מקור ראשון

"אחד הרבנים המרגישים"

הרב אהרן שמואל תמרת החל את דרכו הציבורית כתומך נלהב בציונות וכציר בקונגרס הציוני הרביעי, אולם שם גם החלה להתערער דבקותו ברעיון הלאומי. תשעים שנה אחרי מותו מתפרסם מחדש אחד מחיבוריו

/ אריאל הורוביץ /

בוויכוח ההיסטורי בין התנועה הציונית לאורתודוקסיה החרדית, הטיעונים הבסיסיים מוכרים וידועים: אל מול ההתעוררות הלאומית של ראשי הציונות והשיח על תחיית האומה בארצה, טענו רבנים חרדים בתחילת המאה העשרים כנגד שיתוף פעולה עם יהודים חילונים, מרידה באומות והחשת הגאולה בידי אדם. בתווך נמצאה העמדה הציונית הדתית של המזרחי ולאחר מכן של הראי"ה קוק, שהעניקה מצע תיאולוגי ומשיחי לתהליך הזה.

אך לצד העמדה החרדית והעמדה הציונית־דתית, התגובות הדתיות לציונות כללו עמדה נוספת, שנשכחה עם השנים. מייצגה הבולט הוא הרב אהרון שמואל תמרת, רב ופובליציסט, בן דורו של הרב קוק, שעשה את המסלול המרתק של תמיכה נלהבת בציונות ואז נסיגה ממנה, מטעמים יוצאי דופן. הרב תמרת, ששם העט שלו היה "אחד הרבנים המרגישים", זיהה בהתעוררות הלאומית בסוף המאה ה־91 סכנה מוסרית, ומתח ביקורת על מה שזיהה כיסודות הכוחניים והאלימים של מדינת הלאום, שמוטב לבני תורה להתרחק ממנה.

בימים אלו, תשעים שנה אחרי מותו, רואה אור מהדורה מחודשת של "כנסת ישראל ומלחמות הגויים" (ספרי בלימה), אחד מחיבוריו האידיאולוגיים הבולטים של הרב תמרת. עורכי הספר, ד"ר צחי סלייטר וד"ר חיים רוטמן, שניהם חוקרי מחשבה דתית רדיקלית במאות ה־91 וה־02, ביקשו להחזיר ולהנכיח את קולו של הרב תמרת, מתוך אמונה ברלוונטיות של שיטתו ובאתגר הייחודי שהיא מציבה.

תרבות עברית בגרמנית

הרב אהרן שמואל תמרת (יש לבטא במלעיל: ַתַמֶר'ס, )Tamares נולד 1869־ב ברוסיה הלבנה, ובגיל 17 נישא לבתו של רב הכפר מילצ'יץ' שבפולין, על גבול בלרוס. עם מות חותנו החליף אותו הרב תמרת בתפקיד רב הכפר, וכיהן במשרה זו עד מותו. בצעירותו למד הרב תמרת בישיבת וולוז'ין, היה תלמיד קרוב של ר' חיים מבריסק, ואף החל להימשך לאגודות הציוניות ולכתיבה פובליציסטית בעיתונות היהודית של התקופה. בתחילת דרכו הושפע מאחד העם, עמד בקשר עם ביאליק ועם חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), וב־0091 אף היה ציר בקונגרס הציוני הרביעי שהתקיים בלונדון.

שם, באותו קונגרס ציוני, החלה הדבקות שלו ברעיון הלאומי להתערער, והוא החל לשאול שאלות על טיבה של הציונות ועל טיבה של לאומיות בכלל. השאלות הללו הובילו אותו לחצות את הקווים האידיאולוגיים ולהציג עמדה חריגה באותה תקופה בשאלות של כוח, מוסר ולאומיות. הרב תמרת, שהיה מיודד גם עם הרב קוק ועם הלל צייטלין, נפטר 1931־ב בגיל .62 שמות הספרים שכתב מעידים במשהו על עמדתו הייחודית, בין היתר: "מוסר התורה והיהדות", "היהדות והחירות", ו"כנסת ישראל ומלחמות הגויים", שרואה אור כעת מחדש. אסופה קודמת מכתביו פורסמה על ידי פרופ' אהוד לוז ,1992־ב תחת השם הפרובוקטיבי־משהו "פציפיזם לאור התורה".

ד"ר צחי סלייטר, מעורכי המהדורה החדשה של "כנסת ישראל ומלחמות הגויים", אומר שאת הגותו של הרב תמרת יש לבחון, בראש ובראשונה, לאור השלב המוקדם יותר שלו, שבו היה לציוני נוסח אחד העם. 1899־ב פרסם הרב תמרת מאמר ארוך בשם "שילומים לריב ציון", שבו הוא בא חשבון עם האורתודוקסיה האנטי־ציונית של זמנו.

"מהמאמר הזה ברור שהרב תמרת רואה בציונות תנועת התעוררות תרבותית בסגנון אחד העם", אומר סלייטר. "הוא מאוד כועס על הממסד הרבני ותוקף את ההתנגדות הרבנית לציונות, אך הוא לא כל כך כותב מהי הציונות בעיניו. בזכות המאמר הזה הוא מוזמן לקונגרס הציוני הרביעי, אבל משם הוא כבר חוזר מזועזע לגמרי. הוא רואה אנשים דנים על תרבות עברית מודרנית כשהם מדברים גרמנית או אנגלית, ועסוקים בעניינים דיפלומטיים ולא בעניינים שברוח. הרב תמרת פוגש שם אנשים כמו הרצל ונורדאו, שעסוקים בלהשיג אישורים מהסולטן ולא מבין למה זה חשוב בכלל. רוב חייו הוא למעשה היה אחד־העמי, שעדיין מאמין במה שהציונות יכולה להיות, במהפכה התרבותית והרוחנית שלה, ומנסה למצוא תנועה פוליטית שתוכל לבטא את זה.

"בספר האחרון שלו, למשל, הוא מדבר על החיבור בין עצמאות מדינית להתחדשות תרבותית, ואומר ששני הדברים האלה לא בהכרח קשורים זה לזה. הוא מאוד רוצה שתהיה התחדשות תרבותית יהודית, ולאו דווקא בארץ ישראל אלא בכל רחבי תבל, מין אוטונומיה תרבותית בינלאומית שבה היהודים יוכלו לפתח את התרבות שלהם. מרכז רוחני בארץ ישראל יכול לתרום לזה, אבל הוא לא יכול להיות היחיד".

