות, בעיקר בתחום הסוכרת. את המוזיקה לא עזבה מעולם. אחרי שנים רבות של נגינה בכינור היא עברה לשירה, ועד היום היא לוקחת חלק באירועי התרבות בקיבוץ במסגרת המקהלה המקומית, שעליה גם הייתה אחראית בעבר. לקראת חגיגות המאה לעין־חרוד החלו החברים להקים תערוכה שתספר את

סיפורו של המקום, עשור אחרי עשור, "ואז פרצה הקורונה ששינתה את הכול". התערוכה נפתחה באיחור, על חורבות המטבח הישן של עין־חרוד. העשור הראשון – על חפציו והתמונות שהנציחו אותו – כיכבו שם בחלל כולו. אלא שקצר חשמלי גרם לשרפה, והכול עלה באש. למרות זאת, אומרת טלי, אנשי הקיבוץ עושים ככל יכולתם לחדש את התערוכה. אגב, המטבח הישן הוא גם המטבח הכשר שפעל כאן. "מקימי הקיבוץ היו צעירים מאוד, ולימים עלו ארצה גם ההורים שלהם, שהיו שומרי מסורת. בזכותם היה פה בית כנסת ו'מטבח הורים' כשר. גם היום אנחנו שרים שירי שבת ומדליקים נרות. יש לנו מסורת".

המתח בין דתיים לחילונים בישראל, היא חוששת, יצית מלחמה פנימית. "אצלנו בארץ מערבבים דת ומדינה, ומהמקום הזה יכול לבוא מאבק אחים. מי שמסכן אותנו אלה הקיצונים בשני הצדדים. מוכרחים לשבת ולדבר. גם זה מתקשר לסבי, חיים שטורמן. אחרי שערבים פגעו פה באנשים, היו מי שאמרו שצריך להרוג אותם, וסבא מנע את זה בגופו. היום יש אנשים שמצליחים לפלג את העם ולהשניא את האידיאליסטים. אבל עם כל הצניעות, מי שהקים את המדינה והתיישב בגבולות אלה הקיבוצים. אמרו שהם התעשרו על חשבון המדינה; אנחנו גדלנו ארבעה אחים ב־04 מטר מרובע, ההורים ישנו בסלון. מישהו חשב שזה קיפוח? סבא שלי גאל אדמות, אבל הבית שלי עד היום לא רשום על שמי".

את הרלוונטיות של הנושא העדתי לימינו היא לא מצליחה להבין. "כל השנים אנחנו בקשרים עם תושבי בית־שאן - אגב, רובם לא מתעניינים בכלל בנחל האסי, והם בעצמם עובדים בניר־דוד. לפחות חמישים אחוז מחברי הקיבוצים הם מעדות המזרח. יש אנשים שיש להם עניין להנציח את הקטע העדתי, אבל הכול הרי כבר התערבב. עד כיתה י"ב לא ידעתי מה זה אשכנזי וספרדי. נולדתי בישראל להורים שנולדו בישראל, אז איזו עדה אני?"