לג'יי־קיי קח לי זמן לקלוט את העקיצה ששתלה לנו

רולינג בדמויות של קסנופיליוס לאבגוד, עורך "הפקפקן", ובתו לונה. כמו כל הדמויות בסדרת הארי פוטר, גם בני משפחת לאבגוד הם קריקטורות של דמויות מתוך החברה שלנו. במקרה הזה של כל מי שמאמינים באסטרולוגיה, בפיות, בכוחות על־טבעיים ובאמונות טפלות. מי שמאתגרים, ברציונליות מפוקפקת, את המוסכמות הבסיסיות של המיינסטרים. ברור לי שאם הם עדיין איתנו הם מובילים קבוצת טלגרם שוקקת של מתנגדי חיסונים, ומקדמים טיפולים הוליסטיים בקורונה באמצעות נשיכות של נומים ועקיצות יתושטושים.

ברובד הגלוי של הסיפור, רולינג לועגת להם. גורמת לנו להצדיק בליבנו את הכינוי "לונה מג'נונה", גם אם לא את השימוש הפוגעני שנעשה בו. כי זה באמת מגוחך לחלוטין לחשוב שיש קנוניה שנועדה להפיל את משרד הקסמים בעזרת שילוב של קסמים אפלים ודלקות חניכיים, או שרופוס סקרימג'ר, שר הקסמים, הוא בעצם ערפד.

אנחנו כל כך מזדהים עם חיצי הלעג שמטיחים בה רון והרמיוני, עד שאנחנו כמעט לא מבחינים בכך שדמויותיהם של קסנופיליוס ולונה נטועות בתוך עולם של קוסמים. עולם שמנקודת מבטנו הוא כל־כולו אמונה טפלה ילדותית ואנטימדעית. כשאנחנו לועגים לרעיונות המופרכים ב"פקפקן" אנחנו כמעט שוכחים שגם אנחנו לא בדיוק קוראים את "הנביא היומי" כל בוקר; אנחנו קוראים את הטיימס הלונדוני. בסיפור הזה אנחנו מר וגברת דרסלי.

ובעצם יש כאן אמירה עמוקה עלינו. על כוחו של המיינסטרים, האמיתי או המדומיין, שמשתלט על נקודת המבט שלנו בצורה טוטאלית כל כך, עד שאנחנו מגחכים יחד עם הרמיוני על השנורקק פחוס הקרן שהלאבגודים מאמינים בו, בלי לעצור לרגע ולשאול אותה: "וזנב־קרנית הונגרית זה הגיוני יותר?"

נכון, בעולם המדומיין של רולינג הרבה מאוד אנשים ראו זנב־קרנית הונגרית ואף חוו על בשרם את שריטותיה, בשעה שהעדויות על השנורקק עמומות יותר. אבל בינינו, זה לא שהעולם הזה מי יודע מה קוהרנטי. כבר לפני עשרים שנה הצבענו בפורומים של חובבים על הבעיות הבולטות במיוחד שיש בו, ולא מזמן יצאה סדרת ספרים ("הארי פוטר והשיטה הרציונלית") שסוקרת ביסודיות את אינספור הסדקים במרקם השברירי שלו. אבל משהו בטון של הרמיוני, בנימת הזלזול הסוחפת של המיינסטרים, הופך את המחשבה על שר הקסמים כערפד לנלעגת, בשעה שהגילוי על כך שפרופסור לופין הוא אדם־זאב מותיר אותנו שווי נפש.

וכשחושבים על זה בכנות, רומזת לנו רולינג, אין משהו פתטי יותר ממי שמגחך על אמונות טפלות בשעה שהוא עצמו מאמין בא־לוהים. אולי מלבד מי שצוחק על האמונה בא־לוהים כשהוא עצמו מאמין במדע המודרני.

רולינג לוקחת אותנו צעד נוסף בספר החמישי, כשאדון האופל חוזר, והראשונים שמאמינים לכך בזמן אמת הם הלאבגודים. העיתון הראשון שמעז לפרסם ריאיון עם עדותו של הארי ששובר את הקונספציה של משרד הקסמים הוא "הפקפקן" ולא "הנביא". והיא ממשיכה עם זה בספר השביעי, קסנופיליוס הוא מי שמצליח לפרש נכון את הסמל של "אוצרות המוות", משום שהוא לא דוחה בבוז את האגדות העתיקות האופפות אותו.

האבחנה הזו של רולינג, שדווקא מי שגדושים אמונות טפלות יהיו הראשונים לראות את האמת, מהדהדת את אחת הפסקאות של רבי נחמן שאני הכי אוהב:

"טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים, כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפור בכול, חס ושלום, דהיינו לכפור בשטותים ושקרים, ועל ידי זה נעשה הכול ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת חס ושלום".

אני כל כך אוהב את הפסקה הזו דווקא משום שהיא קצת פרדוקסלית. הרי אין שום אפשרות להאמין בכל דבר, כי מחצית אחת של האמונות סותרת את המחצית השנייה. אבל זה לא הדבר הכי חשוב, אומר ר' נחמן, התוכן הספציפי שבו אתה מאמין או לא מאמין. השאלה היא מה תנועת הנפש שלך, האם אתה פתוח לאפשרות שלא הכול נכנס לתבניות המוכרות. שלא הכול אתה יכול להבין. האם אתה לא אטום לאפשרות שלעולם הזה יש סוד.