אמונה שתובעת אחריות

אך החידוש העיקרי בדבריו של הרב תמרת אינו הציונות התרבותית שלו, אלא העיסוק בשאלות של מוסריות ולאומיות. "הטענה העיקרית של הרב תמרת היא טענה תיאולוגית", מסביר סלייטר. "לטענתו, האמונה הדתית אמורה להעצים את הקיום האנושי שלנו, להפוך אותנו לבני אדם מועצמים ואחראים יותר, וזה מה שחשוב בה. אמונה שבה האל מעצים את האחריות האנושית היא אמונה טהורה בעיניו. לעומת זאת, אם האמונה תובעת מהאדם לוותר על הריבונות שלו לטובת הריבונות האלוהית, יש כאן מניפולציה. האל לא צריך את הכבוד של בני האדם – הוא מסייע לנו להיות עצמאיים.

"ואז שואל הרב תמרת אילו מערכות מדברות, בשם הקב"ה, על השפלת האדם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הלאומיות היא בעיניו מערכת מובהקת כזו. לפי הרב תמרת, הלאומיות יוצרת מין אליל שתובע מהאדם הפשוט להשתחוות אליו. גאולת האומה היא סיפור שחלק מהתוצאות שלו הם גם הרסניות, אלימות ומביאות למחיקת האדם. זה סיפור שאומר שאין משמעות לקיום של האדם היחיד כשלעצמו, אלא האדם מקבל את ההצדקה לקיום שלו כשהוא נוטל חלק במסע ההיסטורי של האומה, או בתהליך המשיחי. בעיני הרב תמרת זו אלילות.

"הרב תמרת מבקר גם את האופן שבו היהדות מוכפפת לציונות. לטענתו, השיח הלאומי מגייס חלקים מהעולם הדתי, ולחלקים האחרים הוא לועג. אני חושב שהיום לא צריך בהכרח לתייג את הרב תמרת כציוני או כאנטי־ציוני, אלא לראות אותו כמי שהייתה לו ביקורת מאוד חריפה על התנועה הציונית, ביקורת שיש בה גם נקודות מועילות וחשובות, כמו החשיבה מחדש על שלילת הגלות, וההתנכרות לאלפיים שנה של יצירה יהודית באופן שמרדד הכול לסיפור של עוצמה פוליטית".

פרופ' אלי הולצר מאוניברסיטת בר־אילן חקר את כתביו של הרב תמרת בעבודת הדוקטורט שלו, ולאחר מכן בספרו "חרב פיפיות בידם". "האידיאולוגיה הלאומית היא אידיאולוגיה חילונית מודרנית", אומר

הולצר. "מצד אחד היא מגיבה להשכלה, ומצד שני יש לה יסוד רומנטי. הרב תמרת טען שהלאומיות מעניקה לאדם שייכות ללאום, אבל כמו כל אידיאולוגיה היא באה על חשבון היחיד והסובייקטיביות שלו. האדם היחיד הופך להיות חייל באליל הגדול שהוא המדינה ובפולחן שלה שהוא המלחמה, ונוצר יסוד של עבודה זרה.

"זו ביקורת שהיא שונה מאוד מהביקורת החרדית הקלאסית על הלאומיות. הרב תמרת לא התנגד לגמרי לצורך בהקמת מסגרת לאומית בארץ ישראל, אבל הוא נטה יותר לסגנון של מרכז רוחני, וצריך לזכור שבאותן שנים גם הרב קוק והרב ריינס לא העלו על דעתם שהקמת בית לאומי לעם היהודי תהיה כרוכה בשימוש בכוח. במשך אלפיים שנה, הרעיון שעם ישראל ישוב כקולקטיב לארץ ישראל ויקים מסגרת מדינית עצמאית היה רעיון ששמור לימות המשיח, ובכלל לא היה ברור שהיהודים יהיו אקטיביים בעניין הזה. במובן הזה, הציונות הדתית של הרב קוק ושל הרב ריינס היא פרויקט פרשני אדיר, בתגובה למהפכה שאיש לא חזה. הרב תמרת ניצב מול הפרויקט הזה ומשמיע קול אחר".

בצד של המפסידים

ד"ר חיים רוטמן, שערך את הספר יחד עם סלייטר, הגיע אל הרב תמרת בעקבות המלצתו של הרב פרופ' אברהם יצחק (ארתור) גרין, כחלק ממחקר מקיף על אנרכיזם דתי. "הרב תמרת הוא דמות מרתקת בעיקר משום שקשה לקטלג אותו", אומר רוטמן. "הוא היה רב קהילה די שמרן, ועדיין ביקורתי מאוד כלפי ההתפתחות של החרדיות. מצד שני, הוא לא בדיוק אורתודוקס־מודרני. הוא חלק מחוגי חיבת ציון ונמצא בקונגרס, ואז פורש משם. את כל התנועות האלה – חרדיות, ציונות, אורתודוקסיה מודרנית – הוא מצליח לאתגר".

"את השורשים של העמדה הפוליטית שלו אפשר למצוא בסיפור שהוא מספר על עצמו בחיבור האוטוביוגרפי שכתב ביידיש", ממשיך רוטמן. "הוא מספר שם שבילדותו הוא ראה את אחת השכנות הגויות שלו, שהבן שלה מת במלחמה בין רוסיה ליפן, מנופפת בדגל רוסיה. זה הדהים אותו – איך אותה אישה יכולה להצטער על מות בנה, ועדיין להיות פטריוטית. אירועים כאלה הובילו אותו לתחושה שפטריוטיזם, לאומיות ואידיאולוגיות מסוג זה הן אידיאולוגיות כוזבות. ולמרות שאחר כך הוא כן היה חלק מהתנועה הציונית לתקופה מסוימת, התמונה הזו זרעה בו ספקות ראשונים".

