איני מתכוון לתפוס את הנישה של נעמה רוזן־קרייף, עורכת מדור האופנה במוצש, אבל בכל זאת נפתח שלא כהרגלנו בענייני קולקציות חדשות. ערביי ישראל לא נותנים לטרנדים הרותחים לעבור לידם, והם מכינים את עצמם לקיץ ברכישת בגדים חדשים עם מיטב העיצובים העדכניים. מה בתפריט? רובה אם־61.

רובים קטנים, רובים גדולים, על כל החולצה או בסמל קטן כמו התנין המפורסם של לקוסט: אופנת הטרור צומחת במגזר. מה אכפת, תשאלו. שכל אחד ילבש מה שהוא רוצה. אז זהו, שבלי שנרגיש כמעט אנחנו כבר עמוק בעיצומו של "שומר החומות ,"2 גם אם האמצעים והשיטות לפחות כרגע שונים.

נקדים ונאמר שאין כאן רצון או כוונה להכליל את כל ערביי ישראל. הם 20 אחוזים מאזרחי המדינה, וברור לגמרי שלא כולם ואפילו לא רובם מתכוונים להשתתף או אפילו מעוניינים בשחזור המחזות המזעזעים מלפני שנה בדיוק.

אבל אין שום צורך בהתגייסות כל המגזר כדי שתהיה פה מלחמת אזרחים שבמסגרתה יהודים יפחדו לצאת מבתיהם או לנסוע במכוניותיהם באזורים נרחבים במדינה. כמה אלפים, לא יותר. אלה היו המספרים לפני שנה, ואותה כמות יכולה לשתק את ישראל שוב, בקרוב מאוד. הסימנים לכך הולכים ומתרבים, גם אם בשלב זה הם על אש קטנה.

ביציקת היסודות ל"שומר החומות "2 השתתפו השבוע ח"כים ערבים מהרשימה המשותפת. בחוצפה שאין כדוגמתה הם האשימו את צה"ל ברצח העיתונאית־תועמלנית מאל־ג'זירה בג'נין, וזאת בלי שהיו יכולים לספק ולו בדל הוכחה לכך. אחמד טיבי, למשל, עלה לשידור בגל"צ באותו הבוקר, והאשים ללא כחל ושרק את חיילי צה"ל במות העיתונאית.

המקרה הזה בוטה במיוחד כי ברור לכל בר דעת שאין לאיש בעולם יכולת לקבוע באותו הרגע מי ומה גרם למותה. אלה לא

מביא קול אחר. מנסור עבאס מגיע לישיבת מועצת השורא, השבוע

תלונות על "כיבוש" ו"אפרטהייד" שאפשר להתייחס אליהן בביטול או ברצינות, אישאיש לפי השקפת עולמו. בטרם נעשה ניתוח בגופת המתה, בטרם נבדק הקליע בדיקה אובייקטיבית (מה שבעת כתיבת שורות אלה כנראה לא יתאפשר עקב סירוב פלסטיני, מעניין למה) – פשוט אי אפשר לדעת. איך בכל זאת טיבי וחבריו מרהיבים עוז לשסות את העולם בצה"ל? זה העניין, אנחנו באמצע "שומר החומות ,"2 הם כבר נלחמים בנו בכל מה שיש להם - כרגע בעיקר במילים - ואנחנו עסוקים בהפקת משדרים שכותרתם "שנה לשומר החומות".

זו המלחמה הקודמת, חברים. אנחנו באמצע מלחמה חדשה עכשיו. לא מאמינים? דברו עם שתי היהודיות המבועתות שמיהרו להוריד את דגלי ישראל ממכוניתן כשנסעו השבוע בירושלים והבחינו בהפגנה של ערבים עם דגלי אש"ף בצומת מרכזי; שוחחו עם שני הצעירים היהודים שהותקפו באלימות בעכו, כשעשרות ערבים התנפלו עליהם במכות רצח. רק בנס לא היו הרוגים בלינץ' הזה, שכלל לא היינו שומעים עליו לולא דיווחו של עיתונאי אחד, כתב מקור ראשון בצפון, יאיר קראוס.

אחרי שנבין שיש פה מאבק אמיתי ומתמשך, ונפסיק להשלות את עצמנו ולומר תודה בכל יום שנגמר בלי שגדודי ערבים צעירים מצאו יהודי לעשות בו לינץ', צריך לחשוב היטב מה הלאה. אחת האפשרויות היא לתת לסיר הלחץ לשחרר אוויר בכל כמה חודשים, עד שאנחנו נישבר ונעוף מפה, או עד שיישבר לנו ויתרחש מה שערביי ישראל אולי יכנו בעתיד "נכבה ."2 האפשרות השנייה היא לעבוד עם מה שיש ולנסות להנמיך את המתח בלי לוותר על הדברים החשובים.

כאן אני כנראה חלוק על מרבית מצביעי הימין. רע"ם אינה מפלגה מושלמת, אפילו לא קרוב לכך. אבל מנסור עבאס כן מביא קול אחר, בעיקר בכל הקשור לשאיפות אזרחיות ולתיקון החברה הערבית־ישראלית מבפנים, ועם כל מגרעותיו נראה כרגע כמו הסיכוי הטוב ביותר לנסות ולרבע את המעגל.

אי אפשר להגיד שאיימן עודה ואחמד טיבי הם כמו מנסור עבאס. זה לא נכון, ולא מוביל אותנו לשום מקום יעיל. אני מסכים ששותפות כזו לא יכולה לקרות בממשלה הנוכחית, שהבעיה בה היא בכלל לא רע"ם אלא מרצ ומפלגת העבודה – מפלגות שמאל קיקיוניות שנמצאות בשלטון בטעות. טעות של הימין, כמובן.

כשתיפול הממשלה הזו, הימין צריך לאמץ את רע"ם ולנסות להגיע איתה להבנות ולשותפות בקואליציה. אם רע"ם תהיה הסמן השמאלי והייצוג הערבי בקואליציית ימין אמיתית, הציבור הישראלי ירגיש שהרוב הימני בקלפי מקבל את ביטויו בשלטון כפי שנכון וראוי, ומצד שני לערביי ישראל תהיה אפשרות להשתתף בהחלטות על חייהם, ולהרגיש שהם חלק מהשיח המחליט והקובע במדינה, באופן שאולי יהיה צינור ניקוז לחלק מהשאיפות הלאומניות שלהם.

אולי זו מחשבה נאיבית. אני יודע. אי אפשר גם לפסול את דעתו של סמוטריץ', למשל, על עבאס. אבל ראשית, אם לא ננסה לעולם לא נדע. ושנית, למעט תרחישי קיצון שתיארתי למעלה ושאיש מאיתנו לא שואף להגיע אליהם, שני הצדדים - היהודים וערביי ישראל - לא הולכים לשום מקום. ולכן אין ברירה אלא לנסות למצוא פתרון כלשהו. המשך ההתעקשות של הימין לפסול כל מפלגה ערבית משותפות בקואליציה אולי ממצב אותו כאמין, אבל גם מקשה להציב אופק אמיתי וריאלי להמשך חיינו כאן.