ְו ָה ֲא ָנ ִׁשים ֶׁש ָר ְקדּו ָׁשם ְמ ֻח ָּי ִכים / ֶק ֶצב ַּפ ֲע ֵמי ֶהם ַּב ְּנ ָע ִלים / ֹלא ָי ְדעּו ֶׁש ַּת ַחת ַר ְג ֵלי ֶהם ַמ ָּמׁש / ִמ ַּת ַחת ָל ִר ְצ ָּפה / אֹוֵרב ַהּסֹוד / ַמְמִּתין ְלאֹות. ָהִעיר ִנְּגָפה ִּב ְׁש ָע ֶרי ָה. / ּו ְלֹלא אֹו ְרלֹו ִגין ְוֹלא ַּב ֲחצֹות / ַה ָׁשּעֹון עֹוד ָׁש ַמע ִצ ְלצּוָליו / ... ִּבְרחֹובֹות ְנ ִשׁ ָּיה ְנטּו ִׁשים נֹו ְתרּו / ְׁש ָי ֵרי ֶּפ ָח ִמים / ְוִכּנֹור ֶנֱאָלם / ְוָחִציר ָיֵבׁש ְו ִציץ נֹוֵבל / ְו ִכ ְר ָּכרֹות ֵריקֹות. / ְוסּוס ְו ֶר ֶכב ָּפ ָר ָׁשיו (מתוך השיר "אגדה נושנה")

בזמן שירותו הצבאי נתקל בעז טרסי בספר "שארית החיים", שירים ומכתמים של לאה גולד־ ברג שליקט וערך מעזבונה המשורר טוביה ריבנר. הספר הותיר בתותחן הצעיר דאז רושם עצום, והוא החל לנסות את כוחו בשירה. אך כשהתבונן בתוצריו הכתובים חש שמילותיו אינן שוות הרבה, וזרק את הדפים לפח. ארבעים שנה לאחר מכן, כשהוא מתקרב לגיל שישים, הוא מוציא לאור ספר שירה ראשון, "יד אחת החלה לרשום" (הוצאת פרדס), ומציג קול ייחודי בשירה המקומית.

שיריו של טרסי, פרופסור למדעי היהדות וחוקר נוסח התפילה האשכנזי, אפופים סוד. השפה עשירה, קדמונית ומרובדת, משלבת בין לשון המקרא, חז"ל ועברית מודרנית. יש בכתיבתו ניחוח אלתרמני על גבול האצ"גי, והפאתוס – עניין שלרוב מסתכן בהרחקה או בפאתטיות – מתקבל ומתיישב על הדעת ועל הלב. השירים נושאים במילותיהם אובדן, כאב ופצע, סערה וחיפוש, ושזורים בקורות חייו של טרסי, החל מהקיבוץ, דרך הצבא ועד חייו בניו־יורק, מסע ששזורים בו מכאובים רבים.

טרסי נולד בסוף שנות החמישים בקיבוץ החותרים לזוג הורים ניצולי שואה, הצעיר מבין שלושה בנים. אביו היה מנהל החשבונות של הקיבוץ, ואימו טיפלה בילדים ועסקה בעבודה סוציאלית מחוץ לקיבוץ. השואה הייתה נוכחת־נפקדת בבית: מה שלא דובר ביום נצעק בלילה, מתוך שנתו של האב. המלחמה סופרה בבית כלקט אנקדוטות, וצעדות המוות ותאי הגזים נצבעו בגוון של אגדה רחוקה. כשהאב סיפר כיצד סחר במלח שליקט ממסילות הרכבת, מצרך אטרקטיבי שהפך אכילת פגרי חיות לחוויה פחות קשה – זה התלווה לבדיחות שחזרו על עצמן, כמו "היום בשתים־עשרה בלילה מתחילים לדבר על אושוויץ".

