תיאוריית ישראל השנייה היא חוץ מהכול גם כפירה בחלום מחיקת המזרחיות וִהתנגדות לרעיון השכחת המזרחיות. כל זאת בלי לכעוס על המייחלים למחיקתה, שכן ברור לי שכוונתם לא רעה; הרי מחשבתם טובה: מה יותר נפלא מכור היתוך, מאחדות האומה ומִטשטוש ההבדלים?

אני מציע הצעה אחרת: במקום למחוק את המזרחיות ולשכוח אותה, להקשיב לה. לא בגלל האתני שבה, אלא בגלל הרעיוני שבה. טענתי המרכזית היא שהמזרחיות היא לא זהות אתנית מפלגת, אלא בשורה רעיונית מאחדת, כזו שמחזקת את החברה הישראלית, מחסנת את הזהות היהודית והציונית ומאפשרת שביל לפיוס. ראוי להקשיב לה כי יש בה הצעה מלהיבה לזהות יהודית בעידן פוסט מודרני, ואין סיבה להתבונן בעיניים עצובות ולשכוח אותה. "לשכוח? למה לשכוח?"

העידן הפוסט מודרני הפך את האופציה המזרחית של ישראל השנייה ליותר ויותר רלוונטית. זהו עידן שבו אנו עדים לקריסת האידאולוגיות המערביות המוחלטות בעולם, וגם למשברי האליטות המערביות המוחלטות בישראל. משבר האליטה השמאלית של ישראל הראשונה שקרס לה אידיאל השוויון הקסום של הציונות הסוציאליסטית ואחריו אידיאל השלום עכשיו, משבר האליטה הציונית דתית שקרס לה אידיאל ארץ ישראל השלמה המלהיב, משבר האליטה הרוויזיוניסטית שכל בניה ובנותיה פרחו מן הקן, ומשבר האליטה החרדית שחווה משבר עם אידיאל חברת הלומדים האוטופי והאידילי. וזה אולי מביא אותנו למסקנה הבאה: שקיעת האידאולוגיות המערביות המוחלטות מאפשרת את זריחת האסכולה המזרחית המורכבת.

אולי כעת אפשר להקשיב לבשורה המזרחית, לא בגלל היסוד האתני שבה, אלא בגלל הבשורה הרעיונית שבה. אולי כעת מותר לומר כי למזרחיות יש הצעה נוספת לחברה הישראלית וליחיד היהודי. יש לה הצעה לזהות יהודית בעידן פוסט מודרני (על פי מודל שירו של זוהר ארגוב: "יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע, נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה"), יש לה הצעה לניהול חברה סובלנית במרחב דתי־חילוני משותף (על פי מודל המשפחה המזרחיתמסורתית ופוליטיקת "העלמת העין" של האם המזרחית), ויש לה הצעה לניהול מדינה יהודית בלב מרחב ערבי.

המזרחיות היא בשורה של תגובה אחרת לאתגרי המודרנה. אפשר לראות זאת בכל מקום שבו היא מופיעה עם הייחודיות שלה: בעיקר המסורתיות המזרחית המתוקה והחרדיות הספרדית המתונה, אבל גם הפמיניזם המזרחי,

שני קמפיינים חברתיים השפיעו על החברה הישראלית באופן מעצב. הראשון – אסור לקטוף פרחים מוגנים, שהרי המטרה היא שהם לא ייעלמו; השני – אסור לשמור על מורשת המזרחים, שהרי המטרה היא שהם כן ייעלמו

הציונות הדתית המזרחית, השמאל המזרחי. לכל אלה יש הצעה שונה מההצעות של האידאולוגיות המערביות המוכרות לנו. הצעה שאינה פוגעת חלילה בחברה הישראלית, אלא מעשירה את החברה הישראלית.

נקודת הבסיס הדרמטית והחשובה ביותר להבנת עומקו ושורשו של הדיכוי היא העובדה שההגמוניה שואפת למחיקה מוחלטת של העמדה המזרחית. לעיתים מתבהר עד כמה ההגמוניה כלל לא מכירה בקיומה של עמדה מזרחית. האסכולה המזרחית הודרה מהשיח הציבורי בישראל שהתנהל בין אידאולוגיות מערביות מוחלטות – נהדרות אך נוקשות – שנולדו באירופה של העת החדשה. המזרחים היחידים שקיבלו סוג של זכות להשתתף בשיח הציבורי, זכו לכך רק כשהצטיידו בהביטוס )habitus( מתאים, במקרה של הש''סניקים הכוונה לאימוץ הביטוס ועמדה חרדית. מגמת המחיקה ועמדת חוסר ההכרה בעצם קיומה של עמדה תרבותית רעיונית מסורתית־מזרחית, באו לידי ביטוי חשוב בנאום השבטים של הנשיא העשירי של מדינת ישראל רובי ריבלין. נאום שבו ריבלין הנכיח ערבים, חילונים, דתיים, חרדים, אך הדיר את המסורתיים.

