נישאתי לפני 19 שנה, בדור שבו לא דּוַּבר מאום על המיניות מלבד מילים מעטות בהדרכת חתנים וכלות. גם המרחב האינטרנטי לא היה נגיש כמו היום, ואפילו שאלות פשוטות לא היה את מי לשאול. כשחיפשתי מקור מידע פניתי לחברה חילונית ששירתה איתי בצבא. ביקשתי לשמוע ממנה את כל התורה שנמנע ממני לגלות בכוחות עצמי. אותה חברה לא רק העבירה לי מידע בסיסי, אלא הפנתה אותי לספרים מקצועיים. וכך התחלתי את המסע שלי – מהספר הראשון שקראתי, "גופה של אישה תבונתה של אישה" של ד"ר כריסטיאן נורת'רופ, עד שסיימתי את כל הספרים שהיו אז על המדף של סטימצקי בנושא מיניות.

כל זה קרה לא מזמן. כמה שנים אחר כך, בהיותי בהיריון השני שלי, הלכתי להרצאה הראשונה ששמעתי בנושא, מפיה של ד"ר אנה רובל, יועצת מינית דתייה, שהתקיימה בחסות ארגון צהר. מאז זרמו הרבה מים בירדן. האינטרנט צבר תאוצה, ואיתו גם הרצון העז בחברה הדתית לקבל מענה ראוי למצוקות בתחום חיי האישות. המהפכה המבורכת קיימת כבר למעלה מעשור, אך בעיניי טרם הגיעה לסיומה. במאמר זה ברצוני להתייחס לתוצאות המבורכות של המהפכה הזו, ולעמוד על האתגרים שעוד נותרו לפתחנו.

השטח צמא

תחילה אבקש לערער על קביעת העובדה במאמרה של הרבנית ד"ר שולמית בן־שעיה ("הלכנו רחוק מדי", גיליון פרשת וישלח), ולפיה המהפכה בתחום המיניות בציבור הדתי כבר מאחורינו. האם באמת אנו בקצה השני של המטוטלת? מהיכרותי את השטח עדיין נדרשת עבודה רבה. לא בכל מקום ופינה במערכת החינוך השיח על מיניות נגיש ומתוקשר בצורה בריאה. אומנם נעשתה מהפכה בעשור האחרון, אך מוקדם לומר שהיא הושלמה. עדיין ישנם בתי ספר לא מעטים שהנושא מושתק בהם, הורים שעודם נבוכים בהנחלת הבריאות המינית לילדיהם, צוותים חינוכיים שמגיבים להתמודדויות באופן שגוי, ואנשים שחשים בודדים עם התמודדויותיהם.

מהיכרותי את השטח, אף שמהרשתות החברתיות נדמה כי המהפכה כבר מאחורינו, עוד רבה הדרך והמלאכה עולה על גדותיה. לפיכך חשוב מאוד לחזק את ידי כל העוסקים בהנחלת מיניות בריאה – במערכת החינוך, בהרצאות הרבות שמתקיימות ועוד. אני חשה שאלו הטוענים כי הגזמנו בדיבור על הנושא, לא רואים כמה השטח עודנו זקוק וצמא. את הצורך העז לשמוע עוד ולקבל מידע ומקום, רואים ברשתות החברתיות. לאנשים מהדור שלי ּוותיקים ממני, קשה לעיתים לעכל את השיח הגלוי והחשוף ברשתות. אך כשאני משווה זאת לשתיקה הרועמת שהייתה בדור שלי, אני סבורה שהדיבור הגלוי על מחיריו עדיף על פני אותה שתיקה. אם בעבר אנשים היו נשארים עם מצוקותיהם לבדם, כיום יש מענה שמאפשר לצאת מהבדידות. קיימות קבוצות

פייסבוק שונות עם סגנונות שיח שונים, וכל אחת יכולה לחפש את הקבוצה עם המענה המדויק לה.

