בפתיחה לאסופת מאמרי ביקורת הספרים, שפרסם בעיקר מעל דפי מוסף זה, מעלה יונתן דה שליט את שאלת "זכות הקיום" של הסוגה שהוא עוסק בה: "את התפיסה שספרות בלש וריגול היא 'ספרות זולה', פסולה, ירודה, הכרתי, כרבים אחרים, מנעורי. אך האם מוצדק להתייחס אל ספרות הריגול והבלש כאל ז'אנר נחות? האם המסחריות שלו, הירידה לשפה נמוכה ולמעמקים השפלים של הנפש... הן ראיות לחולשתו הספרותית?" והוא משיב: "שיטוט בחנויות הספרים... עונה על שאלה זו בצורה מעניינת. כמעט בכולן מצויים אגפים המוקדשים למותחנים ולספרי בלש. אבל את הטובים והמורכבים בספרי הריגול והפשע אתה מוצא פעמים רבות דווקא במדפי הספרות היפה".

הפסקה הזו החזירה אותי לשנת ,1975 לספרו של חנוך ברטוב "הבדאי". הספר נפתח בתאונה בדרך לנמל התעופה הית'רו בלונדון, שמותירה אדם נטול הכרה. ריבוי דרכונים בכיסיו גורם לספקות בדבר זהותו האמיתית של האיש, ומפעיל את שירותי הביטחון של גרמניה, צרפת וישראל. בביקורות על הספר נכתב שברטוב "שב ומתמודד עם שאלת זהותו של הישראלי". רק צעירה אחת חצופה, שכנראה קראה יותר מדי "בלשים" והכירה את ג'ון לה־קארה, העזה להתייחס לספרו של ברטוב כאל רומן ריגול, ושלחה ביקורת נלהבת ברוח זו למדור התרבות בהארץ. 1975־ב עוד שלטו בביקורת הספרות בישראל ענקים כברוך קורצוויל וגרשון שקד, ובעיניהם ספר שעוסק (גם) בריגול חייב להתפרש כמשהו אחר, ולא – ייפסל לביקורת. ההתייחסות אל "הבדאי" כספר ריגול בהארץ הייתה מעשה נועז, והעניקה לראשונה לגיטימציה לעיסוק ספרותי בסוגה זו.

בינתיים השתנו הזמנים, והאיכותיים שבספרי הריגול והבלשים הגיעו אפילו למחלקה לספרות באוניברסיטת תל־אביב. מוביל המגמה הוא הסופר דרור משעני, מחברם של ספרי בלש מצליחים. דה שליט מספר על הרצאה של משעני באירוע שנקרא "הכנס הבלשי הראשון", שעסקה במאפייני הז'אנר הבלשי. בין השאר מצטט דה שליט מההרצאה את הקביעה ש"הסיפור הבלשי הקלאסי שואל – מי יגן עלינו עכשיו כשאנחנו כבר לא חיים בקהילה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, אלא בעיר הגדולה... ומי יאמר לנו את האמת עכשיו כשחלקנו כבר לא מאמינים בא־לוהים? האם עלינו להאמין לרשויות החדשות המופקדות על ייצור האמת בעידן המודרני?"

בתשובה מנומקת משיב דה שליט הן למבקרי הספרות מהדור הישן והן לשאלתו של משעני, ומצביע על האיכויות הספרותיות והתוכניות שמצויות במובחרים שבספרי הסוגה. ישנם ספרי מתח קלילים שכל מטרתם לבדר ולהעביר את הזמן ("ספרי טיסה"), אבל "אחרים מתארים דמויות מורכבות ועלילתם עמוקה... (חושפים) את נקודות התורפה והעיוורון של החברה... עוסקים בקשרים מושחתים בין עולם הפשע לבין מערכות השלטון ואכיפת החוק", ומעלים שלל סוגיות ובעיות מרכזיות בחיינו.

האדם הוא ייעודנו המרכזי

הדגש על האופי המעורב והפעיל של הקריאה בספרות המותחנים, ועל השותפות שנוצרת בין הקורא לסופר בתהליך של הזדהות, שיפוט וביקוש צדק, הוא מן התרומות המשמעותיות של ספרו של דה שליט להבנת התחום הספרותי המזולזל־לעיתים הזה. הוא שופך אור על תפקידם החברתי החיובי של ספרי הריגול והבלש. הם אינם מיועדים רק לבידור ופנאי, אלא גם מאשרים את הערכים הבסיסיים של החברה, את ההבחנה בין טוב לרע ואת ההכרח לא לאבד את ההבחנה הזאת.

