שבוע הזיכרון הלאומי עבר, אך המסר החוזר של ראש הממשלה בתואר נפתלי בנט בכל נאומיו ממשיך להדהד: מול "ֵגן הפלגנות" היהודי המסוכן, יש לנו צורך דחוף ב"אחדות" שבלעדיה "אין לנו קיום".

למסרי הפיצול והאחדות הללו כדאי לגשת בזהירות. משום שהרטוריקה הזו פורטת על רגש אחדות ישראל ועל הסלידה מפיצול, שהם מוכרים כל כך, עד שלא שמים לב לכך שאצל בנט הם מקבלים משמעות שונה מאוד.

נפתח בכך שאין ליהודים "גן פלגנות". היהודים ידעו בהיסטוריה מלחמות אחים ומאבקים קשים, אבל כך גם רוב העמים. זו תופעה אנושית כללית, ואם העם היהודי מתייחד במשהו, הרי זה דווקא באחדות שגילה. חשוב לא פחות: במדינת ישראל אין דבר שמתקרב למלחמת אחים. בישראל מתקיים מאבק דעות פוליטי וערכי, לפעמים חריף, אלא שגם הוא איננו ייחודי. כל דמוקרטיה בעולם מתאפיינת במאבק שכזה. לא רק שאין בו פסול, הוא מבורך ומעיד על הצלחתה של התרבות הדמוקרטית לפתור מאבקים אידאולוגיים בדרכי שלום.

מדוע פונה בנט דווקא לזירת התעמולה הזו? מטרתו פוליטית במובהק. הוא מנסה להשתמש בתיוג התעמולתי של הממשלה הנוכחית כ"ממשלת אחדות". זהו שקר בוטה: הממשלה הנוכחית מותירה את הרוב היהודי מחוצה לה, ולכן היא ממשלת פיצול. אלא שבנט מקווה שהתיוג הכוזב של "ממשלת אחדות" נקלט בתודעה, וכך מסר האחדות המרגש בנאומיו יפנה את הרגש החיובי המתעורר במאזיניו – מי לא רוצה אחדות? – לממשלת הפיצול המקרטעת.

באופן עקרוני, בנט הוא הנציג הגרוע ביותר לדרישת האחדות הלאומית. ההיסטוריה הפוליטית שלו פלגנית מיסודה. מראשית דרכו הוא תקף את נתניהו ואת הליכוד, ירה בנגמ"ש וזרע פילוג ופיצול. ב"ברית האחים" של 2013 הוא דרש להוציא את החרדים מהממשלה ולהכניס את השמאל. לאחר שהידרדרה התמיכה הציבורית בו, הוא פיצל גם את הציונות הדתית, בשימוש באותה רטוריקה משתלחת כלפי מגזרו. כעת הוא חלק מממשלת פילוג מובהקת, ש"אחדותה" היא ברית שנאה לנתניהו ולישראל המסורתית־דתית. אצל בנט פלגנותו – אומנותו.

לא פחות חשוב לשים לב לרובד נוסף. הקריאות ה"מאחדות" של הממשלה הן אורווליאניות במובהק. הן מייחסות את ה"אחדות" לעצמה ואת ה"פלגנות" המסוכנת למבקריה. השמאל מאחד, הימין הפלגני מנסה "לשרוף את המדינה", ביטוי מסית שחברי הממשלה מהדהדים בכל פעם שהם נאלצים להתמודד עם ביקורת על מחדליהם וכישלונותיהם.

במילים אחרות, בתעמולת ה"אחדות" יש מסר סמוי, הפוך לגמרי מהגלוי. תחת עור הכבש של המילים מחממות הלב מסתתר זאב של תעמולה נבזית, שנועדה לעשות דה־לגיטימציה לביקורת פוליטית ולהשתיק את האופוזיציה. השמאל לא אוהב מאבקים אידיאולוגיים; הוא מעדיף לסתום פיות ליריביו בזמן שהוא מציג את עצמו כמחבק ומכיל. התקשורת מזהה היטב את המסר הסמוי כאן נגד הימין ה"פלגני", ולכן מהדהדת אותו בכל כוחה.

בנט אימץ את התעמולה הזו במלואה. למשל, יום אחרי שהדיח את עמיחי שיקלי מימינה כדי לפגוע בעתידו הפוליטי (שיקלי מנוע כעת מלהצטרף למפלגה אחרת), יצא בנט בהטפות על "הרגעה ופיוס. יש לנו בית אחד, ואסור לנו לשרוף אותו". מעניין אם שיקלי השתכנע מרוח ההכלה והפייסנות הזו.