בעבר יצאתי מקבוצה שחשתי כי אופי השיח בה בוטה מדי עבורי, אך אני יודעת שקבוצה זו הצילה נשים רבות שהכרתי. כמה חשוב שכנשות חינוך נהיה שם בקבוצות, נקשיב למה שעולה מהשטח, נלמד את המצוקות וננסה משם לחפש שפה חדשה לדור הבא, שפה שכולנו עדיין בתהליכי לימוד שלה. אני מבינה מאוד את הביקורת על שיתוף היתר ועל שיח לא ראוי שלעיתים נתקלים בו, אך לצאת נגדו – לא יעזור. צריך פשוט להיות שם ולחפש יחד שיח ראוי וקדוש, שגם נותן מקום להעלות מצוקות ותהיות.

בנוסף, אביזרי עונג הפכו למוצר אפשרי ולגיטימי בחברה הדתית. אם בעבר אביזרים כאלה היו נחלתם של חנויות פרוצות ובאריזות שאנשים שומרי מצוות לא העזו להחזיק בביתם, היום נעשה שיווק צנוע לציבור הדתי, והוא מאפשר לאנשים שומרי מצוות שחיים בזוגיות מונוגמית ליהנות מפלאי הטכנולוגיה בתחום ולהעצים את המפגש שלהם באופן כשר. אינני רואה פגם במכירת אביזרי עונג, גם לא באופן פומבי, לאחר הרצאה שנעשית בצניעות לציבור הדתי. אשרינו שבדורנו זה נגיש גם לנו.

לא לאסור את המותר

שאלה נוספת שעלתה היא סוגיית העינוג העצמי של נשים: כיצד נכון חינוכית להגיב לדבר שאינו נאסר במפורש? כיצד מתמודדים עם הפער במקורות בין האיסור המפורש על העינוג העצמי הגברי, לזה הנשי שלא נאסרה במפורש? (אעיר שהרבנית אוריה מבורך כתבה על כך מאמר הלכתי; גם הרבנית חנה דרייפוס והרבנית תמר מאיר השיבו תשובות הלכתיות בנושא באתר "משיבת נפש"; ואף אני הקלטתי הסכת בנושא עם ד"ר מיכל פרינס, בתוך סדרת ההסכתים "מיניות וגוף בחברה הדתית").

בעיניי, צריך מאוד להיזהר מלומר על דבר שאינו אסור, שהוא אינו ראוי משום שהוא פוגע בתכלית חיי האישות. זו גישה לא נכונה שגורמת נזקים כבדים. העינוג העצמי הוא שלב התפתחותי שמצוי אצל ילדות ונערות רבות, ורבות יעידו שהוא אפשר להן להכיר את גופן ולהיפתח בהמשך אל העונג עם בן זוגן. הדבר מבוסס מחקרית, וראיתי זאת גם במפגש בשטח כמדריכת כלות. בדור שבו אנו נאבקים על הצניעות, חבל לצאת נגד פעולות שאינן אסורות ושנשים רבות אף יעידו שהן הועילו להן למפגש הזוגי. אמירות מסוג זה יוצרות תחושות אשמה אצל נערות רבות, ואף יוצרות מחסום בזוגיות אצל נשים שהפעולה הזו עשויה יכלה לעזור להן להיפתח אל בן זוגן.

הסוגיה הקשה ביותר בעיניי, שאיתה אנו מתמודדים כאנשי חינוך ועוד רבה מאוד הדרך לפנינו, היא סוגיית הצניעות. כיצד יוצרים חברה עם מיניות בריאה, שהיא גם צנועה ומקדשת חיי משפחה? השאלה הזו נוגעת בתחום המחויבות להלכה בכלל, ולנושא הצניעות בפרט. כיצד מחנכים לצניעות מבלי למחוק את החיבור והאהבה לגוף? בעומקם של דברים השאלה היא: איך גבולות ההלכה מאפשרים את מרחב הגוף ולא חוסמים אותו?

המקומות המאתגרים שבהם אנו פוגשים את השאלה הזו הם, בין השאר: לבוש שנוגד את ההלכה, מפגש בין המינים הנוגד את ההלכה לפני החתונה, סוגיית הלהט"בים, פורנוגרפיה והתמכרויות מיניות, מוגנות ופגיעות מיניות, ושמירת נאמנות בין בני זוג. החשיפה הגדולה של הדור הולכת ומאתגרת יותר ויותר. אם בעבר יכולנו להשלות את עצמנו שאפשר לסגור את הדיון ופשוט לומר ,"!אל" היום אנו יודעים שגישה כזו מביאה יותר נזק מתועלת. אנו נדרשים להלך בין הטיפות, בלי לשפוך את התינוק עם המים. בהקשר זה, ברצוני להציע מבט שעשוי לדייק את העבודה החינוכית הנדרשת היום, דרך המושג של סוד הצמצום והברכה שבצמצום.

