טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, עם פתיחת אירועי יום העצמאות, גרם גם השנה התרוממות נפש להמוני בית ישראל, אבל גרר תגובה חמוצה מסוימת ומהודהדת בטוויטר, מצד מי שכנראה לא אהב את אופיו של הטקס השנה, וצייץ: "נמיכות קומה, הדגשת המסכנות; די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל". עד כדי כך.

למקרא התגובה הזו תהיתי ביני לביני מי פה מסכן וגלותי. האם הכוונה היא לח' מפקד הימ"מ, שמסכן את חייו למעננו מדי לילה, או אולי לאלוף במיל' יורם יאיר, שבמלחמת ששת הימים המשיך ללחום על אף פציעתו הקשה ובמלחמת יום הכיפורים עמד לבדו ברמת הגולן מול דיוויזיה סורית? או אולי הכוונה ליעל שרר שאביה פגע בה מינית והיא החליטה שלא להישאר קורבן אנונימי אלא להיחשף בשמה המלא, כדי לסייע בריפוי ובתיקון של נפגעות אחרות? או שמא הכוונה היא לקלמן סמואלס, שאחרי שבנו נפגע בגלל חיסון פגום, הקים את המסגרת הגדולה ביותר בעולם לאנשים עם מוגבלות?

ושמא בכלל הכוונה לעשהאל שבו, שבנמיכות קומה מאכזבת העמיד פני מת ליד גופות שלושת אחיו ואימו שנרצחו באיתמר, ספג 200 רסיסים ושלושה כדורים בגופו והחליט להשתקם ואף מונה לקפטן נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים? האם ההנמכה הגלותית היא של עידן קליימן, נכד לסב שנפל במלחמת השחרור ובן לאב שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, והוא עצמו נפצע אנושות בהיתקלות עם מחבלים בחאן יונס? אין ספק, נמיכות קומה. ממש כמו הרקדניות בכיסאות הגלגלים והחיילים עם מוגבלות שהצטרפו, לראשונה, לחגיגת העצמאות הגדולה על הר הרצל.

כמה פשטנית, ונדמה לי שגם לא יהודית, היא התפיסה שרואה במי שיושב בכיסא גלגלים מסכן וחלש, ובמי שעומד על רגליו - אמיץ וחזק. היא עומדת במהופך לדבריו היפים של קלמן סמואלס, שהדליק משואה "לכבודם של מי שרואים את האדם ולא את המוגבלות". היא מדגימה כמה נמוך יכולים לרדת האנשים שמדברים גבוהה גבוהה על נמיכות קומה. הם יעלבו, יבזו, ילגלגו, והכול בשם מלחמת מצווה במזימה פרוגרסיבית מדומה. באופן מגוחך ינסו לייחס מניע פוליטי לכל החלטה שלטונית שאינה מוצאת חן בעיניהם, ולא יעלו על דעתם שלפעמים אין מניעים נסתרים ולפעמים אין מזימה חשאית, יש רק רצון להיטיב. אפילו רצון להקל על לוחמים הלומי קרב, בביטול מופע הזיקוקים במתכונתו הישנה, נתפס אצלם כמהלך פרוגרסיבי ולא כגילוי של ערבות הדדית ברוח היהדות. ציבור שבעבר היה מתייצב לצד הלוחמים, מתנער מהם פתאום ולועג להם.

אחד מאלה שדחפו אותי להחלטה על פירוטכניקה שקטה הוא חבר קרוב, שמתמודד עם פוסט־טראומה איומה. במהלך שירותו הצבאי הוא נקלע להיתקלויות אש וקטל יותר מכל אלה שביקרו עכשיו את ביטול הזיקוקים. ציוני למופת, תמיד אומר לי שהיה חוזר על הכול למען המדינה ואינו מרשה לאיש בסביבתו לדבר סרה בישראל. אגב, הוא גם איש ימין לעילא ולעילא. רק ביקש שנחסוך לו לפחות את הכאב של שיבה לשדה הקרב למשמע קולות הנפץ של הזיקוקים. ומה מציעים לו כמה מהפטריוטים הגדולים לכאורה? שיישאר בבית בזמן החגיגות, שיבדוק את לוחות הזמנים של הפיצוצים באזורו ושיאטום אוזניים. ובעיקר שיפסיק להפריע לשמחה שלהם. כשראה את התגובות המעליבות הללו אמר שהן הפריעו לו יותר מהזיקוקים עצמם. לדבריו, "הייתי מספיק טוב לצאת להילחם למענם, אבל לא מספיק טוב כדי להשתתף בשמחת העצמאות שלהם".

אחד מאושיות הטוויטר צייץ: "אירועי הזיקוקים מרטיטים את הנפש ופגיעה בהם היא פגיעה בנפש יהודי הגאה". האומנם הזיקוקים בשמיים הם הביטוי המזוקק לנפש יהודי גאה? וכשאין זיקוקים, אין שמחה ואין גאווה יהודית? מותר כמובן להתנגד לממשלה הזו, לכעוס עליה עד מאוד, אבל אנא הפסיקו להעמיס השערות מופרכות על הפעילות שלנו ביום העצמאות. כל שרצינו הוא שכל הישראלים שיצפו בטקס, מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, כאלה שתומכים בממשלה וכאלה שמתנגדים לה, יחושו גאווה גדולה במדינה ויוכלו לבטא את אהבתם אליה. נראה לי שזה אכן קרה השנה. גם המרירים והחמוצים החדשים לא יצליחו להעיב על כך.

נכון שרבים מבין משיאי המשואות חוו שבר גדול. אבל הם קמו מתוכו, הושיטו יד לאחרים, מקדישים את חייהם לסייע ולתרום וממלאים את העולם בנדיבות לב ובחסד. זו עוצמה. זה הכי רחוק ממסכנות. אפשר פשוט להתרגש איתנו מאנג'ל אלון, שפתחה את ביתה ל־712 ילדי אומנה, ואפילו אפשר לאמץ את דבריהם של אורי ומיקה בנקי, שבתם שירה ז"ל נרצחה במצעד הגאווה ובהספד שנשאו כתבו: "עכשיו נלך הביתה ונתחיל לבנות משפחה חדשה – נלמד לחיות בחמישה במקום בשישה, ננסה לשנוא פחות ולאהוב יותר, וכך נציע לכולם".

ההצעה מונחת לפתחה של החברה הישראלית. בשנאה, שיש מי שמהדהד כאן בלי הפסקה, יש משום נמיכות קומה; בבחירה באהבת חינם, בערבות הדדית, במתן מקום לכולם ובלחימה על הארץ הזו יש עוצמה גדולה.

כמה פשטני לראות במי שיושב בכיסא גלגלים מסכן וחלש. גם הרצון להקל על הלומי קרב תואר כמהלך פרוגרסיבי ולא כערבות הדדית