אין רע בלי טוב: המתיחות הביטחונית בשנה החולפת וגל הפיגועים הקטלני בחודשים האחרונים הניעו דמויות בולטות בעולם התרבות, הספורט והבידור הישראלי, כאלו שבעבר לא יכולנו לנחש את דעותיהם הפוליטיות, להשמיע התבטאויות צלולות ברוח אמונות הימין והמחנה הלאומי. הזמר רביב כנר, השחקן שלום אסייג, כוכב הילדים יובל שם־טוב ("יובל המבולבל"), הכדורגלן ערן זהבי, כדורסלן העבר עומרי כספי, אילנית לוי־שדה ואחרים יצאו מהארון הפוליטי. אזרחי ישראל, שהתרגלו לזהות את ידועני התרבות והספורט שלנו, כוכבי ישראל, עם דעות שמאל או עם תענית דיבור בנושאים פוליטיים, הופתעו.

שלל סיבות הביאו לכך שיותר ויותר כוכבים מרגישים בנוח להשמיע גם דעות ימניות. ייתכן שהעובדה שבנימין נתניהו אינו עוד ראש הממשלה מקלה על חלקם, משום שכבר אי אפשר להאשים אותם ב"ביביזם". סיבה אחרת היא הדאגה המתעצמת מהממשלה המכילה בתוכה מפלגה ערבית־מוסלמית שקושרת את ישראל בהחלטות המלך הירדני ומועצת השורא. הכול אפשרי. אבל יש סיבה נוספת: קבוצת ההתייחסות של כוכבי ישראל השתנתה.

בעבר הדרך להצלחה עברה בהכרח דרך קבלת מחמאות מגדולי הדור, בכירי התיאטרונים הגדולים או מבקרי התרבות. היום כבר אין בכך צורך. אפשר להיות אהוד בציבור ולהצליח כלכלית וציבורית בלי קשר לדעותיך בנושאים ביטחוניים, פוליטיים, דתיים ולאומיים. עומר אדם, למשל, אחד הזמרים המצליחים בישראל, שלהיטיו מושמעים בחתונות אשכנזיות ומזרחיות כאחד, הודיע להנהלת הפסטיגל שאינו מוכן להופיע בשבת. מה עשו בפסטיגל? התיישרו לפי אדם ושבתו מכל מלאכתם.

במאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית שלטה בעולם התרבות והבידור קבוצה קטנה שהצליחה בכוחניות בוטה להשליט את השקפתה בקרב חבריה. ספי ריבלין המנוח, שהשתתף במסע הבחירות של הליכוד בבחירות ,1984 נשחט על כך מטאפורית בידי עמיתיו לעולם התרבות. במונולוג אמיץ שנשא במהלך אותו מסע בחירות אמר ריבלין: "אני, המביט עליכם כרגע ממסך זה, מקבל איומים בלתי פוסקים של אנשים על האפשרות של השעייתי מתוכניות הטלוויזיה, וגם ישקלו העסקתי לאחר הבחירות, ועוד כהנה וכהנה, ואנשים מסוימים שעובדים איתי בהצגה הבאה אינם מוכנים ששמם יתנוסס על מודעות ההצגה פן יבולע להם בעתיד".

איומים, חרמות ופסילות כאלה אינם נחלת העבר, והם מתקיימים עדיין בצורות שונות גם בזמננו. עמיר בניון הורחק בהוראת נשיא המדינה הקודם ממשכנו בשל דעותיו. למפיקי סרטים הנוטים לשמאל, למשל על הסכסוך הערבי־יהודי ועל החרדים, קל יותר לקבל מימון מקרנות הקולנוע. כששוער נבחרת ישראל לשעבר דודו אוואט, הוזמן כפרשן ערוץ הספורט לאולפן ליגת האלופות, מנחה הטלוויזיה מודי בר־און מיהר להתנצל ולהסתייג מ"הסגנון הטוויטרי" של אוואט.

השמאל חש איום מצד הזרמים התרבותיים החדשים ומצד "היוצאים מהארון", ומבקש לשמר לעצמו תדמית תרבותית נשגבה יותר. לכן הוא מפגין בוז לכוכבים שאוזרים אומץ להביע דעות אחרות, כאילו הם איכותיים פחות מכוכבי השמאל הישנים. במקביל הוא מנסה לאחוז בכוח בעמדות הציבוריות שעוד נותרו לו, ולקשור באופן מאולץ בין עולם התרבות והבידור ובין איזה אינטלקט תרבותי שהוא מאמין שיש לו. זו כנראה הסיבה לכך שהמשפטנית בדימוס דינה זילבר הוזמנה לאחרונה להגיש תוכנית תרבות בגלי צה"ל. יש פה מאמץ אחרון, נואש, לגזור גזירה שווה בין השמאל לתרבות, אמנות וספרות. ובאמת, למה דווקא זילבר ולא אוהד קנולר או עירית לינור הימנים? אולי בגלל ההבנה הספרותית המעמיקה שלה בקפקאיזם.

אבל כל זה כבר לא יעזור לו. השמאל הולך ומאבד אחיזה בעולמות שהיו שלו, כביכול, עד לא מזמן. אגודת הידוענים הקטנה והכוחנית כבר אינה קבוצת ההתייחסות של כוכבי ישראל. עובדה: גידי גוב, כשם קוד לדינוזאורים מאותה אגודה, כבר לא מספיק לבדו כפרזנטור של בזק. הוא חייב לידו את אגם בוחבוט, נועה קירל, משפחת בוזגלו, ואיך לא - עומר אדם.

יותר ויותר כוכבי תרבות, ספורט ובידור מרגישים בנוח להשמיע דעות ימניות