מקור ראשון

מנורת החנוכה של דוד העיוור

האם מי שאינו רואה את אור הנרות, יכול לברך עליהן? מסע בעקבות סוגיה הלכתית, זיכרון ילדות, ופסיקת חכמי המערב שקשרו את מצוות נר החנוכה לרגש וללב

הרב מאיר אביטן הוא מנהל יהדות חברתית ברשת בתי הספר דרכא / מאיר אביטן /

ילד רך בשנים הייתי בימים ההם, בן שמונה, כמניין ימות החנוכה. צופה הייתי אז במעשיו של אבי במרכולתו הקטנה, שבה היה משרת את תושבי שכונה בעיר באר־שבע. הֹוֵלְך ָאָדם ֵאֶצל ֶחְנָוִני ָהָרִגיל ֶאְצלֹו ְואֹוֵמר לֹו ֶ ּתןִלי ֵביִצים ֶוֱאגֹוִזים ְ ּבִמְנָין, ְוַהִ ּפְנָקס ָ ּפתּוַח. אך יותר משמכר מצרכי מזון, היה עוסק בתורה ומטה אוזן קשבת לצורכי הקהילה. היה אדם נכנס לקנות קפה והיה יוצא עם נס ופניו מוארות.

לימים נכנס אצלו ָדִוד העיוור, כך קראנו לו. באותה שנה מתה עליו רעייתו, והיה ליבו צר על שאינו יכול להדליק את החנוכייה. עוד זה מדבר ואבי קרא אותי וציווני: "לקראת ערב קח מן החנות נרות, לך לביתו של דוד העיוור וסייע לו בהדלקת החנוכייה". והוסיף: "אל תצא בטרם כבו הנרות". משעה שחשכה, שמתי פעמיי אל ביתו של דוד. עוד בטרם באתי לדפוק על דלתו, וקולו נשמע מתוך הבית, "ברוך הבא". וכשנכנסתי היה משלח אותי אל הארון ומכוון אותי אל מקומה של החנוכייה, והיא כה פשוטה, עשויה מנחושת פח, אך מה לי ולתהות על צורתה ועיצובה, ילד אנוכי.

ביקשני להניח את החנוכייה על השולחן, ושאל: נרות הבאת? משעניתי לו הן, ביקש ממני לסדר את הנרות בחנוכייה ולתת לו את השמש דולק. היה אוחז את השמש, ואנוכי אוחז ידו ומכוונו אל הנרות. הוא מברך בקול שמח ובהתלהבות, והחנוכייה בפשטותה מאירה את הבית ואת לב בעל הבית. ומשעה שסיימנו את אמירת הנרות הללו קודש ומזמורים, הייתי יושב ומצפה מתי תכבה החנוכייה.

היו ימים שהיה מספר לי כיצד כשהייתה אשתו עימו הייתה היא מסדרת את החנוכייה והוא מברך, והיו פעמים שהשתיקה יפה. אך זכורני מתקופה זו, שבשעת אמירת הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד, הייתי תמה עד מאוד: מה כל כך חשובה לו לדוד הדלקת החנוכייה? הרי הוא עיוור, ואינו משתמש ואינו רואה. לא העזתי כמובן להביע את תמיהתי, שאלותיו של ילד קטן.

מעמדו של העיוור ביהדות

חלפו השנים, וכשיצאתי את בית אבי וצעדתי בשנותיי הצעירות בישיבת ההסדר לפני יותר משלושים וחמש שנה, עסקנו באחד הזמנים בחובת קיום מצוות לאדם שהוא סגי נהור. בתנ"ך ובספרות חז"ל העיוורון נוכח וקיים. לא מעטים מגדולי ישראל היו עיוורים, והעיוורון לא מנע מהם למלא תפקידים חשובים. היהדות מעניקה במה משמעותית לעיוור ונזהרת בכבודו, ואף חז"ל משתמשים בשם מושאל עבורו שמשמעותו הפוכה, "סגי נהור", שפירושו רב אור.

