בבית של סבא וסבתא הדברים לא היו מונחים סתם, רנדומלית, איפה שיוצא. למפתחות, לפלאפון, למשקפיים ולכל הדברים שאנחנו מנסים להיזכר אחת לשבוע איפה הנחנו - היה המקום הספציפי שלהם: הפלאפון בכוננית הספרים במדף השני, המפתחות במגירה הקטנה בשידת הכניסה והשלט היה מונח לצד הטלוויזיה שבסלון: ישר, ממורכז, בדיוק באמצע שבין קצה המסך לסוף השידה. זה לא היה מוזיאון והרגשנו בנוח לקחת ולהזיז, אבל ידענו שבסוף כל דבר יחזור למקומו.

אחר הצהריים אחד הסדר הופר, ואחותי הגדולה בלי להזכיר שמות איבדה את השלט, וכשאני אומר 'איבדה' אני מתכוון לזה שהוא נפל לה ברווח שביד הידית של הכורסא לכורסא ולא העזנו לומר. וכשאני אומר "שלט" אני מתכוון לשלט שאמור להיות מונח שם באמצע בדיוק בין קצה המסך לקצה השידה. היא כל כך לא רצתה להדאיג את סבא וסבתא שהשלט אבד, שכולנו העמדנו פנים שהכול בסדר כשהיא מנסה לשלוח יד ארוכה למעמקי הכורסא כדי לחלץ אותו.

הניסיונות כשלו, השעון תקתק, והגיע הזמן לחזור הביתה. הפרשה נחשפה, אנחנו "לא מוצאים את השלט". סבא וסבתא לא יעצמו עין כל עוד השלט לא במקומו. ברגע של ייאוש סבא הלך לכורסה המדוברת כדי לנוח מהחיפושים הקדחתניים וסבתא נזכרה בקסם: להפוך כוס, כשלא מוצאים משהו הופכים כוס זכוכית.

עוד זו הופכת, ידו של סבא נתקלת בחפץ משונה ברווח שבין הידית לכורסה. אני לא יכול לתאר את השמחה במציאתו של השלט ואת הצחוק מהסיטואציה המאוד משונה הזו. כל כוס זכוכית שמונחת הפוך מזכירה לי את האמונה הזו ובעיקר את סבא וסבתא שלרגע אחד קטן מרגישים שוב כל כך חיים והזיכרון נהיה ברור, וקולה הצוחק של סבתא פשוט צלול בדיוק כמו שזה היה. מאז אני הופך כוס כשאני לא מוצא משהו וגם כשאני ממש־ממש מתגעגע.