האופציה של הרב תמרת הפכה, במובן מסוים, לאופציה שלא התממשה. אך צחי סלייטר מדגיש שהיו הוגים נוספים, בני אותה תקופה, שדיברו בשפה דומה, בהם הרב שמואל אלכסנדרוב והרב אברהם חן, שכתב דברים חריפים על השיח המלחמתי שמוחק את האינדיווידואל. "זו תקופה שבה הרעיונות האלה הסתובבו בחלל העולם", אומר סלייטר. "לדברים של הרב תמרת יש הדהוד, אבל הבעיה היא שהרב תמרת שייך לצד של המפסידים, כביכול, וזה צד שאנחנו תמיד פחות מכירים. כולנו יודעים הרבה על האנשים שהפעילות הפוליטית שלהם הצליחה או הביאה לתוצאות שאנחנו מכירים היום, ופחות על אנשים שלא מצאו את עצמם בשום תנועה פוליטית.

"לנו היום אין ברירה אלא לקרוא את הרב תמרת בתור אלטרנטיבה שהתקיימה פעם ונשכחה, אבל יש שני דברים שלדעתי אפשר לקחת ממנו: הראשון הוא הסיפור של הציונות כמהפכה תרבותית, וההזדמנות שיש כאן ליצור יהדות חדשה־ישנה, והשני הוא הביקורת שלו על המניפולציות של שיח לאומי מסוג מסוים, ואיך מנהיגים פוליטיים מנצלים את השיח הזה כדי לצבור כוח, מזהים את עצמם כגואלי האומה ותובעים ממך לחזק את המעמד הפוליטי שלהם".

"את אותם יסודות של הרב תמרת, אנחנו מוצאים לאחר מכן אצל הרב עמיאל", אומר אלי הולצר. "בעיני הרב עמיאל זו טעות לחשוב שציונות דתית פירושה אימוץ של הלאומיות החילונית עם כיפה על הראש. אחריותנו כאנשים דתיים היא לדאוג שהלאומיות החילונית לא תהפוך את כל הפרויקט הציוני לדבר שמזוהה עם כוחנות וטריטוריאליות, כשהציונות הדתית הופכת לכלב השמירה של הציונות החילונית. זו הרגישות שאפשר למצוא גם אצל הרב תמרת. יש כאן קול שבא מהעומקים של תורת ישראל, ואני מוצא בו חשיבות רבה דווקא כמי שמתפלל הלל בדבקות ביום העצמאות. גם אם אני לא מבין עד הסוף מבחינה תיאולוגית את התופעה שזכינו לחיות בה, אני חושב שאנחנו לא חסינים מסכנות של לאומנות, והרב תמרת מזכיר לנו את הדבר הזה וקורא לנו לשים לב לאופן שבו אנחנו ריבונים".

"לרב תמרת יש עברית יפהפייה", מוסיף סלייטר. "הוא פובליציסט מאוד מרשים מבחינת סגנון הכתיבה שלו, יש לו קטעים חריפים וקולעים ומעניינים, וגם המחשבה הלא שגרתית שלו משקפת תקופה של מגוון רעיונות, לפני שחלק מהם תפסו בכורה על פני אחרים. קריאה שלו היום בישראל יכולה בעיניי להצביע על המחירים שאנחנו משלמים על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. הסיפורים האלה נותנים לנו הרבה משמעות ומטעינים את חיינו במטען מאוד חזק, אבל אנחנו מעלימים עין מהמחיר שאנחנו משלמים עליהם. הקול של הרב תמרת מנכיח את המחירים האלה".

הרכבת ששמה לימוד תורה לנשים יצאה מזמן מהתחנה, והגיעה גם למחוזות השמרניים של הציונות הדתית. נשים דתיות שמבקשות להעמיק בגמרא, בהלכה או בלימודי אמונה וחסידות, מוזמנות לבחור בין שלל מדרשות ותוכניות לימוד. התפתחותו של עולם לימוד התורה לנשים יצרה תופעות שלא הכרנו בעבר: נשים שמלמדות תורה ומהוות מודל לחיקוי עבור תלמידות צעירות, נשים שמפרסמות מאמרים תורניים והלכתיים, ומסלולי הכשרה ליועצות הלכה ולטוענות רבניות.

עם זאת, מחקר חדש וראשון מסוגו מצביע על החסמים והמכשולים הרבים שעודם נערמים בדרכן של הנשים ה"למדניות" במישורים שונים, ובהם: משך ההכשרה והיכולת של נשים דתיות להקדיש את זמנן ללימוד תורה ולרכוש ידע יסודי ונרחב (כפי שעושים הגברים), התפיסות החברתיות הרווחות בהקשר של לימוד תורה נשי והתפקידים התורניים והדתיים שנשים עשויות למלא, והאופק התעסוקתי והמקצועי שניצב בפניהן. עורכת המחקר, שנעשה מטעם ארגון קולך ובתמיכת הפדרציה היהודית של ניו־יורק, היא ד"ר חגית הכהן־וולף מהאוניברסיטה העברית, פסיכולוגית חברתית וארגונית.

"המטרה הייתה לערוך בשלב ראשון מיפוי של ה'למדניות' – על כמה נשים בכלל מדובר, מהו עולמן, במה הן עוסקות, מה מקור השכר שלהן ועוד", מסבירה הכהן־וולף. "בשלב השני רצינו לבדוק מה המצב בשטח, מהם החסמים המעכבים ומה הגורמים המקדמים שעומדים בפניהן". אף שלכאורה לא קיים מכשול ממשי לנשים ברכישת הידע התורני לסוגיו, מהמחקר עולה כי היקף התופעה עדיין מוגבל למדי, ונשים רבות מחלקים שונים של הציבור האורתודוכסי עדיין מודרות מעולם לימוד התורה. זאת משום שאפשרויות הלמידה וההכשרה שעומדות לפניהן מועטות, וגם האפשרות לעסוק בהנהגה רוחנית נשית בקהילה מוגבלת.

המונח שהכהן־וולף משתמשת בו במסגרת המחקר הוא "למדניות". לדבריה, חוסר הבהירות סביב המונח המתאים מבטא גם הוא את הקשיים בתחום. "איך קוראים לאישה שלומדת תורה ועוברת מבחני הסמכה שונים ומשונים? יש ויכוח האם לקרוא לה 'מורת הלכה', 'אשת הלכה' או 'רבנית'. זה שיש ויכוח על ההגדרה, כבר מראה את מורכבות המצב".