חלום מחיקת הזהות הבעייתי – "שלא יהיו יותר מזרחים'' – כדי שכולנו נהיה אותו דבר, הפך ללגיטימי בגלל מסע הסברה ממושך. שני קמפיינים חברתיים הצליחו באמת להשפיע על החברה הישראלית באופן מעצב. הראשון – אסור לקטוף פרחים מוגנים, שהרי המטרה היא שהם לא ייעלמו. השני – אסור לשמור על מורשת המזרחים, שהרי המטרה היא שהם כן ייעלמו. רעיון המחיקה הזה נשמע לישראלי הממוצע, שגדל על הקמפיין המוצלח של מחיקת המזרחיות, טבעי וטוב ומאחד, אז צריך לנסות להסביר שאף אחד לא יעז לומר למשל שהחלום של החברה הישראלית, כדי להפוך אותה למאוחדת, הוא "הלוואי שלא יהיו יותר חסידים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר. אף אחד לא יעז לומר "הלוואי שלא יהיו יותר ליטאים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר. אף אחד לא יעז לומר ''הלוואי שלא יהיו יותר ציונים דתיים'' כדי שכולנו נהיה אותו דבר. "הלוואי שלא יהיו יותר ברסלברים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר. "הלוואי שלא יהיו יותר קיבוצניקים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר (או בהמשך לנאום של רובי ריבלין, אפשר לנסות להרהר: מי היה מעז לומר "הלוואי שלא יהיו יותר ערבים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר). החלום הזה לגיטימי רק לגבי מזרחים.

הדיכוי והמחיקה התרבותית עטופים בעטיפה יפה ואני משוכנע שגם כוונת הלב יפה, ''הלוואי שלא יהיו יותר ספרדים ואשכנזים, מזרחים ומערביים'' הם אומרים, אבל המשמעות בפועל היא: הלוואי שלא יהיו יותר ספרדים/ מזרחים. זאת מכיוון שהחברה הישראלית היא חברה שבה העמדה האשכנזית/מערבית היא ההגמונית. היא הישראליות החילונית הרשמית, והיא הציונות הדתית הרשמית, והיא החרדיות הרשמית. לכן כשאומרים "נוסח התפילה האחיד" – אין הכוונה לנוסח עדות המזרח, וכשאומרים "אוכל יהודי" – אין הכוונה למעדני עדות המזרח, וכשאומרים "אינטגרציה" כולנו מבינים מי המטנגרץ ומי המטונגרץ, כמו שהיטיב לאבחן ג'קי לוי, וכשאומרים "שירי ארץ ישראל" – כולנו מבינים שאין הכוונה למוזיקה ים תיכונית. הרי מה קשור הים התיכון לארץ ישראל? שמעתי פעם בכנס הצדעה לפלמ''ח, שהרמטכ''ל רפול (רפאל איתן) דרש מהלהקות הצבאיות "תיצרו עוד שירים עבריים". "מה זה שירים עבריים?" שאלו אותו. ורפול השיב: "נו, שירים רוסיים".

בעם ישראל בדור קיבוץ הגלויות התפתחו שלל זרמים רעיוניים ודתיים קסומים ומרתקים, והם בונים פסיפס תרבותי נהדר, עשיר ומעשיר. כולם מקבלים את זה שיש זרמים שונים בעם ישראל. אבל רק את המזרחים, מסורתם ותרבותם ובפרט את הזרמים הרעיוניים האלטרנטיביים – המסורתיות המזרחית והחרדיות הספרדית – נדמה שהמטרה האידאולוגית הגדולה של ההגמוניה והאליטות כולן היא להעלים.

טענתי היא כי שימור הסיפור המזרחי לא חשוב רק למען ההיסטוריה, אלא גם למען העתיד. יש חשיבות עצומה להעלאה על נס של רעיון המתינות היהודית המזרחית כמפתח לקונצנזוס ולניהול חברה ישראלית משוסעת בעידן המודרני, בחיוך, במתינות, במתיקות, ובפוליטיקת העלמת עין על פי המודל של המשפחות המסורתיות המזרחיות.