את זיכרונות השואה ליוו גם תחושות אשמה קשות. "אבא שלי היה קרוב להנהגה היהודית, הם היו צריכים להכין רשימות של אנשים, וכך גם הציל כמה מקרוביו. מצד שני, הוא חווה רגשות אשם על אנשים שלא הצליח להציל. במשך חייו התמודד עם דיכאון וחרדות קשות, ואחד המסרים החזקים אצלנו בבית היה לא להתנדב. הוא נהג לומר לנו הילדים: אל תמהרו להתנדב. אם מציעים לכם, תמיד תגידו לא. המסר היה אמביוולנטי, כי אבא היה מעורב בתנועה הציונית ובתנועת הבונים. אז אומנם גרנו בקיבוץ, אבל ספגתי ממנו מסרים שהוא לא באמת סומך על התנועה ועל הקיבוצים ועל האידיאלים הגדולים. בין אבא לאימא הייתה תחרות סמויה מי סבל יותר, וברור שאבא סבל בהרבה. הוא עבר מסלול הישרדות לא אנושי".

בית הילדים הקיבוצי ננעץ כזיכרון כואב וטראומטי בלוח חייו של טרסי. "במשך 21 שעות ביממה אתה גדל עם עשרים ילדים בני גילך שהם לא אחים שלך ועם מטפלת שהיא לא אימא שלך. אין לי שום זיכרון פיזי של להיות מוחזק ומורם. יש לי תמונות שבהן מחזיקים אותי אבל הגוף לא זוכר את זה. מגיל צעיר נדרשנו לעבוד בקיבוץ. בקיץ של גיל עשר קמתי בארבע לפנות בוקר וקטפתי עגבניות ותפוחי אדמה. היום זה לא היה חוקי, אבל

אז זאת הייתה הנורמה האידיאלית. ידעתי שמשהו לא טוב וניסיתי להתחמק ממטלות, אבל עד שלא יוצאים משם לא מבינים מה לא טוב. פעם עשיתי את עצמי חולה, ופעם אחרת המצאתי תירוץ שאני צריך לנסוע. עשו לי אז בירור משמעתי בכיתה, ומינו שני ילדים בני גילי שיבדקו את ההיעדרות שלי. תמיד הייתה תחושה שצריך להתגונן מפני העולם שבחוץ".

אחד הזיכרונות הראשונים שלו הם מארוחת ערב בבית הילדים, שבה נותר לבדו סביב השולחן והמטפלת כופה עליו לאכול ולא מאפשרת לו לקום. למזלו, אימו הגיעה אל בית הילדים לבדוק מדוע הוא מתעכב, והיא לקחה איתה את בנה למרות מחאות המטפלת. "זו הייתה חוויה של גאולה, אימא הצילה אותי".

לשם האיזון, טרסי מציין את סדר פסח בקיבוץ כחוויה מרוממת. "לכמה שעות הייתה הרגשה של קהילה, שמשהו עובד נכון, כמו שצריך. לקיים סדר פסח במסגרת המשפחה נראה כמו משהו קטן ומשחקי אחרי שחווים סדר קיבוצי".

אביו של טרסי האמין באוטודידקטיות וטיפח בילדיו למידה עצמית חווייתית, והחינוך הזה עיצב את מסלול חייו המקצועי של טרסי. "הגישה שלו הייתה לחשוף את הילדים למשהו ולתת להם ללמוד בעצמם. בגיל שלוש הוא נתן לי מכונת כתיבה וקלפים עם אותיות, ואמר לי 'תעשה עם זה משהו'. מהר מאוד למדתי לקרוא בעצמי. הוא קנה לי אטלס וערכת ניסויים כימיים, מתנות שהיו אז ייחודיות מאוד. פעם הוא הביא לי חלילית וחוברת תווים, למרות שהוא עצמו לא ידע תווים בכלל. הוא לא לחץ, הוא נתן את המתנות ואמר 'לך תשחק'. כשהילדים בקיבוץ התחילו ללמוד אני כבר ידעתי לנגן בחלילית. חשבו שאני מוכשר במיוחד, ובגיל 11 שלחו אותי לקורס ניצוח. נחשפתי שם לתווים ולעולם המוזיקלי, וזה היה כיף גדול ותחנה לנשום בה. המוזיקה הייתה נקודה של אור".