במקרים מסוימים, כפי שמצביע דה שליט בביקורת על "רצח בשבת בבוקר" של בתיה גור ועל "מנהרת היונים" של לה־קארה, בתחפושת של בלש או ספר ריגול, הסיפור פותח לפני הקורא מעגלים סגורים בחברה ומעמת אותו עם סוגיות רחבות, ערכיות, מוסריות או פילוסופיות. בתיה גור "פירקה לגורמים חברות סגורות והיררכיות כמו הקיבוץ, החוג לספרות באוניברסיטה או החברה הפסיכואנליטית בירושלים. היא הסירה את הילות הקסם, המסתורין או הצדקנות שעטו מול 'האיש ברחוב' וחשפה את כתמי העוול שדרשו ניקוי יסודי".

המרגל סמיילי, הגיבור בה"א הידיעה של להקארה, מסכם את הקריירה שלו על הטוב והרע שבה בכמה משפטים חדים. בעיניו הניצחון במלחמה הקרה לא נבע מיחסים בינלאומיים או מהפוליטיקה, אלא "מאז ומתמיד חשוב היה לי האדם... אידיאולוגיות מעולם לא היו שוות פרוטה בעיניי... האדם, לא ההמון, הוא ייעודנו המרכזי. האדם הוא שהביא את המלחמה הקרה לסיומה... לא מערכות הנשק, לא הצבאות. אך ורק האדם. אפילו לא האדם המערבי... אלא אויבנו המושבע מן המזרח. הוא שיצא אל הרחובות ואמר: עד כאן. זה היה המלך שלהם ולא שלנו...".

וכשהמלחמה הקרה הסתיימה, וספרות הריגול, שזה היה עיסוקה העיקרי, חיפשה את דרכה – היא גילתה שיש גם אנשים ומשטרי רשע אחרים, וסיפורי

מחתרת, טרור ועוולות שקורים בעולם ושאפשר לכתוב עליהם. כמו למשל הסכסוך באירלנד ב"הרוחות של בלפסט" מאת סטיוארט נוויל, הממסד הכנסייתי אצל יו נסבו, או הסחר בספרים הנדירים אצל ג'ון גרישם.

פגישה בפאב עם לה־קארה

בהתכתבות עם יונתן דה שליט – שמו הספרותי של המחבר, שהוא בכיר בקהילת המודיעין – שאלתי אותו על המניע להוצאת ספרו. הוא השיב לי שהוצאת הספר הייתה בעבורו הזדמנות לחוות מחדש את חוויית הקריאה בספרים שנקראו בעבר בהתמסרות והתרגשות וכבר הפכו לחברים ותיקים, וגם ליצור משהו שלם מביקורות שפורסמו מעת לעת, ולקוות שמבט־העל או המבט המסכם עולה על סכום חלקיו ומעניק לז׳אנר כבוד ועומק. ואכן, המפגש המרוכז עם ספרים מן העבר שקראנו ואהבנו, או לא, מעורר גם בנו, הקוראים, תחושות מחודשות של עונג או של היפוכו.

אבל עיקר ערכו הסגולי של הספר מתגלה תוך כדי קריאה רצופה של מכלול מאמרים העוסקים בסופר אחד או בנושא משותף. למרות אופיין הפופולרי של הביקורות, מתגלות בהן תובנות חדשות על הסופרים, הנושאים והחברה, כאלה ששייכות בדרך כלל לעיסוק העיוני־אקדמי בספרות. כך נוצרת פרספקטיבה רבת ממדים, שרשימת ביקורת יחידה לבדה אינה יכולה ליצור.

דה שליט הוא מעריץ גדול של ג'ון לה־קארה. מכלול המאמרים המכונסים כאן מאפשר לנו לפגוש את האיש, גם באמצעות הפגישה הממשית שהשניים קיימו. "נפגשנו לארוחת צהריים בקומה השנייה של פאב בלונדון", מספר דה שליט. "אפלולית עמדה בחלל הסגור... כשיצאתי מהפגישה ריחפתי ממש. נפגשתי בארבע עיניים עם סופר הריגול הטוב והמפורסם ביותר בעולם. והוא היה מקסים... הוא ענה לשאלותיי, התעניין בדעותיי, סיפר על עצמו בגילוי לב מבויש" (מתוך "פתח דבר" ל"מנהרת היונים").

מכלול המאמרים על ספרי לה־קארה משחזר קווים חשובים מהביוגרפיה של הילד המוזנח והנטוש, איש הביון לשעבר והסופר, והאיש הזקן שמביט אחורה בזמן. המאמרים מנתחים את האני מאמין של לה־קארה באמצעות גיבוריו, ומציגים את דעתו ואת החשוב בעיניו בעולם הביון: "לא הפרטים הטכנייםמקצועיים... אלא אלה הנוגעים בהלוך הנפש של ריגול ובגידה, בסוגיות של נאמנות ונחישות ומסירות, של אחוות לוחמים חשאיים, של פחד ובדידות, ניכור וכמיהה".

