מזל

טוב למוצש חמסה חמסה חמסה! עכשיו תשמעו סיפור, לפני שלוש מאות שנה בערך הייתי מפקד כיתה בפלוגת מסלול בחטיבת הנח"ל. הפלוגה שלנו באותם ימים הייתה ממוקמת במוצב עגום שנקרא שבע שבע שלוש, בלב השומרון, מול הכפר סינג'יל, והמשימות שלנו היו פטרולים, סיורים, מחסומים, מיפויים, ומעצרים. איייי זאת הייתה תקופה כל כך רעה. כל הצבא שלי הייתה תקופה רעה. אבל כשהיינו בשטחים סבלתי אפילו יותר.

ובדיוק אז, באותם ימים, התחלתי לצאת עם בחורה מרגשת וחכמה ויפה ומיוחדת, שנכנסה לי ללב. התחלתי איתה בגלל השם שלה, היה לה שם כל כך מיוחד ומרגש, שלא יכולתי שלא לבקש ממנה שנצא קצת ונתאהב קצת, מה קרה! והיא באמת הסכימה לצאת איתי, ואני הייתי מאושר, שהיא הסכימה, ועוד יותר הייתי מאושר כשנפגשנו, כי היא הייתה בחורה כזאת שקל להתאהב בה. ואני הייתי אז בתקופה מאוד מאוד קשה נפשית, כי הייתי מאוהב עדיין באקסית המיתולוגית שלי, שהמשיכה הלאה, איייי ואני לא המשכתי הלאה. במשך כמה שנים ניסיתי לצאת עם כמה בנות, ובכל פעם מחדש נדהמתי לגלות שמשהו בלב שלי חסום. ודווקא איתה, עם הבחורה עם השם המרגש - דווקא איתה הרגשתי שזה יכול לעבוד! היא הייתה הבחורה הראשונה שהזיזה לי משהו בלב השבור שלי, אחרי שנים ארוכות וקשות.

בדייט הראשון שלנו הלכנו לאורכו של רחוב עמק רפאים בירושלים ודיברנו, אני זוכר בדיוק מה היא לבשה, ומה אני לבשתי, ואני זוכר גם על מה דיברנו, ואני זוכר את הקול הצרוד שלה, ואת העיניים הירוקות שלה, ואת הלב הרגיש שלה, אני זוכר שהגענו למזרקה המצחיקה הזאת של | | כ"ט בכסלו תשפ"ב | 3.12.2021 האריות ליד מרכז בגין, וכבר שם, כבר אז, אחרי רבע שעה של שיחה, ידעתי שאיתה הכול יהיה אחרת. כבר אז הרגשתי שאותה אני יכול לאהוב. אני יכול לאהוב! א־לוהים ישמור, אחרי כל המדבר הזה, סוף סוף אהבה.

יצאנו פעמיים בסך הכול, היה לנו דייט אחד ברחובות היפים של ירושלים, ואחר כך עוד דייט, עם מדורה ביער, ליד איזה מעיין. אני לא זוכר איפה. וזהו, אחרי שתי הפגישות האלה היא נפרדה ממני, בשיחת טלפון. אייייי איזה משפיל זה היה, הייתי במוצב שבע שבע שלוש, וכשראיתי שהיא מתקשרת הייתי בטוח שתהיה לנו עכשיו שיחה מתוקה כזאת של זוג מאוהב, אז הלכתי לאיזו נקודה שקטה בקצה של המוצב, והסתכלתי על הנוף המרהיב של השומרון, ועניתי לשיחה, וכבר בשניות הראשונות של השיחה הבנתי שהיא נפרדת ממני, שמעתי את זה בקול שלה, שהיה קר ומחושב. ושמעתי את זה גם בקול שלי, שהיה רועד וסדוק.

זאת הייתה שיחה נוראית ועצובה ואכזרית ומשפילה, אני לא זוכר אותה, כי אני מדחיק אותה, כי נפגעתי נורא, אבל אני זוכר שכשסגרתי את הפלאפון, העיניים שלי היו מלאות בדמעות. ואני זוכר שבמשך כמה ימים הסתובבתי במוצב כמו מת מהלך. המשכתי להוציא משימות ולהוביל פטרולים ולהקים מחסומים. אבל הראש שלי היה מלא במחשבות דיכאוניות. והלב שלי היה שבור. עד עכשיו הוא שבור ברוך השם.

וכמה שבועות אחרי שהיא זרקה אותי, יצאתי לסיור לילה בגזרה, ביחד עם עוד שני חיילים. וואלה, סיור זה דבר נחמד. נוסעים עם ג'יפ ועוצרים בכל מיני נקודות יפות כדי לעשן סיגריה ולשתות קפה חחחחח. אבל אני הייתי אז בסוג של דיכאון, אז לא רציתי לדבר עם אף אחד, ולא רציתי לעשות שום דבר. פשוט ישבתי לי בשקט עם פרצוף עצוב.

ובמהלך הסיור הגענו למין מוצב נטוש של חיל האוויר שנמצא ליד ההתנחלות קידה. יש שם נוף מטורף, ואנטנה ענקית, וכל מיני מבנים מוזרים. וכשהגענו למוצב הנטוש, פתאום שמענו מתוך הבונקר שיש שם, קולות מוזרים כאלה. השעה הייתה שלוש בלילה בערך, ואני ושני החיילים שלי נלחצנו נורא. מה זה הרעשים האלה. החלטנו לצאת לבדוק.

חחחח אני זוכר איך התקדמנו, לאט ובשקט, לכיוון הקולות, וכשהתקרבנו למבנה ראינו דרך החלון כל מיני נרות, וכל מיני צלליות של אנשים, ולא הבנו מה קורה, ואחרי כמה שניות כאלה של מתח פרצנו פנימה במהירות, עם נשקים דרוכים, ופתאום ראינו מולנו חבורה של בנות דתיות עושות סיאנס! חחחחחח הן ישבו במעגל, מסביב לעיגול כזה כאילו של כת השטן, עם מלא נרות, והבנות כל כך נבהלו מאיתנו, הן חשבו שאני השטן או משהו כזה, אז הן צרחו, וכשהן צרחו גם אני צרחתי! וככה צרחנו כולנו במשך כמה שניות. ואחרי שצרחנו התחלנו לצחוק, גם אנחנו, וגם הבנות. זה היה מין רגע כזה דבילי בעולם.

ואני זוכר את עצמי, מתפוצץ מצחוק, בשלוש בלילה, בתוך בונקר של מוצב נטוש, ביחד עם נערות מוזרות, אני זוכר את עצמי צוחק, וחושב לעצמי, וואו, כמה זמן לא צחקתי, כמה זמן לא חייכתי, כמה זמן לא הרגשתי שמחה בלב.

אני זוכר את עצמי חושב לעצמי שבזכות הנערות האלה והסיאנס הדבילי שלהן, אני סוף סוף מחייך! אחרי כל כך הרבה ימים של עצב ובושה. ופתאום התרגשתי, מזה שאני עדיין יכול לשמוח, פתאום התרגשתי מזה שהחיים האלה מלאים בהפתעות מתוקות כאלה. בקיצור, זה היה מין רגע כזה, שאפשר לי להמשיך הלאה מהבחורה המדהימה הזו שאהבתי. ומאז ועד היום, בכל פעם שאני קורא איזו כתבה על סיאנס או על משהו דומה, אני נזכר בלילה הדבילי ההוא, ובנערה המרגשת ההיא, והלב שלי מתרחב ומתחמם. שכוייח זה הסיפור.