המאה ה־61 הייתה תקופה יפה להיות דיבוק בה. העיסוק הגובר בקבלה מוביל לעניין הולך וגדל בנשמה ובגורלה אחרי המוות, וגל של תיעודי דיבוקים ושדים מציף את אירופה בספרונים דידקטיים בעיקר ביידיש, בעלי לשון סנסציונית, ועם מסר חינוכי וברור. בדרך כלל הם הכילו סיפור על נערה שחטאה בחטא פעוט למדי כמו לשכוח ברכה לפני האכילה, כעס או צעקות, או חוסר הקפדה על ניקיון. דרך החטא הקטן הזה התיישב בגופה דיבוק שגורם לה לפרכוסים, עמידות ראש, וכוח בלתי טבעי. הדיבוק מדבר מגרונה בקול אחר ולפעמים גם בשפה אחרת, ומספר דברים שהנערה לא הייתה יכולה לדעת. להצלה מגיע רב או דמות מגרש ומקובל שמדובב את הדיבוק. הדיבוק בדרך כלל מספר למגרש ולקהל במה חטא שכך נגזר עליו לשוטט בעולם, מתאר עולמות עליונים ומופלאים, ולבסוף היה מתרצה לעזוב את הגוף הפונדקאי שלו תמורות אמירת קדיש או מתן צדקה באופן שיכפר על חטאיו ויאפשר לו להיכנס לגיהינום.

חשוב להבחין כאן בין דיבוקים ושדים. דיבוק הוא נשמתו של אדם שהיה חי בעבר, מת ולא התקבל לגיהינום משום שהגיהינום ממרק את החטאים ולכן הוא תחילת תהליך הקבלה לגן עדן. לעומת זאת שדים הם יצורים מקבילים, שמעולם לא היו אנושיים ולכן יש בהם "אחרות". ההבדל הזה משמעותי כדי להבין פער מרתק בין ספרות גירוש הדיבוקים היהודית מול ספרות גירוש דיבוקי השדים הנוצרית: בנרטיב הנוצרי, גיבור הסיפור הוא למעשה הכומר, הדמות המגרשת, וקורבן הדיבוק נענש על חטא או נרדף על ידי מכשפים. בנרטיב היהודי הגיבור הוא הדיבוק עצמו והחטא שמחולל את העלילה הוא שלו. במידה מסוימת, יהודים מחבבים את הדיבוקים שלהם ומגלים הזדהות איתם, ולכן הם גיבורי הסיפור.

הגלגול הפופולרי של דמות הדיבוק למחזה הידוע "הדיבוק" נעשה בידי ש' אנ־סקי (שלמה זיינביל רפופורט), סופר ומחזאי יהודי ברוסיה שגילה עניין בתחייה הציונית וניסה לבטא את רוחו של העם דווקא בפולקלור שלו. הוא ערך ראיונות ותחקירים בקרב כפריים ועיבד את הסיפורים שלהם לגרסה המודרנית של חנה רובינא.