לשיא הגיע המקיאווליזם התעמולתי הזה אחרי מחאת ההורים השכולים בטקס יום הזיכרון. מחאה בטקסי זיכרון איננה תופעה חדשה. בשנים האחרונות מחו בטקסים אנשי שמאל שכולים נגד נתניהו. תגובתו של בנט, שבלי ספק התכונן לאירוע, הייתה לומר להורים המוחים: "משפחות אהובות, אני אוהב אתכן אהבה גדולה. אני שומע את הכאב".

התקשורת המאתרגת את בנט יצאה מגדרה. תגובתו תוארה כ"אצילית", בעוד שהמשפחות השכולות נידונו ברותחין חסר תקדים בביטויים כ"גסות רוח", "זיהום היום הקדוש", "הסתה וניצול השכול". חלקן אף תוארו כשליחות של נתניהו.

גם כאן האמת הפוכה בתכלית. נבחן את הרקע למקרה. את ההורים השכולים שזעקו בטקס, גייס בנט לפני הבחירות לתמיכה אישית בו. הוא שכנע אותם בהבטחות מפורשות שהוא יהיה נציגם הנאמן. בנט הבטיח – ואז הקים ממשלה עם רע"ם, שעליה הכריז מול אותן משפחות שהיא תומכת טרור ומעודדת טרור, פסולה ומוקצה. קשה לאמוד את הזעזוע והכאב שעברו המשפחות. זעקתן כאן אישית כל כך ונוגעת בלב הזיכרון והשכול שלהן מול מי שפגע בהן באופן ישיר.

התגובה ה"אצילית" של בנט היא צינית, שלא לומר מרושעת. במקום להרכין ראש, לומר "חטאתי" ולהתחנן למחילה, בנט ניצל את המשפחות הללו בטקס בפעם השנייה, כשהציג את עצמו כקורבן סולח ומכיל לתוקפנות ההורים. כך, אחרי שרימה את ההורים השכולים, הוא השתמש בכעסם, המוצדק מאין כמותו, כדי להציג את עצמו כמתון ומכיל ואותם כבעייתיים. קשה לחשוב על מקרה טיפוסי יותר של רצחת וגם ירשת, וצריך קהות מוסרית יוצאת דופן כדי לזהות כאן את בנט בצד הטוב של המשוואה ואת המשפחות המוחות, שמנוצלות כעת בציניות בפעם השנייה, בצד הבעייתי.

נסכם. אין לעם היהודי גן פלגנות, אבל כמו בכל עם, גם אצלנו יש פלגנים. בעולם הפלגנים, בנט זכאי למעמדעל. הוא הפוליטיקאי הראשון והראשי בישראל שהלך מדחי אל דחי כל הדרך לראשות הממשלה. הוא הראשון שהסכים להעביר את קולות הימין שקיבל, תחת כותרת שקרית של "אחדות", להקמת ממשלת שמאל־ערבים פוסט־ציונית, פלגנית ומלאת שנאה ומדון.

לעומת השמאל, הימין הוכיח בתקופת שלטונו שהוא הרבה יותר ליברלי, דמוקרטי, מכיל ופלורליסטי מאשר השמאל. הוא לא סתם פיות, לא חוקק חוקי צנזורה, לא רדף את האופוזיציה ונישל אותה ממעמדה בכנסת. הימין מימש הכלה ואחדות, בעוד ממשלת השמאל הנוכחית מלאה כל כולה בשררה, כוחנות והדרה.

אם כל זה לא מספיק, השבוע, כאשר הממשלה החלה לחשוש לסיום דרכה, החלה הקואליציה להישען באופן גלוי לא רק על רע"ם, אלא גם על הרשימה המשותפת. הקואליציה שורדת כיום רק בזכות אצבעותיהם של אחמד טיבי ואיימן עודה. זו האחדות האמיתית – המסוכנת והנוראית – שנרקמת מול עינינו.

כך ממשיכות הנורמות הפוליטיות בישראל להתרסק בזו אחר זו, בעוד מגדל השקרים של הממשלה ממשיך לגדול. בזמן שהשמאל מאשים את הימין בפלגנות ותבערה, הוא מדיר ומשתלח בישראל היהודית, ומפיל את כל עמודי התווך של הרעיון הציוני. אם לא נתעשת במהרה, ההתמוטטות בוא תבוא.

המחשבה שהיינו יכולים לעמוד מול גדודי רומא לו רק קמצא ובר קמצא היו מקימים ממשלת אחדות, איננה מעוגנת בהערכה מציאותית

ימי ההתנחלות ועד בית שני: 1300 לפנה"ס - 66 לספירה

פרופ' גרשון גליל - ראש המכון לחקר המקרא וההיסטוריה העתיקה, אוניברסיטת חיפה