הוא נשלח להצטרף אל תזמורת בני הקיבוצים, מה שהיה עבורו חוויה של שחרור ושל חיבור אינטימי עם ילדים כמותו. "הילדים שניגנו תמיד היו קצת יוצאי דופן בקיבוצים, וכשנפגשנו הייתה בינינו הבנה ושפה משותפת, והייתה בזה נחמה גדולה. חוץ מהחזרות השבועיות היו שבועות שיא במהלך ימי חול המועד שבהם היינו יחד. בסוף פסח חיכינו לסוכות, ובסוף סוכות חיכינו שוב לפסח. זה היה אוויר לנשימה בשבילנו. המוזיקה הייתה התקרבות ליופי, למשהו שמגן עליך מפני דברים רעים שקורים בחוץ. התזמורת נתנה גם משמעות חברתית – הרגשת שאתה חלק מהחבר'ה, שיש מישהו כמוך. המנצח, אהרן חרל"פ, לימד אותי איך להבין מוזיקה ולחיות אותה. הוא היה אחת הדמויות המשמעותיות בחיי".

ַׁש ַחר ָסתּום, ַא ְק ָּדמּות ְּת ִח ֵּלי ְּד ָב ִרים, ִס ֵפּי ִּת ָּמהֹון ַנ ֲע ָלם / ְו ָה ַל ְכנּו ֶאל ֶׁש ָה ַל ְכנּו / ְו ֻׁש ַּל ְחנּו ֶאל ֶׁש ִׁשּ ְּלחּונּו / ְו ָע ִׂשינּו ְּב ִמ ְצ ַות ְרצֹו ָנם... ְּב ֵאין ִמ ְׁש ָמר ּו ַמ ְׁש ִּגי ַח קֹולֹות ִנְׁשֲחקּו ְוֵהָדם ִנְתַרֵּפט. / ֲאָבל זֹאת ָזַכְרנּו: / ַעל ַאּפֹו ַוֲחָמתֹו ֵהִאיר ָאז ַהּיֹום. / ְּבַעל ָּכְרחֹו ִנְפַער ַׁשַחר ַאֵחר. / ַא ֲח ִרי ָתם ֶׁשל ְּד ָב ִרים ֹלא ָׁש ֲע ָתה / ְּב ֵעת ְנ ִעי ַלת ְׁשָעִרים./ לּו ְּבֵאֶׁשת אֹובֹות ִּכי נֹוַעְצנּו / ֶהָהיּו ַּגם ָהֵהם ָׁשִבים ְּבַדְרֵכי ִעְּקבֹוֵתינּו? / ֲהֹלא ַּגם ַּבֲחלֹומֹות ַּגם ָּבאּו ִרים ַּגם ַּב ְּנ ִבי ִאים ֹלא ָע ַננּו. / ֵמ ַה ְר ֵרי ְנ ֵמ ִרים עֹוד ֹלא ַׁשְבנּו / ַּגם ִּכי ָּפָנה יֹום / ַּגם ִאם ָּפנּו ָיִמים ַהְרֵּבה / ְוֵעיֵנינּו ַטחּו ֵמְראֹות (מתוך השיר "זריחה בלבנון")

כשהגיע זמנו להתגייס נאלץ טרסי לגנוז את חלומו לשרת בתזמורת צה"ל – איש לא היה מעלה בדעתו לשלוח קיבוצניק עם פרופיל 97 לתפקיד לא קרבי – והוא התגייס לתותחנים. בדומה לילדות בקיבוץ, השירות הצבאי היווה חשרת עננים רגשית. הזיכרונות מימי מלחמת לבנון הראשונה ומקרב סולטן יעקוב שטרסי השתתף בו, נאספו כרסיסי טראומות מצטברות: מטוסי אויב שירדו נמוך עד כדי כמעט־מוות. גופה חרוכה של טייס. אדם עולה על מוקש. "מלחמה מותירה אותך עייף נורא, בתחושה של כאוס ושמשהו מהותי מת. אין יותר רגש. אתה נעשה קהה".

בתוך מאגר הזיכרונות הצבאיים של טרסי מתנוצץ זיכרון חזותי אחד, מעין תזכורת פנימית לפואטיקה שתמיד הייתה חבויה בו. "אני זוכר שחזרנו מפעילות לילית, באופק היו ארזים שחורים מהלילה. לאט לאט עם הזריחה הארזים התבהרו, ועלתה בי השורה 'הארז השחור מוריק לאיטו'. לא עשיתי משהו עם השורה הזו, אבל היא נשמרה בי".

האם העובדה שעברת בעצמך מלחמה עזרה לך להבין יותר את ההורים שלך?

