באופן טבעי דמותו של פרעה מלך מצרים שמורה בתודעתנו כדוגמה השלילית ביותר למנהיג. לא רק את ישראל ִשעבד ועינה, אלא גם על עמו הביא אסון. שיטות השעבוד וההשמדה שלו עשויות להיחשב כאב־טיפוס לאויבי ישראל המרים ביותר במהלך הדורות. אלא שכל הדברים האלה נכונים ביחס לפרעה "החדש", זה שאנו עתידים לפגוש בתחילת ספר שמות. בני שושלת פרעה הקודמים שאנו פוגשים במצרים אומנם אינם סמל הדמוקרטיה הליברלית, אבל דמותם מורכבת ואף מרשימה למדי.

פגישתנו הראשונה עם שושלת זו היא בעת ביקורם של אברהם ושרה במצרים, בעקבות הרעב ששרר בארץ. מעניין שגם המהלך העיקרי של ירידת יעקב ובניו למצרים קשור בשנות הרעב ששררו באזור. כשאברהם ושרה מגיעים למצרים, אזכורו הראשון של פרעה מפתיע למדי. "ַוִּיְראּו אָֹתּה ָׂשֵרי ַפְרעֹה ַוְיַהְללּו אָֹתּה ֶאל ַּפְרעֹה ַוֻּתַּקח ָהִאָּשׁה ֵּבית ַּפְרעֹה" (יב, טו).

המהירות שבה ביקורו של אברהם הופך לנושא אישי של מלך מצרים האדירה מסמן את המשך הדברים לדורות, כאשר מעורבותו של המלך המצרי בגורל משפחת יעקב חורגת מההיגיון הסביר. כבר במפגש הראשון עם אברהם אבינו אנו שומעים על "ְנָגִעים ְּגדִֹלים" שבהם מוכה פרעה "ַעל ְּדַבר ָׂשַרי ֵאֶׁשת ַאְבָרם", וכבר כאן מתקיימת שיחה אישית קשה בין אברהם למלך, המסתיימת בגירוש אברהם ושרה ממצרים.

היסודות ליחסים העתידיים עם מצרים בכלל ועם פרעה בפרט, מונחים אפוא במקום הזה, כולל הרכוש שאברהם מקבל, היריבות האישית המרה, הנגעים והגירוש שלימים יתהפך לשעבוד ולסגירת הגבול בפני עם ישראל. מיצחק נמנעה ונחסכה המעורבות במסכת היחסים הטעונה עם פרעה, מתוך כך שהירידה מצרימה נאסרה עליו.

יותר משליט רגיל

פרעה שב למעורבותו החל מהגעתו של יוסף למצרים. יוסף נמכר לפוטיפר סריס פרעה, ופגישתו הגורלית בכלא היא עם שניים משרי פרעה שחטאו למלך. מנקודה זו, בכל התפתחות העלילה מעורבותו האישית של פרעה היא יסוד לאירועים. אנו מתייחסים לכך כמובן מאליו, אבל נדמה שהעניין מורכב יותר. המעמד של פרעה חורג מסמכותו של שליט אבסולוטי רגיל. ההתייחסות אליו מבטאת הערצה והתבטלות מוחלטים, וכבר בכך הוא מייצג סתירה לתפיסת האמונה העברית בבורא העולם.

להתרשמותי, פרעה של פרשת מקץ מרשים ומורכב עוד יותר מאותו פרעה שפגש את אברהם, ומבטא תכונות אופי מפתיעות. הוא אדם חולם, ובמסגרת חלומו הקב"ה מעביר לתודעתו מסר קיומי. לא כל אדם מסוגל לחלום תכנים שכאלה, ובוודאי שלא כל אדם מבין שהחוויה הזאת אינה מקרית ושעליו לנסות ולתפוס את מהותה. הוא גם יודע לנקוט פעולות נחרצות להשגת האמת, ולהבדיל בין פתרונות ממשיים לסתמיים. ביטויים כמו "ַוִּתָּפֶעם רּוחֹו" (מא, ח) מאפיינים אנשים בעלי נפש סוערת ורגישה.

