לסבתא שלי זכרונה לברכה היו ערימות של אמונות טפלות. לא שהיא באמת האמינה בהן, אלא שקיבלה בירושה מאמא שלה ופשוט העבירה הלאה, דרך כל מיני הערות אגב. התמונה על הקיר עקומה? יבואו אורחים. נפל סכין? יבוא אורח. נפלה כף? תבוא אורחת. רוצים שכל האורחים ילכו? שימו מטאטא הפוך מאחורי הדלת והם יתקפלו תוך שנייה. לא ניסיתי. בדיוק כמוה, גם אני אספתי לי עוד כמה הבלים משלי. כשהייתי באולפנה, ולאחת הבנות הסתובבה השרשרת ככה שהסוגר היה מקדימה במקום מאחור, הייתה באה נפש טובה ותוך סיבוב הסוגר הסורר חזרה למקומו אומרת: ״מישהו חושב עלייך״. וכמו כל בת אולפנה טובה שכל מעייניה בחתן ירא שמיים, התגובה האוטומטית לכך הייתה ״ביטול תורה, ביטול תורה״. אבל בתור מישהי שלא ענדה תכשיטים הייתי בבעיה. איך אני אדע שחושבים עליי אם אין לי שרשרת? ואז גיליתי את הפלא הגדול: השעון הדיגיטלי. אומרת האמונה הטפלה שאימצתי לי מאז, כי אם הספרות כולן זהות (נגיד ,)11:11 סימן שמישהו חושב עליי. אם הספרות רציפות )12:34( הטריק עדיין עובד. ואם יש חזרתיות )17:17( המחשבה מתקיימת גם. הו האושר. מה הפלא שהתמכרתי לשעונים. רק שיחשוב כבר עליי, ביטול תורה זה בטוח לא.