בניגוד לאירופאים שהעלו בשמחה כל עוסקת בנסתרות על המוקד, המסורת היהודית נטתה לפרש את הפסוק "מכשפה לא תחיה" (שמות כ"ב ז) כאיסור על כישוף התקפי ופגיעה בזולת, בעוד קמעות ושימוש בהם כדי להתגונן מפני התקפה נחשבו כמו ביקור אצל רופא. עד כדי כך שבמסכת שבת דנה הגמרא בשאלה אם מותר לצאת בשבת עם קמע, ומגיעה למסקנה שמותר לצאת בקמע שכתב מומחה ושהוכיח את יעילותו מספר פעמים (שבת ס"א א).

קמעות נכתבו על כל דבר כמעט: נייר, קלף, נחושת, כסף, זהב, חרס, ובדרך כלל נישאו על גופו של מי שעליו ביקשו להגן ולפעול למענו, או שהיו כתובים או מוטמנים בביתו. בדרך כלל קמעות כוללים