אחד המקורות לדיון האם עיוור חייב באופן עקרוני במצוות התורה או פטור מהם, הוא הברייתא המובאת במסכת בבא קמא. סוגיה זו שנויה במחלוקת בין רבי יהודה וחכמים:

רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצוות האמורות בתורה (בבא קמא פז, ע"א).

חכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים שסומא חייב באופן עקרוני במצוות התורה. רובם ככולם של הראשונים והאחרונים פסקו כדעת חכמים שסומא חייב במצוות, למעט מצוות שבאופן פיזי הוא מוגבל לקיימן או שגזירת הכתוב פוטרתו.

בסוגיית הדלקת נר חנוכה בברכה לאדם סגי נהור, נפסק בערוך השולחן כך:

יש מי שמגמגם ואומר שסומא לא יברך. ונכון לעשות כן, כיון שעיקר הפרסומי ניסא הוא הרִאיה, והוא אינו רואה. ולכן נכון ככל האפשר שיתרחק הסומא מלברך (אורח חיים, תרעה)

ובמשנה ברורה:

כתב רש"ל בתשובה סימן עז: סומא – אם הוא בבית שאחרים מדליקין ויכול להשתתף בפרוטות עמהם

ויברכו עליו, זה עדיף. וכן אם יש לו אשה, אשתו מדלקת עליו. ואם הוא בבית מיוחד ואין לו אשה, ידליק בעצמו על ידי סיוע של אחר. ועיין בשערי תשובה (שכתב) דלא יברך, וכל שכן שאינו יכול להוציא אחרים (סימן תרעה, סעיף קטן ט).

להלכה רבו הפוסקים, הן האשכנזים והן הספרדים, שקבעו שסומא מברך על נרות חנוכה, אולם כשהוא נשוי תדליק אשתו ותברך, ואם אינו נשוי ויש לו בית בפני עצמו ידליק בעצמו נר חנוכה ויברך כל הברכות, כיוון שהסומא חייב בכל המצוות ובהדלקתו יש פרסום הנס לאחרים.

באותו דיון בימי הישיבה שאלנו האם עיוור יכול לברך ולהוציא אחרים ידי חובתם, כגון אשתו. חבריי השיבו שלאור המקורות אינו יכול להוציא ולברך לאחרים. אך באותה שעה עלה בזיכרוני, בבחינת "ראה מעשה ונזכר הלכה", וסיפרתי את המעשה של דוד העיור שהיה מברך על נרות חנוכה ולא אשתו שהייתה רואה, וטענתי שהוא נהג כפי שהורה לו אבי. אך חבריי היו מהרהרים במעשה ההלכה ובמקורות שעמדו לרשותנו, וביטלוני ב"אין מביאין ראיה משם". ומתוך שלא הייתה בידי ראיה, נשתכח הדבר ממני.

סוסים חבושי עיניים

חותם התלהבותו ורצונו של דוד העיוור בהדלקת נרות חנוכה טמון היה בזיכרוני, עד לאותה שנה שבה חזר וניעור. ימי הקיץ של שנת .2014 עובר אני בין הספרים באחת החנויות, ונתקלת נפשי בספר רך בעמודים, "נופים חבושי עיניים" של המשורר ארז ביטון. אני פותח עמוד ראשון ובו כותרת, "מבוא לאיש העיוור". אני הופך דף ומולי ארבע שורות קצרות, המטלטלות אותי לרגע. סוסים חבושי עיניים ְּבָכל ִאיׁש ִעֵּור / ָנטּוַע סּוס ּדֹוֵהר / ַהּשֹׁוֵאף ִלְׁשעֹט / ַל ֶּמ ְר ַח ִּקים

שורות בודדות אלו העלו בזיכרוני דמותו של דוד העיור שנפטר לפני שנים רבות. מילותיו של המשורר ארז ביטון, המתארות את עולם האור של העיוור, היו בי נחמה להבנת עולמו הנפשי של דוד העיוור ועיוורים אחרים שהיו בסביבתי. ביטון מבקש מאיתנו להבין את נפש העיוור, כיצד הוא מכיר את המרחב

פרשתמקץ

he-il

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282570201390873

Israel Hayom