צירוף המאמרים מלמד לא רק על הקריירה ועל האדם הכותב שהשתנה, אלא גם על השינויים שחלו בעולם בכלל, ובשירותי הביון שתפקידיהם, שיטותיהם או אופי העוסקים בהם השתנו: "לה קארה הוא מאמין גדול בהיות האדם במרכז הקיום... אני יכול להסכים עם תפיסת העולם הזו. אבל בעולם המסובך שלנו... בעולם הסייבר, בכמויות האינסופיות של מידע המעובד באמצעות מחשבים רבי עוצמה", תפיסת העולם הרומנטית הזאת "היא רק חלק מהסיפור".

לוחמות נועזות ומעודנות

האמפתיה של דה שליט כלפי הגיבורים הספרותיים – שמגיעה לשיאה ביחסו לג'ורג סמיילי מ"המרגל שחזר מן הכפור" – מתגלה גם כשהוא מבקר ספרים שעוסקים "במצב הישראלי" ושהגיבורות שלהם נשים. את הביקורת על "המורה לאנגלית" של יפתח רייכר־עתיר הוא פותח במילים: "כמה אנשים כאלה חיים בינינו, ואנחנו לא יודעים?". זו שאלה נפלאה שמסכמת את סיפורה הבדיוני של רייצ'ל, העולה החדשה שנשלחת לשרת במדינת אויב עלומת שם, ונעלמת כשהיא מסיימת את השליחות "וצריכה לבנות את חייה מחדש" בישראל. אותה שאלה פותחת גם את הביקורת על "יעל, לוחמת המוסד בביירות" מאת אפרת מס, שמסכם ביוגרפיה של לוחמת מוסד אמיתית, יעל מן, שנפטרה באוגוסט .2021

דה שליט מצטט את תיאור דמותה של יעל מפי מדריכיה במוסד: "בצניעות דיבורה, בחיוך שובה לב, בשקט דיבורה היא משרה נינוחות. היא חפה מהתנשאות או זלזול באחר. קל לטעות בה ולפספס את הכוח הטמון בה... היא משתמשת בתכונות אלה כדי לבצע את המשימות. יש בה נחישות בלתי מתפשרת שמקורה לא בפנאטיות עיוורת אלא במחויבות".

"אכן", ממשיך דה שליט, "לוחמי המוסד הפועלים בארצות אויב נדרשים למסירות יוצאת דופן ולאומץ לב מיוחד. לחיות לאורך זמן בזהויות בדויות ולנהל חיים כפולים, גם בנפשם פנימה... להיות תמיד ערניים, מפוקחים וקרי רוח. בתמורה הם זוכים לתחושה של ייחוד ותרומה. הם מרגישים שהם שווים. זה מה שיעל רצתה כשהתגייסה למוסד. אני מרשה לעצמי להאמין שהלוחמת יוצאת הדופן הזאת, שנתנה את כל כולה, גם מצאה את מה שחיפשה – תחושת שייכות ומשמעות".

זה מה שביקשה גם רייצ'ל, גיבורת "המורה לאנגלית", וכשהוחזרה לחיים ה"נורמליים" בישראל היא נשברה ונעלמה. "היא לא יכלה לעמוד בבדידות ובשטחיות שכפו עליה החיים הרגילים. היא רצתה לחזור לחיים הבדויים שלה... לא כדי לצאת למבצעים, לחוות את האדרנלין... אלא כדי לגעת ברגשות העמוקים, האותנטיים שחוותה במסגרת חייה כלוחמת... באופן נואש היא יוצאת למסע (הבריחה). אולי הוא ישיב לה את חייה". צירופם של שני המאמרים, על הספר הבדיוני ועל הביוגרפיה, וגם שאלה ותשובה שנאמרו בפגישתם של דה שליט ולה־קארה, מבטיחים שגם אנחנו, הקוראים, נזכור את הקושי הכפול: הקושי שבחיי לחימת הצללים, והקושי שביציאה מהם.

אחרי העיסוק ברייצ'ל וביעל המעודנות, מוזר שבפרק "גיבורות" – לאחר שקבע שהגדרת ספרות הריגול כ"ספרות גברית" מיושנת – עדיין כל הנשים שמרשימות את דה שליט בספרים ובסרטי הריגול והפשע הן חכמות ומוכשרות, אבל "גבריות" – לוחמניות וששות אלי קרב, ומצדיקות את דימויה של ספרות זו כ"גברית" גם כשהיוצרות והגיבורות הן נשים (למשל ליזי של שולמית לפיד). אולי הגיעה העת ליותר דמויות ספרותיות כמו "המורה לאנגלית" ויעל?

אי אפשר לסיים את הסקירה מבלי לציין את האסתטיות המרהיבה והתחכום של ציור העטיפה (טליה בר), וגם את היעדרו המעצבן של תוכן עניינים, שמחייב בכל פעם לחפש ולדפדף כדי למצוא בספר מאמר מסוים. בתקווה לתיקון במהדורה הבאה.