כמה מלחיץ זה היה בילדות כשמישהו עבר מעלינו, וכמה בלגן כדי לחייב אותו לעבור שוב, אחרת הוא גונב לנו את כל הגובה. לא שממש האמנתי בזה, תכלס, כי איך בכלל מישהו יכול לגנוב לי את הגובה? אבל עכשיו כשכל האחים שלי צמחו וצמחו ורק אני נשארתי איפשהו קרובה יותר לרצפה, יש פה על מה לחשוב. אפשר להאשים את הגנטיקה, כמובן. וגם את זה שאת מיטב שנות הצמיחה שלי לא העברתי ביותר מדי שינה או אכילה. אבל מי יודע אם זה לא בגלל שאי אז בילדות נתתי להם לעבור מעליי כשרבצתי על הרצפה וקראתי ספר. לא שזה יכול להחזיר את הגלגל לאחור, אבל לפחות שידעו שכל הגובה שלהם הוא בכלל שלי.