המחקר התבסס על שורה של מרכיבים מגוונים ובהם שאלון שנועד למפות את "פרופיל הלמדנית" ועליו השיבו 125 למדניות; ריאיונות עומק עם 13 למדניות; שלוש קבוצות מיקוד, וריאיונות עם אנשי מפתח ובעלי ראייה מערכתית של התחום. חלק אחר של המחקר נועד לבדוק את התפיסות הרווחות בציבור הדתי בנוגע למעורבות נשים בחיים הדתיים והתורניים, ולשם כך נערך סקר בקרב מדגם מייצג של 409 נשים וגברים בציבור הדתי.

מתרכזות בירושלים וביו"ש

"מיפוי הלמדניות" במסגרת המחקר התמקד בנשים למדניות בשדה האורתודוקסי, אשר בחרו בלימוד תורה מתמשך ומעמיק לאורך שנים, ובעיסוקים מקצועיים הנובעים מכך כהוראה, ייעוץ, פסיקת הלכה, הנהגת קהילות וכתיבה תורנית. מהממצאים עלה, בין השאר, כי יותר ממחצית מהלמדניות הן ילידות הארץ. מתוך אלה שאינן צבריות, הרוב המוחלט נולדו בצפון אמריקה. שני שלישים מהלמדניות מתגוררות באזור ירושלים ויו"ש. הרוב המוחלט )96%( נשואות ואימהות לילדים, לרובן יותר מארבעה ילדים.

60 אחוזים מהלמדניות מגדירות עצמן כמי שמקיימות אורח חיים "דתי לאומי". עשירית מגדירות את אורח חייהן "חרד"לי תורני", וכחמישית )17%( "דתי ליברלי מודרני". עשירית מהלמדניות העדיפו לא להיצמד להגדרות "מקובלות". לרוב הלמדניות שילוב של השכלה תורנית ואקדמית.

ומה קורה בתחום התעסוקה? עד כמה התפתחות בתחום התורני עשויה להעניק לנשים דתיות אופק מקצועי וכלכלי? על פי המחקר, יותר ממחצית הלמדניות עובדות במדרשות לנשים, בבתי מדרש ובבתי ספר תיכוניים ואולפנות לבנות. אלא שרובן מועסקות בחלקי משרות, בעיקר בתפקידי הוראה, ומיעוט בתפקידי הובלה וניהול. פחות ממחצית מהלמדניות עובדות בארגונים שונים – חינוכיים, חברתיים ואחרים. יותר ממחצית עובדות בהיקפי משרה חלקיים וביותר ממקום עבודה אחד. הסיבה לכך, לדבריהן, היא היצע מוגבל של משרות או תקנים מלאים לעבודה בתחום, וכן תגמול נמוך.

"לכאורה, דרכן של נשים להפוך ללמדניות ותלמידות חכמים, ליועצות הלכה ואף לפוסקות, אמורה להיות זהה לדרכם של גברים להפוך לתלמידי חכמים, רבנים ופוסקים", כותבת הכהן־וולף במבוא למחקר, "אולם המציאות בעולם התורני אינה דומה מבחינה מגדרית". ראשית, היא מציינת, מסורת הלימוד של גברים חזקה ומעוגנת בהקשר חברתי שמכבד ומוקיר גברים המשקיעים שנים רבות בלימוד תורה. "הקשר זה מאפשר את קיומם של מוסדות לימוד רבים לגברים, מכל הזרמים והסוגים. מהפכת לימוד התורה של נשים שהחלה לפני עשורים מעטים אינה נהנית לא מהמסורת הרב־דורית ולא מהלגיטימציה החברתית והדתית לכך, ואף לעיתים קרובות זוכה להתנגדות ודהלגיטימציה. כך, למרות ההתפתחות הרבה של הקמת מוסדות ללימוד תורה של נשים בעשורים האחרונים, רוב המדרשות מיועדות ללימוד חדשנתי או לכל היותר דו־שנתי של נשים צעירות,

ולא של נשים הרואות בכך את ייעודן האישי והמקצועי בחיים".

זאת ועוד: מבחני ההסמכה לרבנות, הנערכים על ידי הרבנות הראשית לישראל, אינם פתוחים לנשים. "הלמדניות הלומדות במסלולי ההסמכה שאינם מוכרים על ידי המדינה אינן זכאיות להטבות הסוציאליות ומלגות התמיכה הניתנות לגברים הלומדים בישיבות ובכוללים, המעוגנות בהסכמים קואליציוניים ארוכי שנים".

הפתעה בקיבוץ הדתי

נושא נוסף שנבדק במסגרת המחקר הוא התפיסות הרווחות לגבי הנהגה נשית־דתית. במסגרת הסקר, שנערך בקרב מדגם מייצג של הציבור הדתי, הוצגו תפקידים שונים בבית הכנסת ומשתתפי הסקר נשאלו באיזו מידה תפקידים אלה מתאימים לגברים ולנשים. רוב המשיבים סברו שתפקידים כמו נוכחות וסיוע באירועי מעגל החיים של חברי הקהילה, העברת שיעורים במשך השבוע, ייעוץ רוחני לחברי וחברות הקהילה, הובלת ועדות קהילתיות, אירוח וניהול ההיבטים הלוגיסטיים בבית הכנסת – אלה משימות שנשים יכולות למלא כמו הגברים. לעומת זאת תפקידים כמו ניהול סדרי התפילה, מתן דרשות בבית הכנסת בשבתות ובחגים, הנחיית לימוד דף יומי, ופסיקת הלכה לחברי וחברות הקהילה בנושאים שונים – נתפסים כמתאימים בעיקר או רק לגברים. אגב, באופן לא מפתיע נמצא פער מסוים בין הנשים לגברים שהשתתפו בסקר. כלומר, נשים צידדו יותר בהתאמת תפקידים לנשים.

בנוגע לפסיקת הלכה בקהילה בתחום טהרת המשפחה, נמצא שהמשיבים נחלקים במידה שווה, בין אלה הסבורים שתפקיד זה מתאים יותר בעיקר או רק לגברים, ובין הסבורים שהוא מתאים גם לגברים וגם לנשים. עשירית בלבד מהמשיבים סבורים שתפקיד זה מתאים יותר, בעיקר או רק לנשים.