העושר שבצמצום

אחד משמותיו של הקב"ה, שמגלם במהותו את צמצום הנוכחות האלוהית, הוא "א־ל שדי". ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו. שנאמר " ַעּמּו ֵדי ָׁש ַמ ִים ְירֹו ָפפּו ְו ִי ְת ְמהּו ִמַּגֲעָרתֹו". והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ֲאִני ֵא־ל ַׁשַּדי"? אני הוא שאמרתי לעולם די (בבלי חגיגה יב, ע"א)

כשאנו מתבוננים בהופעותיו השונות של השם "א־ל שדי" בספר בראשית, אנו רואים שהוא מופיע בהקשרים של כריתת ברית, פריון, ירושת הארץ וברכה:

ְו ֶא ְּת ָנה ְב ִרי ִתי ֵּבי ִני ּו ֵבי ֶנָך ְו ַא ְר ֶּבה אֹו ְתָך ִּב ְמ ֹאד ְמאֹד (יז, ב); ְו ֵא־ל ַׁש ַּדי ְי ָב ֵרְך אֹ ְתָך ְו ַי ְפ ְרָך ְו ַי ְר ֶּבָך ְו ָה ִיי ָת ִלְקַהל ַעִּמים (כח, ג); ַוֹּיאֶמר לֹו ֱא־ֹלִהים ֲאִני ֵאל ַׁש ַּדי ְּפ ֵרה ּו ְר ֵבה ּגֹוי ּו ְק ַהל ּגֹו ִים ִי ְה ֶיה ִמ ֶּמ ָּך ּו ְמ ָל ִכים ֵמֲחָלֶציָך ֵיֵצאּו (לה, יא); ַוֹּיאֶמר ַיֲעקֹב ֶאל יֹוֵסף ֵאל ַׁש ַּדי ִנ ְר ָאה ֵא ַלי ְּבלּוז ְּב ֶא ֶרץ ְּכ ָנ ַען ַו ְי ָב ֶרְך אֹ ִתי. ַו ֹּיא ֶמר ֵא ַלי ִה ְנ ִני ַמ ְפ ְרָך ְו ִה ְר ִּבי ִתָך ּו ְנ ַת ִּתיָך ִל ְק ַהל ַע ִּמים ְו ָנ ַת ִּתי ֶאת ָה ָא ֶרץ ַהּזֹאת ְל ַז ְר ֲעָך ַא ֲח ֶריָך ֲא ֻח ַּזת עֹו ָלם (מח, ד); ֵמ ֵאל ָא ִביָך ְו ַי ְע ְז ֶרּךָ ְו ֵאת ַׁש ַּדי ִוי ָב ֲר ֶכּךָ ִּב ְרכֹת ָׁש ַמ ִים ֵמ ָעל ִּב ְרכֹת ְּתהֹום רֹ ֶב ֶצת ָּת ַחת ִּב ְר ֹכת ָׁש ַד ִים ָוָרַחם. (מט, כה)

אותו שם של הקב"ה שמבשר את סוד הצמצום, מבשר גם את שפע הברכה. בעיניי, כאן טמון המסר היהודי: הברכה שבצמצום. כפי שאומר רבי נחמן מברסלב:

ִּכי ַׁשַּדי הּוא ְּבִחיַנת ְּבִרית ְוכּו' ַעֵּין ָׁשם. ְוֶזה ְּבִחיַנת ַׁש ַּדי, ֶׁש ָא ַמר ְלעֹו ָלמֹו ַּדי, ְּד ַה ְינּו ֶׁש ָּשֹ ֵמ ַח ְּב ֶח ְלקֹו ְואֹוֵמר ַּדי ְלַמה ֶּשֵּׁיׁש לֹו ְוֵאינֹו ִמְתַאֶּוה יֹוֵתר (ליקוטי מוהר"ן, כג)

