לא פעם כשסבתא ואני היינו משוחחות, היה מגיח לו פרפר שהחליט להצטרף לשיחה בלי הודעה מוקדמת. הוא התעופף בחדר מקצה לקצה למעלה ולמטה, בלי שיכולנו להספיק לעקוב אחרי מסלולו. אצל סבתא היה ברור שלפרפרים יש נשמה. לכן במקום לחסל את הפולש נאלצנו להתגייס למאבק, לפתוח חלון או דלת ולהוביל אותו עם איזו מגבת לכוון היציאה בזהירות, רק שלא ייפגע. עד שברגע של ייאוש אל מול הברנש הקטן השתמשנו בשיטת הקסם וכיבינו את האור בחדר. בחושך מצאתי את עצמי תוהה איך נשמה יכולה להיות ביצור כזה קטן. אז פעם הבאה שתיתקלו בפרפר לא כל כך נחמד, תחשבו פעם או פעמיים. גם עליו וגם קצת על סבתא.