"גם אלה שאומרות שנשים צריכות ללמוד תורה מסיבות של אהבת תורה ורצון לבנות בית שהחינוך בו יהיה על פי ערכי התורה, לא אומרות שנשים צריכות להיות מנהיגות ולפסוק הלכה", מסכמת הכהן־וולף את התמונה העולה מן המחקר. "כלומר, זה יהיה נפלא אם הן יוכלו לתת שיעורים לנשים ולהיות יועצות הלכה, אבל הסדר הישן צריך להישאר על כנו".

בעיניה, חלק מהעניין הוא היעדרם של מודלים מוכרם להנהגה נשית תורנית, וכך הציבור מעדיף את המוכר והידוע. "מהפכת לימוד התורה הצמיחה יותר ויותר נשים לומדות, ומביניהן יש יותר ויותר שרוצות להתקדם בלימודן ולעסוק בזה, אלא שאין כל כך מודלים כאלה בתוך הקהילה. אחת התובנות שמצאנו כשבדקנו את תפיסות הציבור היא שקהילות או אנשים שיש לפניהם מודל – למשל מודל זוגי של רב ורבנית המנהיגים את הקהילה יחד – הרבה יותר מסוגלים לדמיין דבר כזה קורה, היות וזה מוכר להם.

"בקהילות שלא ראו אישה מלמדת תורה, אם תשאלי שם האם אישה יכולה ללמד תורה גם גברים - יגידו לך שלא, כי הם מעולם לא נחשפו לאישה כזו. זה אומר שאם את באמת רוצה לקדם נשים למדניות שיוכלו לפרוח, ללמד ולהנהיג קהילות, צריך ליצור מצב שבו אנשים ייחשפו למודל כזה. כרגע אין בקרב הציבור הדתי בשלות למודל של רבנית שתנהיג קהילה. רוב הציבור הדתי לא מוכן שתהיה בקהילה שלו אישה שתפסוק הלכה. הרוב הדומם לא בעניין של לעשות מהפכות, אבל אם תשאלי אותו אם אישה יכולה להיות ראש מועצה דתית - הוא לא יתנגד. אם יבוא לפתחם מודל זוגי למשל, של רב ורבנית, הם יאמצו אותו בשמחה. זה מודל שבסוגים שונים של קהילות מצליח מאוד".

אגב, ההפתעה הגדולה בשאלת בשלות הציבור להנהגה נשית, הייתה בקרב המשיבים מהקיבוץ הדתי. בעבר, אומרת הכהןוולף, "הקיבוץ הדתי נחשב לחיל החלוץ הליברלי. כל החידושים בעולם הציוני־דתי היו מתרחשים בו ואז מחלחלים הלאה לציבור הרחב. אבל מסתבר שהיום הם יותר שמרניים מהרבה קהילות בערים. זו הייתה הפתעה. חברי הקיבוץ הדתי אמרו לי שחדשנות וליברליות אפינו יותר את הדור המבוגר ואולי גם את הדור השני. היום, לעומת זאת, הדור הצעיר בקיבוץ הדתי יותר שמרן".

איך את רואה את העתיד בנושא של הנהגה נשית בקהילות?

"אין מהפכה בנושא הזה וגם לא תהיה בשנים הקרובות. בכלל, מי שמדבר על מהפכה משתמש במינוח לא נכון. זה תהליך. גם בציבור החרד"לי יש היום נשים למדניות שמלמדות תורה. ממצב שבו אין בכלל נשים שמלמדות תורה עברנו למצב שבו לאט לאט יותר ויותר קהילות נחשפות למודלים שונים של נשים שמלמדות תורה, יועצות הלכה, מלוות משפחות בימי שמחה ואבל, גם

בהוראת שיעורים בקהילה. כל הפונקציות הללו הולכות ונעשות יותר נפוצות. בילדותי אף אישה לא לימדה תורה. אצל הבנות שלי כבר הייתה המציאות הזו. זה עניין של תהליך שקורה, וצריך בשבילו גם סבלנות גם הבנה גם לא לעשות דברים בכוח, זה עלול להסיג הכול לאחור. מהפכת הלימוד תורה לנשים כבר קרתה. שאלת ההנהגה זה עניין של זמן וחשיפה למודלים".

מלכוד הפלורליזם

הכהן־וולף מסווגת את האתגרים הניצבים בפני הנהגת נשים במרחב הדתי לשלוש קטגוריות. הראשונה היא חסמים חברתיים ותפיסה מגדריתגברית של לימוד תורה, לעומת דימוי רדיקלי ומהפכני של הלמדניות. קטגוריה שנייה עוסקת בהזדמנויות בפועל: מיעוט מסגרות לימוד והכשרה ארוכות טווח מעבר לשנה אחת, והיעדר אופק תעסוקתי. בין החסמים בהקשר הזה מונה הכהן־וולף את "מלכוד הפלורליזם", כאשר השקפת עולמן של הלמדניות, נשים אורתודוקסיות, אינה תואמת לרוב את הרוח המאפיינת ארגונים פלורליסטיים המציעים להן משרות. אתגר נוסף מוגדר כ"חסמים פוליטיים", כשהכוונה היא לשליטת הממסד הרבני השמרני על תפקידים ממלכתיים וציבוריים. לא רק שנשים אינן יכולות להתמנות למגוון תפקידים, הן גם לא יכולות לקבל הכרה ממלכתית בידע ההלכתי שרכשו. הקטגוריה השלישית היא שאלת ההכרה והסמכות המקצועית. בהיעדר הסמכה ממלכתית או גמול השתלמות, רמת הלמדנות נתפסת כלוקה בחסר.

בשלב ההמלצות במחקר שערכה, מציעה הכהןוולף כמה כיוונים שעשויים לחולל שינוי. למשל, הקמת התאגדות משותפת למסלולי הכשרה של למדניות המעמיקות וממשיכות בלימודיהן, ופיתוח מודלים של הנהגה נשית בקהילה. דגמים קיימים שמומלץ לדעתה לשמרם ולהרחיבם הם בתי מדרש קהילתיים קבועים כדוגמת מתן, ובית המדרש בגבעת שמואל של הרבנית תמר מאיר. דגם נוסף הוא הנהגה קהילתית במודל זוגי שקיימת במספר קהילות ברחבי הארץ, וכן המודל של רבנית בבית הספר. עוד מוצע לפתח דגם של בתי מדרש "נודדים", באין אפשרות למבנה קבוע ולחבורת למדניות, שאליו יגיעו נשים מלמדות לתקופות קצרות.

