ברגע האחרון הצליחה השבוע ממשלת בנט־לפיד לקרטע איכשהו מעל מכשול הצעת החוק לפיזור הכנסת. ואולם יש הסכמה רחבה שהשאלה כבר אינה אם הממשלה תתפרק בקרוב, אלא רק כמה זמן זה ייקח, ומי יישא באשמה. בהנחה שכך אכן יקרה, זו תהיה הפעם השנייה ברציפות שממשלת אחדות פריטטית אינה מצליחה לתפקד ולהחזיק מעמד.

המצב הזה אינו מקרי. האקלים הפוליטי והחברתי בישראל אינו מאפשר לקיים ממשלת אחדות מתפקדת ויציבה. טכנית, ההסבר לכך ברור. ממשלות האחדות שהחזיקו מעמד בשנות השמונים, היו בנויות על שתי מפלגות גדולות שנהנו מרוב מוצק של קרוב לשני שלישים מחברי הכנסת. גם הן סבלו ממשברים ובבעיות, אבל בכל דיון היו רק שני צדדים שנהנו ממשקל שווה כמעט. לא היה צורך לגשר בין שלושה או ארבעה ראשי מפלגות, ולא כל חבר כנסת סורר היה יכול לעורר מהומה רבתי. על הבסיס הזה היה אפשר לקדם את האינטרסים המשותפים, שלמעשה גם לא היו מאוד שונים: שתי המפלגות היו במרכז המפה, עם נטייה קלה לימין ולשמאל.

לעומת זאת, ממשלות האחדות הפריטטיות של נתניהו וגנץ ושל בנט ולפיד נבנו ממפלגות רבות, וכל קואליציה כללה גם מפלגות משולי המפה הפוליטית. על רקע הבחירות החוזרות ונשנות, בקרב כל אחת ממפלגות הקואליציה חודד הצורך להבליט את ההבדלים ביניהן. קל לבנות מגדל משתי אבני דומינו

חזקות וגדולות, אך קשה יותר לבנות אותו מכל מיני חפצים קטנים, במגוון גדלים, שחלקם שונים במהות ובתכלית זה מזה.

אולם מעבר למורכבות הפוליטית, יש פה גם פן מהותי יותר. כששני צדדים מנהלים ביניהם דיון, יש שתי דרכים להגיע לפשרה: האחת היא שכל אחד מהצדדים יגיד היכן הוא מוכן להתגמש ולוותר, ואחרי שכל אחד יצעד לקראת חברו אולי גם תיווצר האווירה שתאפשר לגשר על הפערים שנותרו. הדרך האחרת היא משיכת חבל: כל אחד מנסה לקחת

האקלים הפוליטי והחברתי בישראל אינו מאפשר לקיים ממשלת אחדות מתפקדת ויציבה

את הדברים בכוח אל הצד שלו, לא פעם תוך הקצנת עמדת הבסיס האמיתית שלו, מתוך הבנה שעדיף להקצין מכיוון שהפשרה תיחתך אי שם באמצע.

השיח הפוליטי בישראל נוטה כיום בבירור אל הדרך השנייה. כל צד יודע שהצעת פשרה שתונח על השולחן תהפוך לנקודת המוצא של המשא ומתן, ללא כל התחשבות בוויתורים שנכללו בה. זהו אופי הדיונים בין שמאל וימין ובין חרדים לחילונים, אבל גם מי שרואים בעצמם אנשי מרכז פועלים באופן דומה.

הצורך למשוך לקצה הוביל לכך שממשלות האחדות האחרונות לא הצליחו להתכנס סביב מה שמכונה "הטוב המשותף". שר הבריאות ניצן הורוביץ לא הסתפק בשיפור מערכת הבריאות, שרת התחבורה מרב מיכאלי לא התמקדה בייעול מערך התחבורה, ושרת הפנים איילת שקד לא עסקה רק בקידום הרשויות המקומיות. חלק ניכר מעבודת השרים הללו ועמיתיהם נסוב סביב קידום תפיסת העולם וסדר היום המוסכמים רק על קהל המצביעים שלהם, ולא על אלו של הצד השני.

אפשר להבין את ההיגיון: לכל אחד מהפוליטיקאים יש רעיון שהניע אותו להיכנס לפוליטיקה, ושהוא רוצה לקדמו. לו היו הפוליטיקאים מעוניינים בטיפול מקצועי בלבד במשרדי הממשלה למען הגשמת רעיונותיהם, הם היו חותרים להתמנות למנכ"לים. אבל הם רוצים הרבה יותר, וכך גם בוחריהם. אם הורוביץ לא יקדם במשרד הבריאות סדר יום תומך להט"ב, או אם שקד לא תוכל להצביע על תוכניות ימין, בבחירות הבאות שניהם יקבלו פחות קולות. במדינת ישראל של ימינו, הטוב המשותף לא מביא מצביעים אל הקלפי.

כשזהו האקלים החברתי והפוליטי, אין מנוס מלהכיר בכך שכל ממשלת אחדות תסבול מאי יציבות ומתוחלת חיים קצרה. מערכת הבחירות הבאה אומנם נדחתה מעט, אבל בסופו של דבר נראה שיציבות פוליטית תוכל להיווצר רק כשתופיע הכרעה ברורה בין ימין לשמאל.