"אולי הבנתי אותם יותר, אבל הם לא הבינו אותי. כשניסיתי לשתף את אימי באיזה עניין צבאי, היא כתבה לי: 'כשהיית קטן יכולתי ללטף לך את הראש, אבל מה אתה רוצה שאעשה לך עכשיו'. הבנתי מאוד את החרדה והדיכאון של אבי. לא היה לנו דיבור רגשי כלל. פעם בריאיון הוא אמר 'החיים שלי נגמרו באושוויץ ואני חי דרך הילדים שלי. יש לי ילד מתמטיקאי וילד מוזיקאי, וזה ההמשך של מה שאני לא עשיתי'. תקופה ארוכה מאוד חייתי גם עבור עצמי וגם עבור אבא. זה היה נורא מעיק. אתה לא יודע אם אתה עושה דברים כי אתה רוצה או כי ההורים שלך רוצים. אתה לא מוגדר מספיק טוב, אתה לא בטוח אם זה מספיק שלך. כשהייתי בן שלושים, קצת לפני שנפטרו, פתאום הכתה בי התובנה – ההורים לא יחיו לנצח, אז מה, תחיה איך שהם רוצים עד שימותו? זה היה רגע של שחרור, להבין שאני צריך לעשות מה שאני רוצה. יחד עם זה, מה שאני ואחי עשינו עבור אבא היה קריטי. זה נתן לו משמעות".

אחרי השירות הצבאי פנה טרסי ללימודי מוזיקה באקדמיה בירושלים, המשיך ללימודי דוקטורט בארה"ב והתמחה בליטורגיקה יהודית־אשכנזית. כיום הוא חי מרבית זמנו בניו־יורק, כפרופסור למוזיקה יהודית בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית ,)JTS( ומגיע לישראל לעיתים קרובות במסגרת תפקידו במרכז לחקר המוזיקה היהודית באוניברסיטה העברית.

טרסי, שאינו מגדיר עצמו אורתודוקס, החל לגלות עניין בתפילות עוד בתקופתו הצבאית, בזכות בית הכנסת הפלוגתי, אוהל שאליו הלך מדי שבת כדי להתנחם בתפילות ובפיוטים. כסטודנט ירושלמי שר במקהלת בית הכנסת הגדול ופיתח עניין רב בעולם החזנות. בניו־יורק הבין שיש לו הרבה מה ללמוד כדי להבין חזנות. מאחר שלא גדל על תפילות ולא פגש את התפילה באופן מסורתי, הוא חיפש ספרים ותווים שילמדו אותו את התפילה וניגוניה.

כיום, אף שזהו תחום המחקר שלו, הוא לא מגיע לבתי כנסת. "אין לי סבלנות למה שקורה בבתי כנסת", הוא מודה. "החוויה הליטורגית, שנוצרת בחיבור שבין טקסט דתי ומוזיקה ובין האדם עצמו – לא מתקיימת שם. התפילה בבית הכנסת ארוכה, יש המון טקסטים, אי אפשר לשמור על התעמקות מלאה לאורך כל התפילה. קריאת טקסט של תפילה מייצרת חוויה שהיא שונה מכל קריאה אחרת. זה לא לימוד, זה לא קריאת פרוזה, זו לא קריאת שירה. זאת חוויה חצי רציונלית חצי רגשית. חוויה ליטורגית בעיניי היא לפענח מה קורה בינך כמתפלל לבין טקסט. בכל קריאה מתהווה משמעות חדשה, וזו חוויה אינטימית שלך עם המילים".

כמי שמכיר היטב בכובעו כחוקר את קורפוס התפילות היהודי, אני סקרנית לדעת האם היה טקסט שנגע במיוחד במי שהוא, כאדם. טרסי עוצם את עיניו לרגע, וכשהוא פוקח אותן נסוך עליהן דוק של דמעות. "המילים 'עד יום מותו תחכה לו' מתוך 'ונתנה תוקף'. הדבר הזה שא־לוהים יחכה לך עד יום מותך, שלא משנה איפה אתה נמצא, כמה חטאת ומה עשית – תמיד יהיה מישהו שיחכה לך ויקבל אותך בלי תנאים".

