למרות שרירי היד הלא־מי־יודע־מה חזקים שלי, התפקיד המשמעותי ביותר והבלתי ניתן לערעור שהיה לי בבית היה החזקת הנר בזמן ההבדלה. התפקיד לא היה של אף אחד מאחיי הגדולים המתנוססים לגבהים מרשימים, וגם לא של אחד מהוריי המבוגרים האחראים - התפקיד היה שלי, ולא כי התלהבתי מהנר כמו כל הילדים (טוב, לא רק). כבת היחידה בבית, מהיום שבו נולדתי הדאגה עם מי אני אתחתן נכחה לפחות כמו בפרק של ברידג'רטון. וכדי להרגיע אותה ואת הסובבים, הרי סגולות לא יכולות להזיק, קיבלתי את תפקיד החזקת הנר בהבדלה. בזמן ההבדלה תשומת הלב שלי הופנתה לדבר אחד בלבד, לא לזהירות מהאש ולא לטפטוף השעווה רק על דפי העיתון, אלא לגובה שאליו אני מרימה את הנר, כדי להשיג חתן גבוה. הייתי מרימה את הנר מעלה מעלה, לגובה הרצוי לחתן העתיד לבוא, ומה אני אגיד לכם, השנים עברו, הוא הגיע, ואמונות טפלות כשמן כן הן.