את מתארת את הנושא של לימוד נשים על ידי נשים כעניין שצריך עוד להתפתח, אבל למעשה זה דבר קיים. נשים מלמדות תורה במגוון מקומות.

"ראשית, רוב הנשים הלמדניות לומדות תורה והלכה מגברים. מלבד זאת, את מגיעה מירושלים, שבהקשר הלימוד הנשי אפשר לומר שהיא בועה. את האפשרויות שיש בה אי אפשר להשוות לשום מקום אחר. אם תלכי לערים גדולות אחרות או ליישובים קטנים, תמצאי שבדרך כלל מי שמלמד תורה בצורה סדורה אלו גברים ולא נשים".

באופן מסורתי, "רבנית" הוא כינוי שניתן לאשת רב שלא נאלצה מעולם לעבור מבחן הסמכה, שלא קיים בעולם ההלכה כלפי נשים.

"אני מסכימה. אבל כל העולם של סביבת הלכה ומי נחשב לפוסק, מקורו בתקופות היסטוריות שבהן נשים לא למדו וברובן היו אנאלפבתיות. לא נתנו להן אפילו ללמוד, וגם כשכן – זה היה עד רמה מסוימת ומינימלית. ככה העולם התנהל, ואנשים לא חשבו שצריך להתנהג אחרת. היום נשים יכולות לעשות הכול, החברה והתרבות השתנו בכל העולם. במציאות כזו, הפער בין אישה דתית שבחיי החול שלה היא שופטת או רופאה בכירה, ובחיים הדתיים שלה היא בדרגה ב', לא מסוגלת לקבל החלטות

ד"ר חגית הכהן־וולף: אחת התובנות שמצאנו היא שקהילות או אנשים שיש לפניהם מודל – למשל מודל זוגי של רב ורבנית המנהיגים את הקהילה יחד – מסוגלים הרבה יותר לדמיין דבר כזה קורה

ולכהן במשרות מסוימות – הוא בלתי נתפס. לאורך זמן, זה לא משהו שיהיה אפשר לחיות איתו".

לא להתנתק מהתורה הגברית

רחלי שפרכר־פרנקל היא ראש תוכנית "הלכתא" במתן, יועצת הלכה ור"מית במדרשת נשמת. לעומת המחקר של הכהן־וולף, שמתמקד בחסמים העומדים בפני נשים למדניות, פרנקל מתבוננת על חצי הכוס המלאה. "אם נפגוש נשים למדניות, אני לא בטוחה שתמצאי אצלן הרבה דיבור על קושי", היא אומרת. "רבות מאיתנו יכולות להגיד הרבה דברים דווקא על הזדמנויות, על גופים שחיפשו לקדם נשים בלימוד, על מסלולים ומלגות. אפילו התודעה המתפתחת שמודעה עשויה לצרום כשיש בה רק גברים, ושפאנל נראה לא טוב אם אין בו ייצוג נשי – זו תודעה שפותחת הרבה הזדמנויות".

עם זאת, פרנקל מזהה הבדל בין דור הלמדניות שלה ושל חברותיה ובין דור הלמדניות של היום. "אצל הצעירות שלומדות עכשיו בתוכניות הלכה, עניין ההזדמנויות מבחינת מקומות עבודה נהיה יותר אקוטי. בזמן שגברים ילכו להיבחן במבחני הסמכה לרבנות, לאישה שלא עושה מסלול אקדמי תורני אין איך לקבל קרדיט על שנים רבות שהיא ישבה ולמדה תורה. אז במקום להכריח את הרבנות להסמיך אותן, יש כעת יוזמה לעשות מסלול בחינות מקביל שיוכר על ידי גופים ממשלתיים. עובדים על זה בימים האלה עם המשרד לשירותי דת, אני מקווה שנצליח".

פרנקל, שנמצאת זה שנים במרחב לימוד התורה הנשי, מעידה כי "אחוז קטן מהנשים הלמדניות עוסקות בהלכה. לנשים יש נטייה חזקה ללכת לתנ"ך, למחשבה ולתלמוד. יש למדניות עצומות בתלמוד שהמסלול ההלכתי לא יתאים להן. אפשר גם להגיד את זה על גברים. אישית אני חושבת שפתיחת מסלול בחינות בהלכה, ומשרות רבניות שייפתחו לנשים לפי הקריטריון הזה – יתרום לאחוז קטן של נשים, אבל גם זה חשוב".

"הרושם שלי הוא שיש צמא גדול בציבור ולכן ההכשרות לנשים התפתחו יפה, וגם ההתקבלות בקהילה. יש הרבה נשים מלמדות תורה, ומנעד של סוגים שונים של הנהגה תורנית נשית. מה שעדיין נשאר חידה זו באמת היכולת להתפרנס. אני חווה את העולם כפתוח למדי מבחינת הרצון והמוכנות ללמוד תורה מנשים. האתגר הגדול הוא הזדמנויות לתעסוקה. זה אתגר שבחלקו משותף לגברים ולנשים, ובחלקו ייחודי לנשים".

לצד הרצון לפתוח הזדמנויות נוספות להתפתחות מקצועית לנשים למדניות, פרנקל מזכירה שהמצב בעולם התורה הגברי איננו בהכרח זוהר יותר. "ברוך ה' היום המון גברים לומדים תורה ואין הרבה משרות פנויות. גם משרות ר"מים בתיכון קשה למצוא, שלא לומר רבני עיר ויישובים. חלק מהבעיה מובנית, אנחנו רוצים לתת הכשרה תורנית ברמה גבוהה לכולם, אבל אז שיצאו וירכשו מקצוע בתחומים אחרים".

איך את רואה את השאיפה להנהגה נשית תורנית?

"היא מתפתחת בדרכים שונות. יש רבנים שהשכילו, לא היו מאוימים וזה התפתח בשיתוף פעולה איתם. הנהגה תורנית מתפתחת גם דרך יועצות הלכה ומלמדות שיעורים – בקהילה, במדרשות, ברשתות החברתיות, כל אחת בתחום שלה. כשאת מדברת על הנהגה ברמה של רב קהילה, הכרחי שזה יתאים לקהילה. במקומות שזה הצליח זה היה מהלך שנעשה מראש בשיתוף הקהילה".

