שיתוק ממאיר מאיים על המערכת הפוליטית זה שלוש שנים. ארבע מערכות בחירות נערכו בתוך שנתיים, שלוש מהן בשנה אחת, ולא הביאו ליציבות פוליטית. תקציב המדינה לא עבר במשך למעלה משנתיים, ואינספור פעולות ממשלתיות נדחו. גם הממשלה הנוכחית הייתה תלויה על חודו של קול, ועכשיו, עם פרישת עידית סילמן מן הקואליציה, היא כבר בתיקו. בכל מדינה דמוקרטית תיקו כזה הוא מצב בלתי אפשרי; קל וחומר במדינת ישראל, שנמצאת בסבך בעיות ביטחוניות, מדיניות וחברתיות, וזקוקה להכרעות שממשלה התלויה בקולות סיעת רע"ם, למשל, תתקשה לקבל. יתר על כן: בשנים האלה נוצר בחברה הישראלית קיטוב חמור, כולל איומי פגיעה פיזית בראש הממשלה.

הדרך הטובה ביותר לשינוי המצב היא פעולה להרחבת הממשלה הנוכחית. הגיע הזמן שאנשי "גוש נתניהו" יואילו לגלות קצת אחריות לאומית. בטקסי יום הזיכרון כל הפוליטיקאים ממלמלים את המילים הנכונות על הצורך להיות ראויים לקורבנם של הנופלים, אבל דקה אחר כך חוזרים להפקיר את המדינה, הנס ההיסטורי של העם היהודי, לטובת חשבונאות קטנה של "איך אוכל לסכן את מעמדי בבסיס הביביסטי".

כן, אתם, בליכוד, במפלגות החרדיות ואפילו בציונות הדתית – אליכם מופנית הקריאה: אם אכן אתם פטריוטים גדולים כפי שאתם אוהבים להציג את עצמכם, הוכיחו זאת. התגייסו לטובת המדינה והצטרפו לממשלה, וַהפסיקו לאפשר לנתניהו לשתק את המערכת הפוליטית לטובת חשבונותיו האישיים. אגב, בהקשר הזה כדאי לשים לב לקריאתו המעניינת של מנסור עבאס להצטרפות המפלגות החרדיות לממשלה. זה לא נובע רק מקרבה אידיאולוגית בינו ובינן, אלא גם מרצונו בהמשך קיום הממשלה, ודווקא בלי שעצם קיום הממשלה יהיה תלוי במפלגתו; אם משום שהוא יודע שלא יוכל לסמוך על כלל חבריו, ואם כדי שהמצב הזה לא יגביר את הלחצים עליו ועל חבריו לפרוש.

אבל אם מפלגות הימין ימשיכו לבוסס בביצת העדפת נתניהו על פני טובת המדינה, עדיין מוטלת האחריות לטובת המדינה גם על חברי הקואליציה. גם עליהם מוטלת החובה לאפשר הקמת ממשלה רחבה, אפילו בראשות נתניהו, בתנאי אחד: שנתניהו לא יוכל לנצל את המעמד הזה להתחמקויות נוספות מן המשפט, או להתקפות על מערכת אכיפת החוק. זה קו אדום שאסור לחצות גם במחיר המשך השיתוק. כשם שהקואליציה יצרה מנגנון שלפיו מי שיגרום להפלת הממשלה יביא אוטומטית לכך שראש המחנה השני יכהן בראשות ממשלת המעבר, כך צריך לבנות מנגנון שבו ניסיונות של נתניהו לפגוע בקיום משפטו או במערכת אכיפת החוק יובילו מיידית להעלאת ראש ממשלה מהמחנה הנגדי.

אבל לטווח ארוך, הצורך הנואש במערכת פוליטית יציבה אמור לבוא לידי ביטוי

גם בשינוי שיטת הבחירות והממשל. כך, למשל, צריך להיבחר ראש ממשלה שיהיה חסין מהפלה במשך ארבע שנים, אלא במקרי שחיתות יוצאי דופן שנעשו במהלך כהונתו, והוא צריך להיות חסין גם מחקירה פלילית על מעשים שעשה בטרם כהונתו. אבל בניגוד לשיטת הבחירות הישירות לראשות הממשלה, שנוסתה כאן ונכשלה, צריך שהבחירה בראש הממשלה תיעשה גם כן באמצעות בחירה במפלגה, כאשר המפלגה שקיבלה יותר קולות משאר המפלגות היא שתוזמן אוטומטית להרכיב את הממשלה.

כך לא רק יימנע ביזור המערכת הפוליטית שיצר "הפתק הכפול" אלא אדרבה, לבוחרי שני המחנות הגדולים יהיה אינטרס להתלכד סביב המפלגה המרכזית בגוש, כדי שמועמדה יזכה להרכיב את הממשלה. לכך אפשר גם להוסיף את הרעיון לקיים בחירות מקדימות במפלגות שירצו בכך, ואף יקבלו תמריץ כספי לשם כך, בין כלל בוחרי המפלגה, באמצעות דירוג מועמדי המפלגה ביום הבחירות עצמו, בפתק ששימש לבחירת המפלגה. זה יגביר את הדמוקרטיזציה בין בוחרי המפלגה, יגדיל את הממד האידיאולוגי על חשבון הממד האישי (שהרי הבוחר לא ידע ברגע בחירתו את דירוג מועמדי המפלגה), וינטרל במידה רבה את פעילות קבלני הקולות. השאלה הגדולה היא אם יש עדיין במערכת הפוליטית מספיק אנשים שעתיד המדינה חשוב להם כדי שגם יובילו את השינויים המתבקשים.