ערב אחד, אחרי תפילת ערבית, אבא עלה על כיסא, מתח גופו אל חצי הקיר שמעל מסדרון הבית והתחיל להוריד אותן אחת־אֿחת. את החמסה מנחושת, את זו שבטורקיז; את ההיא עם העין באמצע, ואת הגדולה יותר, הצבעונית. אמא עמדה לצידו, מלקטת בידיה את מה שהיה עד לפני רגע אוסף ססגוני. כזה שעיטר את הבית, שמי שעבר לידו היה פשוט חייב להתעכב עליו, לספוג את היצירות האמנותיות שנאספו אחת לאחת לאורך שנים. את ההיא מהנחושת, את זו שנרכשה באילת בטורקיז. את זו שהגיעה איתם באנייה מארגנטינה, זו עם העין באמצע. וזו שהתקבלה במתנה. הגדולה יותר, הצבעונית.

הם לא ממש האמינו בסגולה שמאחורי הקישוט הפופולרי, וגם לא נחרדו ממנו במיוחד. הוא היה שם בבית כמו עוד סמל כאילו יהודי. מקשט את הבית כמו ציורי מנורה, כמו פיסול רימונים מייצרי אווירה לא מזיקים. אבל הרב אמר, ואבא הקשיב, ואת העבודה הזרה הזו הוא החליט להוציא מהבית. כי אצלנו מאמינים בא־לוהים, לא בחפצים. ומי, למען השם, משאיר אמונה טפלה ככה על הקיר. ואם מישהו הלביש עליהם יכולות מיסטיות, אז אנחנו יוצאים מהמשחק. את הקיר ההוא צבעו מחדש, את הנשמה שלנו מילאו באמונת חכמים ורוקנו מאמונת חפצים. ועד היום אני מוותרת על צמידים יפהפיים עטורי חמסות ודגים. נאנחת מול חרוזי טורקיז, ואומרת לא תודה. אני לובשת קישוטים ניטרליים, כאלה שאין להם אלוהים אחרים.