על הרבנית שירה מרילי־מירוויס, שהתמנתה כרבנית קהילה אורתודוקסית באפרת, ראשונה בארץ, אומרת פרנקל כי היא "מסתכלת על המודל הזה בסקרנות. קשה לי לראות קהילה בלי דמות בעזרת הגברים. אבל אדרבה, נעקוב אחר המודל של רבנית כזו מקרוב. שירה היא אדם מדהים והקהילה שלה בחרה בה ואוהבת אותה מאוד.

"במובן זה אני תלמידה של הרבנית חנה הנקין והרבנית מלכה בינה, שכל אחת בדרכה האמינה בהתפתחות הדרגתית. 'אבולוציה ולא רבולוציה'. האפקט המצטבר הוא סוג של מהפכה, אבל כזו שהיא תוצר של אמון ושיתוף פעולה עם תלמידי חכמים ועם הקהילה. לעיתים נדירות נכון ללכת בצורה לעומתית ואפילו לתבוע את הרבנות בבג"ץ, כמו שעשתה לאה שקדיאל בסוף שנות השמונים, בעתירה שבעקבותיה נפתחה האפשרות לנשים להתמנות כחברות במועצות הדתיות. דרך המלך בהתפתחות דתית היא לבנות אמון ולשמר אותו, שכולם יבינו שהמטרה היא להמשיך את המחויבות להלכה ממקום של יראת שמיים. בדרך כלל זה לא יעבוד בתמורות חדות".

אף שברוב המדרשות מלמדות אחוז גבוה של נשים, פרנקל אומרת כי לא הייתה רוצה להגיע למאה אחוז. "לא הייתי רוצה לנתק בין עולם תלמוד התורה הגברי לזה הנשי. נכון שנמשיך לצמוח תוך חיבור ובהשראה, ובעזרת ה' היא גם תהיה הדדית. זו טעות להיות קצרי רוח. זכינו להתפתחות מדהימה, נשים לומדות ומלמדות היום את כל תחומי התורה, ואני בטוחה שיש עוד הרבה לאן להתקדם".

שסביבו ללא ראייה. הדרך היא לא כפי שאנו רגילים לחשוב, באמצעות שימוש מוגבר בחושי מישוש, ריח, טעימה ושמיעה, אלא דרך תנועה. העיוור מניע את עצמו אל תוך המרחב, נע ונד ואינו חושש מן המכשולים. במקום אחר מתאר ארז ביטון את חוויותיו בבית חינוך לעיוורים בירושלים, ושם הוא כותב על הנערים המתרוצצים "חבולים ומוכים / אבל צוחקים".

עולמו של העיוור שונה מהעולם שבו אנו שופטים אותו. כשהחנוכייה דלקה אצל דוד, תחושת ההתלהבות והאור שבער בו היו חזקים יותר מן האור שאני ראיתי. ברכתו וראייתו היו שלמות משלי. ארז ביטון הופך את העיוורון ממום לכוח, מחולשה ליתרון. בכל עיוור נטוע סוס דוהר השואף לשעוט, ואנו הרואים בקושי שועטים.

הסוס הדוהר, העוקף את הרואים, העלה בי את סיפורו של האמורא רב ששת שהיה סגי נהור. הגמרא בברכות עוסקת באדם הרואה את מלכי העמים, שעליו לברך "שנתן מכבודו לבשר ודם". מסופר שם שכאשר כולם הלכו לקבל את פני המלך, קם רב ששת והלך עמהם:

פגש צדוקי את רב ששת שהולך להקביל את פני המלך. אמר לו: הכדים השלמים הולכים לנהר לשאוב בהם מים, השבורים לאן? [כלומר, עיוור אתה ומדוע יצאת]. ענה לו רב ששת, בוא וראה שאדע יותר ממך מה מתרחש. עברה פלוגה ראשונה ממשמר המלך והיה רעש, אמר הצדוקי: בא המלך! אמר לו, עדיין לא בא. עברה פלוגה שנייה רועשת, אמר הצדוקי: עתה בא המלך! אמר לו רב ששת: עדיין אין המלך בא. עברה פלוגה שלישית בשתיקה, אמר רב ששת לצדוקי: עתה ודאי בא המלך. וכאשר אמנם בא המלך, פתח רב ששת והתחיל לברך שנתן מכבודו לבשר ודם. אמר הצדוקי לרב ששת, על מי שאינך רואה אתה מברך? (ברכות נח ע"א, מתורגם).

בהמשך מספרת הגמרא על עונשו של הצדוקי, שרב ששת "נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות".

ראייתו העמוקה של רב ששת העיוור היא ראייתם המפוכחת של העיוורים הרואים אור גדול. כך דוד העיור שהיה שר "הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", הוא ראה עשרת מונים ממני, כי יש לעיוורים בראייתם הייחודית יתרון על פני הרואים כיתרון האור מן החושך.

"ַההֹוְלִכים ַּבחֶֹׁשְך, אֹור ָּגדֹול ִיְראּו", כך פותחת נעמי שמר את שירה "מי ידליק". היא סיפרה ששיר זה נכתב בעקבות סיפור ששמעה מיצחק נבון, נשיא המדינה החמישי, על התנדבותו בנעוריו בבית חינוך עיוורים. וכך סיפר נבון:

כתלמיד השתדלתי לעסוק גם בפעילות התנדבותית. נעניתי לבקשה של בית חינוך עיוורים בירושלים... לקרוא ספרים בקול בפניהם, וכך עשיתי פעמיים בשבוע במשך שלוש שעות בכל פעם... ערב אחד, כעבור שעתיים בהן קראתי לעיוורים מן הספר, אירעה הפסקת חשמל. המתנתי מעט בתקווה שזרם החשמל יתחדש, אך משנקפו הדקות החלטתי כי אסתפק במה שקראתי עד עתה והפסקתי לקרוא. לשאלת העיוורים "מה קרה", הסברתי כי החשמל כבה ואיני רואה דבר. אולי נפסיק היום ונמשיך בפגישה הבאה. אבל איך יוצאים מכאן? אינני רואה! לעזרתי נחלצו שניים מידידיי העיוורים – זה אוחז בזרועי הימנית, וזה אוחז בזרועי השמאלית: "בוא, בוא, אנחנו נראה לך את הדרך". היה זה לקח שקיבלתי על יחסיותם של דברים בחיים (יצחק נבון, כל הדרך, עמ' .)37