ֶא ָּלא ֶׁש ֵּבי ְנ ַת ִים ְּבֹלא יֹו ְד ִעים ִנ ְת ַר ֵּקם ָּד ָבר. / ָהלֹוְך ְוָרחֹוׁש ָּגֲאָתה ְמִזָּמה./ ְּבֵאין ֵמִׂשים, ְּבֵאין רֹוִאים / ַהַּיִין ְּכָבר ָּתַאב ַּבַּכִּדים / ְרָחִמים ֵריִקים ִרּצּו ֲהָזיֹות / ְו ַה ְּנ ָערֹות ֵה ֵחּלּו ְמ ַח ְ ּׁשבֹותַּב ִּק ִּצין. / ְוהּוא ַרחּום ְי ַכ ֵּפר ָעוֹון ְוֹלא ַיְׁשִחית / אֹוָתם ָּבַחר ְואֹוָתם ִקֵּדׁש / ּוִמְּנָערֹות ְוֵׁשָכר ָלֶהם ַּגם ָיַצר / ְּבֵני ַעּמֹון ּומֹוָאב / ַוֲעֵליֶהם ִהְמִטיר ָּגְפִרית ָוֵאׁש / ַּגם ַעל ַהִּקיָקיֹון ֹלא ָחס / ַרק ְׁש ֵּתים־ ֶע ְׂש ֵרה ִרּבֹו ָא ָדם / ּו ְב ֵה ָמה ַר ָּבה ֹלא ָי ָדעּו ְי ִמי ָנם ּוְׂשמֹאָלם (מתוך השיר "וכי מה יעשה").

במשך כמה עשורים צלל טרסי בעולמות התפילה והליטורגיקה היהודית, אך תמיד חש כי יש בו מעמקים שלא העז לגעת בהם. הם התעוררו בעקבות אסון הכרמל. "אני זוכר שנסעתי באוטובוס לקיבוץ, לא רחוק מהכרמל, והכרמל החרוך נראה לי חשוף עד כדי עירום. זה עשה לי משהו, כאילו הכרמל מרשה לי לראות את עצמו במכאוביו. זה היה רגע שבו הפציע משהו. התחלתי לכתוב, ומדי פעם פרסמתי שירים בפייסבוק. תגובות של חברים נתנו מוטיבציה להמשיך, אם כי הם לא היו מבחינתי אינדיקציה לאיכות השירים, כי חברים תמיד אומרים מילים טובות.

"גיליתי שכתיבת שירה מכניסה אותי למצב זרימה תודעתית, לאיבוד תחושה של זמן, שאחריו העולם נחווה מאורגן יותר. זה מה שנגינה עושה, שתפילה עושה, וגם כתיבת שירים עושה. היא מארגנת משהו מופשט ויוצרת איזה סדר בכאוס של הקיום. שיר לא מרפא, אבל הוא יכול להכיל כאב".

נראה כי כמה עשורים של קריאת שירה הופנמו וחלחלו אל כתיבתו של טרסי, ורוחם של משוררים גדולים כמו אלתרמן, גולדברג ופוגל שורה בין הדפים. הוא מתכתב איתם, מצטט אותם ומשיב להם. "רחובות ים ונחושת" מהדהד את רחובות הנהר של אצ"ג; "אתה נבו אבן על ארץ רבה" מצטט את "איש ונבו לו על ארץ רבה" של רחל; אחד משיריו מתווכח עם "האם השלישית" של אלתרמן ועוד.

לצד אלה, טרסי עושה שימוש נרחב במקורות יהודיים ומקראיים – שיר השירים, דניאל, יונה. הוא רואה בהם סיפורים להתכתב איתם, דימויים לע

לא נולדתי לתוך מציאות דתית, לא הייתי תלמיד ישיבה ולא חוזר בתשובה שעוסק ביחסים שלו עם א־לוהים, אבל אני כל הזמן בתוך זה. שיח עם א־לוהים הוא לא רק עניין אמוני, זה עניין מנטלי יהודי מאוד

רער עליהם וציטוטים להתחכך בהם. "סיפור יונה הוא סיפור על יוהרה אמונית, שקצת מזכירה את היהירות הישראלית שיודעת הכול ואף אחד לא יודע טוב יותר ממנה. בסוף הסיפור יש כל כך הרבה חמלה, וזה שיעור שאנחנו חייבים לעצמנו. נינווה בשבילי היא ניו־יורק. עיר גדולה ורוויה חטאים, עיר שתיירים עולים אליה לרגל אבל אין לה באמת מה לתת. זה מקום עם קסם, פינה להימלט אליה. היא יכולה לאכזב מאוד כי היא עצומה ומקטינה כל דבר,