העובדה שפרעה מעוניין להכיר ולשמוע את העבד העברי, מתוך תקווה שאולי בכך יימצא פתרון לחלומו ולחרדותיו, מרשימה מאוד. אמנם בדרך כלל רק במשטר דיקטטורי ניתן "להקפיץ" באופן כל כך קיצוני אדם משפל המדרגה למרומי השלטון, אבל פרעה מנצל את כוחו לטובה ולהצלת עמו. כושר האבחנה שלו מרשים והגדרתו את יוסף קולעת: "ַוּיֹאֶמר ַּפְרעֹה ֶאל ֲעָבָדיו ֲהִנְמָצא ָכֶזה ִאיׁש ֲאֶׁשר רּוַח ֱא־ֹלִהים ּבֹו" (מא, לח). הכרתו ביכולותיו הרוחניות של יוסף היא לא פחות ממדהימה. הוא אינו מדבר רק על תבונה או כישרון, אלא מאבחן דרגה רו

חנית נפרדת בבחור הזר שעומד מולו. בהמשך הוא מעביר לו את סמכויות השלטון, קורא לו בשם מיוחד ומחתן אותו עם אישה חשובה.

שבר פוגש בשבר

בחוכמתו הרבה פרעה אף מעביר ליוסף את הסמכויות הבעייתיות ביותר, כגון זכות הכניסה והיציאה מהארץ והעימות עם החקלאים בארצו. נדמה שאנו נתקלים בשילוב מרשים של ההכרה בייחודו הרוחני של יוסף, יחד עם חוש שלטון רגיש ומפותח. כוחו האבסולוטי נשאר ברקע, כמי שמעניק סמכויות ליוסף, ומוכיחה זאת העובדה שיוסף יזדקק בעתיד לאישור ממנו הן לגבי קליטת משפחתו במצרים והן לגבי מסע הקבורה של אביו יעקב.

דומני שהתורה מלמדת כאן את כוחה של הבחירה החופשית אצל פרעה, ובכך מדגישה את כישלונו הנחרץ של פרעה הרשע של ספר שמות. בין השורות נאמר לנו שגם כאשר מדובר במלך שטבעו אלילי וארצו מונחת לרגליו – עדיין יכול השליט לחרוג מהצפוי ולמצוא בתוכו כוחות נפש מפתיעים.

"ַוֵּיֵצא יֹוֵסף ִמִּלְפֵני ַפְרעֹה ַוַּיֲעבֹר ְּבָכל ֶאֶרץ ִמְצָרִים" (מא, מו). יוסף כבר אינו מתנהל רק מול פרעה, כעת הוא יוצא לדרכו השלטונית העצמאית. לא חולף זמן רב ובני יעקב מגיעים לשם כדי למצוא שבר לרעבונם. כאן יימצא להם הפתרון והמזון ("שבר") וכאן גם יבוא לידי ביטוי הקרע המשפחתי הפנימי שלהם (שוב שבר). וכפי שבמדינה ריבונית יחסי החוץ ויחסי הפנים תמיד כרוכים אלה באלה, כאן גם היחסים הפנימיים בין בני יעקב המגיעים מצרימה כרוכים במצב הכולל בארץ זו.

"ַוַּיִּכֵרם ַוִּיְתַנֵּכר ֲאֵליֶהם ַוְיַדֵּבר ִאָּתם ָקׁשֹות" (מב, ז). בתוככי העולם של פרעה ומצרים, חוזרים יוסף ואחיו לחיות במודע ולא במודע את זרותם. באחד משיריי כתבתי "שאין אדם מתנכר אלא למכיריו בלבד". אפשר לדבר על יחס של התנכרות רק כלפי אלה שאנו אכן מכירים. מי שזר לנו יכול להיות מושא לזרות ולהתעלמות, אבל רק מי שמוכר לנו עלול להיות גם מי שנתנכר לו. הֵנכר המצרי הגדול מכיל עתה בקרבו את הניכור הישראלי הפרטי. דווקא הקרבה שבין פרעה הנאור ליוסף מובילה את יוסף לעמדה המאפשרת לו להתנכר לאחיו.