היכולת להגביל את הכוח המיני לבן זוג אחד בתוך חיי הנישואים הוא כוח של צמצום. לשם כך אנו נדרשים לוותר על האפשרויות האחרות, לוותר על האנרגיה המינית במרחב שמחוץ לחיי הנישואין ולנתב אותה פנימה, לתוך הזוגיות שאיתה כרתנו ברית. התורה מבשרת לנו ששם טמון הפריון, טמונה הברכה, טמונה ירושת הארץ. היכולת להסתפק במה שיש ולראות שם את סוד הברכה, היא בעיניי המובן העמוק של "שמירת הברית". זוג ששומר על השפע והברכה שקיימת ביניהם, זו הגבלה על מנת להפריח חיים, שמחה ושפע.

הזוהר הקדוש, שהרב מנחם פרומן זצ"ל נהג לצטט בחופות, דורש את הפסוק בבראשית "ַוּיֹאֶמר ָהָאָדם זֹאת ַהַּפַעם ֶעֶצם ֵמֲעָצַמי ּוָבָׂשר ִמְּבָׂשִרי ְלזֹאת ִיָּקֵרא ִאָּשׁה":

עכשיו מתחיל לשבח אותה. לזאת יקרא אישה - זו היא שלא ימצא כמותה, זו היא כבוד הבית, כל הנשים לפניה כקוף בפני אדם. לזאת יקרא אישה, שלמות הכול. לזאת ולא לאחרת (זוהר בראשית מט ע"ב, בתרגום).

האמירה של אדם הראשון, הפונה אל אשתו ואומר לה 'כל הנשים האחרות כקוף בפנייך', היא אמירה של בחירה. לא שהלכתי בין כל הנשים בעולם ואת הכי יפה מכולן, אלא אני הוא שבוחר לראות אותך כמיוחדת לי וכיפה ביותר בשבילי.

המדיה וריבוי האפשרויות מאתגרים את הנאמנות הזוגית. עסקנו רבות בניסיון לרכך ולהתמודד עם הבעיות של בני נוער ורווקים שאין להם מענה הלכתי לת

מהמרחב האינטימי לרשות הרבים

הרבנית ד"ר שולמית בן־שעיה משיבה: שוקותיהם המיניות, אך מיעטנו לעסוק בבעיות שאיתם רוב הציבור מתמודד רוב ימי חייו: צניעות בין אנשים נשואים. והאתגרים הללו רק הולכים וגדלים. הפתרון בעיניי מצוי באותה גישה שמבטא הזוהר – לבחור לעצום עיניים מול שאר העולם, ולהעצים את הטוב שיש בין בני הזוג. לשם כך דרוש חינוך מגיל צעיר, חינוך לנאמנות ולשהייה במקום.

את המהפכה המינית צריך לנתב לשם – מתן כלים להעצמה וקרבה בתוך זוגיות ארוכת שנים. אם המהפכה תשרת את המטרה הזו, בעיניי היא שווה הכול. עלינו לדאוג שהשיח יוביל לשם, ללקיחת אחריות על הזוגיות ועל הנאמנות. זהו הפרמטר לבחון כל תופעה: האם הוא משרת את איכות וקדושת חיי הזוגיות לטווח ארוך.

"דברו איתי ישיר"

דרך ארוכה עוד למהפכה, וטרם סיימנו אותה. תפיסת המיניות כמקום בריא וטבעי טרם הונחלה בשלמות בקרב הדור הבא. השאלה הקשה שאנו נדרשים לה, כיצד חיים חיי תורה עם מיניות בריאה – עדיין מצויה בחיפוש, ואין דרך נכונה אחת לדבר את השפה.

בספרה "מה את מבקשת", הרבנית אוריה מבורך מחלקת בין "השיח המתירני", "שיח ההכחשה", "שיח ההשגבה", "השיח הפוריטני" ו"השיח השמרני החילוני". היא מראה את הכשל הפנימי בכל אחד מהם, ולבסוף מביאה את השיח המזוקק והנכון בעיניה, "השיח היהודי הבריא", שמברר את הטוב והמאוזן מכל השיחים. קיבלתי והחכמתי רבות מהדיון שבספר, ואני חשה שאני עדיין מחפשת את השיח. בתוך ריקוד המטוטלת בין השיחים השונים אני מרגישה כמה צריך עוד ללמוד את הדור, ועם זאת להקשיב בענווה לאנשי מקצוע אחרים שמדברים אחרת. קשה לדבר על הנושא בצורה מאוזנת וקדושה, באופן מושלם. וגם כשמנסים, לעיתים מאבדים נשמות רבות (כמו שתלמידה אמרה לי פעם: "נמאס לי מכל הדיבורים המתחבאים והעקיפים על הנושא, דברו איתי ישיר!").

