נתב"ג, עמדת בידוק, דרכונים והדיוטי פרי מזכירים לרוב הישראלים לוודא שיש להם כמה מטבעות זרים להתחיל את החופשה מחוץ לגבולות הארץ. אבל אני נוהגת לדאוג שלאלו היקרים לי שעולים על המטוס יש דווקא חמישה שקלים חדשים. זה נכון שאין הרבה מה לעשות איתם בחו"ל וזה כנראה לא סכום שישדרג לאף אחד את המלון, אבל למען האמת אני בכלל לא מתכוונת שהם יוציאו אותם. כשאני מוציאה את המטבע מהכיס, קצת נבוכה בדרך כלל, אני ממנה אותם לשליחים שלי, שליחי מצווה.

המשימה היא שיחזרו הביתה בשלום, האמצעי הוא מצוות הצדקה שאותה אני מבקשת מהם לקיים בעזרת העיגול הכסוף עם הקצוות העקומים, כשיחזרו לארץ. ביטוח בריאות והמלצות זהירות זה נחמד אבל חז"ל הבטיחו - שלוחי מצווה אינם ניזוקים, וללב הדואג שלי זו נשמעת הבטחה טובה.

בגבול הדק בין סגולות לאמונות טפלות עומדת אולי הבנת המשמעות בין המעשה לתוצאה המיוחלת, גם אם לא טמון שם רציונל או היגיון צרוף. אדם שהופך להיות שליח למעשה טוב, מגיע לו שיהיה לו טוב, וחוץ מזה שהוא לא יכול ללכת מכאן לפני שימלא את המשימה שהטלתי עליו.

האם חמישה שקלים ימנעו מהמטוס להיכנס בשני מגדלים בני מאה קומות? כנראה לא. אבל קשה להתווכח עם תחושת הבטן האנושית, לפיה עשיית טוב מזמנת לאדם דרכים מאירות ועולם מחייך. ממש כמו עם סגולות.