מקור ראשון

עלייתו ונפילתו

הוא היה העילוי הכי גדול בישיבה, אבל זה היה יותר מדי בשבילו

הסיפור

הפעם הוא סיפור עצוב. אני מתנצל מראש ומתריע בפני כל מי שלא מעוניין להצטער בשבת חנוכה. אבל מה לעשות, יש סיפורים עצובים בחיים וזה אחד מהם, ובשונה מכאלה שנגמרים בהפי־אנד קסום, או כאלה שנועדו ללמד אותנו איזה מסר לחיים, בסיפור הזה אין שום מסר ושום נחמה ושום נמשל ניו־אייג'י, הוא סיפור עצוב וזהו.

היה לנו בחור בישיבה, שמטבע הדברים וכמנהגנו בקודש, השם שמור אצלי. למען הנוחות נקרא לו דניאל, שזה כמובן שם בדוי. דניאל היה העילוי האולטימטיבי. חוץ מזה שהוא מעולם לא פספס תפילה בישיבה או סדר לימוד או סדר מוסר, שאלה הדרישות המינימליות מבחור ישיבה סטנדרטי, הוא היה מוסיף שעות לימוד, וכמעט בכל שעה ביממה היה בפינה הקבועה שלו בבית המדרש, לומד ומתנדנד, מתנדנד ולומד, בנעימה כזו שקטה ובריכוז אמיתי. הוא היה מקצר את הארוחות שלו והרבה פעמים הסתפק בשתי פרוסות לחם בלי כלום, לצידן היה לוגם כוס חלב וזהו. מחדר האוכל היה אץ בהליכה מהירה היישר לבית המדרש.

בחורי הישיבה, מקטן ועד גדול, היו ניגשים לשאול את דניאל שאלות בעיון ובבקיאות, ואפילו רבני הישיבה מחלו על כבודם לא פעם ובאו לדבר איתו בלימוד. הוא היה חד וצלול, עמוק ורחב, בעל סברא וזיכרון פנומנלי. והתפילות של דניאל. מי לא זוכר את התפילות של דניאל. מי לא ראה אותו מתפלל והיה נתקף חולשה איומה? כי דניאל היה מונח כל כולו בתפילה, בעיניים עצומות ומצח קמוט ותנועות ידיים של תחינה ואלה שהיו יושבים לידו העידו לא פעם כי הוא מזיל דמעות בתפילת שמונה־עשרה דרך קבע. מה אני אגיד. גם החסרונות שלו היו חסרונות של עילוי. אני זוכר את תפילת השחרית ההיא שדניאל הפציע בבית המדרש רק עם תפילין של יד. הוא פשוט שכח להניח תפילין של ראש. ולא בגלל שהוא היה עייף בגלל הצפייה במשחק NBA מאמש, אלא כי דעתו הייתה מוסחת אל הקושיה האחרונה של רבי עקיבא איגר שבאמת טרדה את מנוחתו.

מדי פעם אפשר היה לראות את דניאל הולך במסדרונות הישיבה ומדבר לעצמו. וכמה שזה נשמע מוזר ונראה מוזר, אצלנו בישיבה התייחסו לתופעה הזו כטבעית לחלוטין. אין מה לעשות, עילוי הוא עילוי.

ודניאל היה עילוי שהפך למקור הגאווה של רבני הישיבה. מדי פעם כשהיו מגיעים לבקר רבנים שאינם מצוות הישיבה, או תורמים שבאו להתרשם, היו קוראים לו שייתן איזה דיבור על הסוגיה הנלמדת כדי להרשים. מתישהו אחד הר"מים התבטא שדניאל משתווה ברמתו לגדולי האחרונים, שזו אמירה שלא משתמעת לשתי פנים. וככה, אט־אט ובעקביות, דניאל היה לשם דבר בעולם הישיבות כולו. וכשהתחיל שידוכים, אבות של בחורות עמדו אצלו בתור. האבות של הכי מיוחסות, הכי עשירות והכי חכמות. אבל דניאל לא ממש רצה להסיח את דעתו מהלימוד ולכן ראש הישיבה פרש עליו את חסותו והפך לסוכן הלא רשמי שלו בענייני שידוכים. ראש הישיבה רצה לבטח את הישארותו של דניאל בין כותלי בית המדרש לעולמי עד, וכדי שדבר כזה יקרה צריך שיהיו לו התנאים המאפשרים את זה. אז ראש הישיבה דרש עבורו כתנאי ראשון לשידוך, דירה רחבת ידיים ללא משכנתה, תנאי שהושג די בקלות, וכך אינספור עשירים בעלי דירות מיותרות חיכו עם בנותיהם בתור לפגישות השידוכים של דניאל.

אבל אז, ללא כל הודעה מוקדמת, בוקר בהיר אחד התעוררנו אל צעקות איומות ממסדרון הפנימייה. לנגד עינינו נגלה מחזה נורא ומזעזע. דניאל עמד במסדרון, עירום כביום היוולדו, וצרח וצחק והשמיע קולות מוזרים. מיד קפצנו עליו ועטפנו אותו בחלוק וניסינו להבין מה קורה. אבל הוא רק מלמל משהו לא ברור על זה שמישהו עוקב אחריו ושיש איזו ציפור בפנימייה שיש לה מצלמה בתוך הפה. השם ירחם. מהון להון, אבא של דניאל ואחיו הגדול באו מבוישים ולקחו אותו הביתה ומאז לא ראינו אותו יותר.

דניאל איבד את דעתו והוטס לישיבת "חיזוק" בשווייץ. מישהו פעם סיפר שהוא יושב שם בחצר ימים שלמים ובוהה. ככה סתם. בלי לפתוח ספר, בלי להתפלל תפילה אחת, בלי הצעות שידוך, בלי הילה של עילוי. אני כותב את זה והגרון שלי נחנק. אני כותב את זה ומתגעגע אליו. במשך השנים היו הרבה השערות מה בדיוק קרה לו ואיך ולמה. אבל אני, במעמקי ליבי יודע את הסיבה. יודע ולא מעז לגלות אותה לאף אחד. דניאל היה ספוג בעין הרע. זהו. אין לי צל של ספק בזה. חמסהחמסה על כל העילויים.

סיפורים מהישיבה // עדן אביטבול

he-il

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/283515094195993

Israel Hayom