במקום להטיף מוסר על כך שעברנו את הגבול, נכון לדבר שפה של מיניות קדושה, לחפש את האיזון העדין. כמה חשוב להביא את האש של התורה לתוך האש של הדור, לחפש יחד את החיבור בין התורה לאתגרי התקופה. להחיות את האור הגדול שבצניעות המבקש להאיר את הגוף, ולהנחיל את הסוד היהודי של נאמנות בין בני זוג ושמירת האש המינית בתוך חיי הנישואים.

אני מבקשת להודות לרחלי ולשאר המגיבים והמגיבות. קראתי בעיון והחכמתי, ואני מבקשת לדייק כמה דברים:

א. אכן, "המהפכה" עוד לא הושלמה במלואה. כל שביקשתי לומר הוא שבד בבד עם המשך פיתוח השיח הבריא והנכון על מיניות מתוך מגמה להגיע לקהלי יעד נוספים, חובה עלינו לדייק היטב את צעדינו ולהתקדם נכונה אל עבר היעד הבא.

ב. אין לי שום רצון להטיף למישהו על משהו. קטונתי. אני חיה עמוק בתוך השטח, ואת קריאת הכיוון והרצון לדייק אני מפנה קודם כול אל עצמי ומתוך כך אל כל מי ששותף אליי בבירור הדרך. קיבלתי תגובות רבות של תודה על הצפת הנושא, והבעת חוסר נוחות מהשיח הלא מידתי וה"ליברלי" מדי. אך בה בעת, לא מעטים ציינו את החשש להעלות זאת בפומבי שמא ישתמעו כ"שמרנים" רחמנא ליצלן, "לא עדכניים", "לא רלוונטיים" וכדומה.

ג. אני חולקת על רחלי עמוקות ביחס לנושא האוננות, ונוטה לחשוב שבשורש העניין זאת נקודת המחלוקת בינינו. את תפיסתי בנושא מהבחינה הרעיונית ביררתי באריכות במאמר "אוננות

נשית ותכלית המיניות" שפורסם בכתב העת "אמונת עתיך" של מכון התורה והארץ (גיליון .)130 אין חולק על כך שאוננות נשית חמורה הרבה פחות מזו הגברית, אך בדיוק בשל כך היא מזמנת בירור עומק של תכלית המיניות וממילא מיקודה בסובייקט או במרחב הזוגי־אישותי. בעניין זה חשוב להדגיש כי יש פער גדול בין מה שנכון להנחות אדם המתמודד עם הסוגיה, ובין אמירות כלליות פורצות דרך.

ד. סוגיית ה"אביזרים" שעלתה ברמיזה במאמרי, ובמפורש יותר במאמרה של רחלי, היא סוגיה עדינה ורגישה. אני מסכימה שיש חשיבות בהנגשת הנושא לקהל הדתי, ועבור חלק מן הזוגות מדובר בצורך אמיתי ובמענה של ממש. עם זאת, בדיוק כאן נמדד מושג הצניעות בהקשרו העמוק והרחב, ויותר מכך מתבררת כאן שאלת החפצת המיניות והוצאתה מן המרחב האינטימי, האישי והעדין ביותר אל רשות הרבים. לא ברור לי שהייתי רוצה באופן אישי או שהיינו רוצים כחברה לשלם מחיר כזה, ולפיכך השאלה כיצד נכון לפעול במרחב שבין הסתרה להחפצה צריכה להתברר בשיקול דעת ובמחשבה רבה.

סיכומו של דבר, המסע אל השיח הנכון, העדין והמדויק עוד לא תם. בירור הנושא והשאלות הצפות מחייב אותנו לחזור שוב ושוב אל מקורותיה של תורת אמת ולדלות ממנה עומקים נוספים גם למבוכות של דורנו. ולוואי שנזכה.