להדליק את הנשמה

משעלה זכרונו של דוד העיוור, עלה בי מנהגו לברך על נרות חנוכה לאשתו, בהנחיית אבי ובשונה מרוב המקורות ההלכתיים. אך הנה בעת הזאת יצאו לאור כתביו של הרב עובדיה יוסף, ואומנם גם בספרו "חזון עובדיה" לחנוכה (הלכה ד), מבואר שהעדיפות היא שאשת הסומא תברך, ורק אם אינו נשוי יברך הוא. אך בהערה שם הוא חולק על דברי החכם יעב"ץ, שהסומא אינו מוציא אחרים, ומבאר שכיוון שהסומא חייב להדליק נר חנוכה בוודאי שמוציא אחרים, "וכן עיקר להלכה ולמעשה".

וביתר שאת קבע הרב אהרן ליכטנשטיין:

עלינו להסיק שסומא חייב לכתחילה לברך ולהדליק; שהוא יכול אף להוציא הדרים עמו ומסתפקים בהדלקת אחר; ואילו אם הוא מצידו מעדיף לסמוך על השתתפות בפריטי או על הדלקת אשתו סומך, אך שאין צורך להעדיף דרכים אלו – לפחות לא לנוהגים כרמ"א – היות ועל ידן הוא מפסיד קיום מהדרין מן המהדרין (מתוך שיעור שפורסם באתר ישיבת הר עציון).

אולם היה חסר לי נדבך נוסף, מעבר לעניין ההלכתי, הקושר את הדברים להתלהבותו של דוד בעת ההדלקה. ואביא בפניכם את אשר מצאתי.

ידועה מחלוקת ספרדים ואשכנזים בעניין הדלקת נרות חנוכה של שאר בני המשפחה, או בבן המתארח בבית הוריו, תלמיד ישיבה או אורח. דעת הספרדים שבעל הבית מדליק נרות חנוכה לבדו, וכל בני ביתו הסמוכים על שולחנו יוצאים ידי חובתם בהדלקתו ואפילו אינם סמוכים על שולחנו. ואילו דעת האשכנזים היא שכל אחד ידליק בברכה על חנוכייה משלו.

אך פסיקתם של חכמי המערב במרוקו הייתה שונה, ונתנה מענה לרצונות ולמאוויים של האדם החפץ להדליק נר חנוכה, כגון בן הלומד בישיבה או בן נשוי, אף שהחנוכייה הודלקה בבית. פסיקתו של הרב משאש נמצאת בתווך שבין הפסיקה הספרדית לאשכנזית. הוא מתיר לבן נשוי ולאורחים להדליק בעצמם במקום מיוחד בברכה, משום מהדרין. לשיטתו, מה שנפסק בשולחן ערוך שהאורח משתתף בדמי ההדלקה עם בעל הבית איננו משום שנאסר עליו להדליק בעצמו, אלא כדי להקל עליו ולחסוך לו. אבל אם הוא רוצה לקיים בעצמו את המצווה, תבוא עליו הברכה.

וכל אחד יכול להדליק לעצמו במקום מיוחד ולברך לעצמו, וכל שכן בבן נשוי ויש לו חדר מיוחד לשינה והוא אוכל על שולחן אביו, ודאי יכול להדליק ולברך לעצמו. גם מצווה יש בזה, כוחו גדול לאלוהינו כוח גברא לברך בעצמו, וכן הוא המנהג (שו"ת שמש ומגן, אורח חיים סימן ג).

פסיקתו של הרב משאש מבטאת את תפיסת עולמו בפסיקת ההלכה, הנובעת מהקשרים של הרגשת האדם בעת קיום המצווה, ומה קורה כאשר נפשו חשקה לעשות מצווה זו. הרב משאש מאפשר להתלהבות זו לבוא לידי ביטוי, ומעניק לה בקעה הלכתית להתגדר בה בהדלקת חנוכייה נוספת.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, בספרו "על התשועות", מביא את דברי הרמב"ם: "מצוות נר חנוכה חביבה עד מאוד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס". שואל הרב סולובייצ'יק: מדוע אין הרמב"ם אומר כי קריאת המגילה מצווה חביבה עד מאוד? מה ההבדל בין שתי מצוות אלו? אלא שבפורים מעשה המצווה של פרסום הנס הוא סטנדרטי. אין הבדל בין עשייה שהיא בבחינת מהדרין, ובין זו שהיא מהדרין מן המהדרין. כולם חייבים לקרוא את אותו הטקסט. אולם בחנוכה מעשה הפרסום לא מתבטא בקריאה אלא באמצעות עשייה. הנרות אינם מספרים את סיפור החנוכה, אלא מסמלים או מנציחים את הנס. אם אדם איננו מרגיש בצורך להדליק נרות נוספים, אם נפשו איננה מתעוררת בקרבו, די בנר אחד... הידור מצווה הדלקת נרות חנוכה, רמת העשייה נקבעת בידי יכולת הקליטה של היחיד, ככל שיהיה נלהב יותר, כך גדולה תהיה המצווה שיבצע (על התשועות, עמ' .)172

פסיקתו של הרב משאש עולה בקנה אחד עם הבנתו של הרב סולובייצ'יק. היא נותנת ביטוי לתנועת הנפש והרגשתו של אותו אדם, שאם נפשו חשקה והתלהבותו גברה בקיום מצוות נר חנוכה, רשאי להדליק חנוכייה נוספת אף שהדליקו עליו בבית. ומוסיף הרב משאש שם: "אשר מכל זה מוכח שמי שרוצה לעשות המצווה בעצמו וחושק הוא לקדש ה' בפיו ובשפתיו, אין מי יאמר לו מה תעשה".

מתוך כל אלו באו לפתרונם מעשיו של דוד העיוור. התפרצותו העזה ובערת נפשו, הם הסיבה לברכתו ולשמחת ליבו בעת הדלקת הנרות. וכבר אמר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: עיקר התכלית של מצווה הזאת היא ההדלקה – החשק, ההתלהבות, האש המתלקחת בנשמה. מאיר אביטן

פרשתמקץ

he-il

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282630330933017

Israel Hayom