מלבד החשיבות ההיסטורית של שימור המזרחיות, יש לה בשורה חשובה לעתיד

דף המסרים הפלסטיני־ירדני בעניין אירועי הר הבית, וכמעט הפילה בגללם את הממשלה. בסופו של דבר היא התקפלה, בין השאר כי עוצמת החוצפה הירדנית גרמה לראש הממשלה לסרב בתוקף לוויתורים עכשוויים נוספים בהר הבית. "לא בכל מחיר", הוא הנחה בתחילת השבוע את צוות המשא ומתן. רע"ם השתכנעה ונשארה. בינתיים.

האם ממשלה שנשענת על אדני רע"ם ומוסי רז מסוגלת להילחם כדבעי בטרור? לצאת במידת הצורך למבצע צבאי נרחב בג'נין או בעזה? בנט מצהיר ששום שיקול קואליציוני לא ימנע ממנו לעשות את הנדרש למען ביטחון ישראל, וכנראה גם מאמין בכך, אבל הנדסת האנוש שלו – ובעצם, של כל פוליטיקאי – מחייבת אותנו להאמין פחות. תגובת מנסור עבאס ואנשיו למהלכים צבאיים משמעותיים של ישראל ודאי תילקח בחשבון לפני כל הכרעה גורלית בלשכת ראש הממשלה או בקבינט, גם אם רק בתת־ההכרה. החשש מזעמה של מועצת השורא תמיד ינקר שם. לכן יש סיבה לדאגה לקראת הקיץ הלוהט שבפתח. ממשלת בנטלפיד תתקשה להלום בטרור ובמחולליו. היא עלולה להתקשות אפילו יותר מהממשלה הקודמת, שכזכור לא התנהלה באופן הירואי במיוחד מול פרעות אשתקד או בתקופת אינתיפאדת הסכינים. אומנם הים אותו ים והערבים אותם ערבים, אבל עכשיו הם כבר בקואליציה.

פשע שנאה

אבן קטנה נגולה מהלב כשהתברר כי מאחורי משלוח הקליעים לבני משפחת בנט לא עומד ארגון מתנקשים עוצמתי וחמוש היטב אלא (לכאורה) סבתא מבוגרת שביקשה לבטא את רחשי לבה לראש הממשלה. למה רק אבן קטנה? למה לא גדולה? מפני שמראש היה אפשר להעריך שכלב נובח לא נושך. יגאל עמיר לא שלח קליעי התראה לרבין, ויונה אברושמי לא השליך רימוני דמה להפגנות שמאל. ההתעניינות התקשורתית הגדולה בשני מכתבי הקליעים שהתקבלו ברעננה נבעה מתשוקת ליבוי מתמדת של אווירת "עוד רגע הימין שוב רוצח פה מישהו", אווירה תלושת קרקע: ברוך השם, מאז רצח רבין חלף כבר פרק הזמן הארוך ביותר בתולדות המפעל הציוני ללא התנקשויות פוליטיות, הפסקת אש ממושכת במיוחד במלחמות היהודים בעת החדשה. זה למעלה מ־72 שנים שיהודים לא ירו פה ביהודים על רקע של שנאה רעיונית, למרות כל החיכוכים הפנימיים שחווינו בינתיים: ההתנתקות, מערכות הבחירות הבלתי פוסקות ושאר רגעי הרתיחה שבין ימין לשמאל, דתיים וחילונים, בג"ץ ושאר העולם.

השנאה, לעומת זאת, השתכללה פלאים. בעבר רק בעלי טורים מסוימים הפיצו פה את בשורת האיבה ההדדית, היום כל אזרח הוא בעל טור, ותעשיית השנאה פורחת להפליא. דף הפייסבוק של הסבתא שנעצרה באשקלון מדגים אותה היטב, גם אם יתברר בסוף שאינה קשורה למכתבי הקליעים. הוא מעורר גועל כמו אביזרים מסוימים שהונפו בהפגנות השמאל בבלפור, ומפחיד בעוצמת התיעוב שמבעבעת ממנו. מרוב משטמה כבר אי אפשר להבחין בין חשדות לתיאורי מציאות. הסכנה הגדולה הנעוצה בה אינה רצח פוליטי של אישיות מסוימת במחנה היריב, אלא התאבדות קולקטיבית. מחנה ששונא כל כך את זולתו מכלה במקביל את עצמו. האיבה העולה על גדותיה נשפכת לתוך הבית פנימה ושוטפת בו הכול. לא רק את בנט או סער או עבאס, גם את מי שלא כועס עליהם מספיק, או שאפילו רק נדמה שהוא לא כועס. בגללה, בעיקר בגללה, הימין יושב כבר כמעט שנה באופוזיציה.