מקור ראשון

תמרון בשטח

מול ההתלהמות של ארגוני השמאל, שהפכו את אדמות "מסאפר יטא" בהר חברון לבסטיליה שלהם, השופט מינץ פעל לפי הספר ונצמד לעובדות ולחוק

מינץ

פסק הדין שפורסם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ייזכר כנקודת ציון חשובה בקריירה של שופט בית המשפט העליון דוד מינץ. זוהי הפעם הראשונה שבה מוביל מינץ תמרון מטכ"לי אסטרטגי בשטח אש זרוע מוקשים, ומצליח לבסס אחיזה משמעותית של שלטון החוק בשטחי ההפקר של בדואיסטן יו"ש.

ההישג של מינץ מתבלט לאור העובדה שהוא לא צוַות לשועלי קרבות ותיקים ומנוסים כמו סולברג או שטיין, אלא נשלח לבדו למשימת התאבדות מול כל התותחים הכבדים של השמאל. כמו פלמ"חניק ,'48־ב עם רובה סטן ביד וחברי הרכב מבולבלים בהכשרת רובאי ,02 שלפני רגע ירדו עם בחילות מאוניית הדין הבינלאומי. למרות תנאי הפתיחה הבלתי אפשריים, הצליח מינץ לשדרג את חבריו עמית וגרוסקופף למעמד תומכי לחימה, ולהחתים אותם על פסק דין שיירשם בספר דברי הימים של מלחמות המשילות הישראלית.

מינץ ידע היטב לאן הוא נכנס. מעקב אחר הקמפיין שהשיקו ארגונים כמו שוברים שתיקה, בצלם והאגודה לזכויות האזרח, שכלל כותרות כמו "אימונים בפשע מלחמה" ו"שמונה דרכים לאיית טרנספר", מבהיר מדוע הפך שטח אש 918 לאחת הבסטיליות המרכזיות של ארגוני השמאל.

ש"א ,918 שאותו מכנים הפלסטינים "מסאפר יטא" כדי להציגו כפרוור לגיטימי של עיירה פלסטינית פסטורלית, נתפס בעיניהם כמקרה מבחן הכולל את כל הרכיבים החיוניים להכנעת ישראל באמצעות יצירת עובדות חדצדדיות בשטח: לחץ חזק, פנימי וחיצוני, על מקבלי החלטות; ניהול מלחמת התשה משפטית; ומאמץ מתמשך ליצירת עובדות בלתי הפיכות על הקרקע.

מינץ פעל חכם, לפי הספר, ויישם את הדין המנהלי בלי טריקים ובלי שטיקים. בהסתמך על תצלומי האוויר והתיעוד ההיסטורי קבע השופט שההכרזה של צה"ל על האזור כשטח אש בשנת 1980 נעשתה כדת וכדין, על קרקעות ְספר ריקות מאדם. העתירות הראשונות של הפלסטינים הוגשו כמעט 20 שנה לאחר מכן, בשיהוי כבד מאוד, כשרוב העותרים הנוכחיים אפילו לא היו צד לעתירות הראשונות וקפצו על העגלה רק בעתירה האחרונה.

הנקודה המרכזית שעליה הצביע מינץ, היא הניצול לרעה של רוחב ליבו של בג"ץ. "אין הרבה מקום לספק כי דין העתירות להידחות אף מחמת היעדר ניקיון כפיים מוחלט של העותרים", קבע בית המשפט. "לעותרים, אשר לא צירפו מסמך כלשהו על פיו יש להם זכויות קנייניות באדמות שבשטח האש, הוצאו צווי פינוי מהשטח. העותרים חסו תחת כנפיהם של צווי ביניים שהוצאו במשך השנים אשר אסרו על העתקתם מהשטח... (אותם צווים) הותנו במפורש בכך שתושבי המקום לא ינקטו פעולות להמשך הבנייה הבלתי חוקית במקום. ברם, הבנייה בשטח, שאין צורך לומר כי היא בנייה בלתי חוקית וללא היתר, התגברה בשנים האחרונות. עניין זה כלל אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים".

הפלסטינים הבינו שכדי לכבוש את השטח צריך לקבוע בו עובדות. מבול העתירות שהגישו ארגוני השמאל נועד בעיקר להרוויח זמן. ה"זמן" המשפטי מושג באמצעות צו ביניים שבו בג"ץ אוסר על ישראל לפנות את הפולשים עד להכרעה בעניינם. את הזמן הזה ניצלו הפלסטינים כדי לגייס כסף ולפצוח בתנופת בנייה מהירה. אחרי שהתכסית השתנתה, הם ציפו שלישראל יהיה קשה הרבה יותר לפנות את הפולשים. מינץ ציטט את דברי בית המשפט העליון בתיק אחר, שם נקבע כי "חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. בית משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות".

למדינה יש סמכות מלאה להכריז על אזור כשטח אש, קבע מינץ. "מדובר בסמכות רחבה שנועדה לשרת אינטרסים ביטחוניים צבאיים, ובכלל זה תיחום שטחי אימונים לצורך הכשרת לוחמים ושמירה על כשירותם". מינץ ניתח את הדין הבינלאומי ודחה את טענת העותרים כי ההכרזה סותרת את המשפט הבינלאומי.

בסמוך לפרסום פסק הדין הוציאו 19 מרצים למשפט בינלאומי פשקוויל שבו טענו כי "פסק הדין מבוסס על שגיאות בניתוח המשפט הבינלאומי, שגיאות עקרוניות העומדות בניגוד לפסיקות העבר של בית הדין עצמו". המסמך של אנשי האקדמיה כה מרושל, שנראה שרוב המרצים חתמו עליו כפי שרבנים ליטאים חותמים על מנשרים מטעם עסקני הקרטלים של הטלפון הכשר. אני חושד שהם אפילו לא קראו את פסק הדין, וכתבו ביקורת על סמך קריאת הכותרות בהארץ.

תמצית טענת המרצים היא ששימוש במקרקעין בשטח כבוש לצרכים צבאיים צריך להיות כפוף לאיזונים מול זכויות התושבים המקומיים. לטענתם, גירוש המוני של תושבים מאדמותיהם לשם תכלית של פינוי שטח לאימונים מתעלם מהאיזון הנדרש. הבעיה הקטנה היא שהמרצים הנכבדים התעלמו מכל הקביעות העובדתיות בפסק הדין של בג"ץ.

מינץ לא הסתפק בדחיית העתירה מנימוקים מנהליים כמו שיהוי וחוסר תום לב, אלא הלך לבדוק את העובדות, אף שזה לא מקובל במסגרת עתירות מנהליות. מסקנתו של השופט הייתה נחרצת. שטח האש הוכרז על אדמות שוממות. "עתירה לבג"ץ אינה ככלל המסגרת המתאימה לבירור מעמיק של שאלות עובדתיות מורכבות, ברם בענייננו לא מדובר בשאלה עובדתית סבוכה, כי אם בשאלה שההכרעה בה אינה מורכבת כלל וכלל... ערב ההכרזה על שטח האש לא היו מגורים קבועים בגבולותיו". מינץ מפנה לממצאים שהוגשו לבית המשפט וקובע: "עיון בצילומי האוויר, הן אלה שהגישו המשיבים והן אלה שהגישו העותרים, אף בעין בלתי מיומנת ומקצועית אלא בעיני הדיוט לדבר, מגלה מסקנה חד־משמעית וברורה כי הדין עם המשיבים (המדינה)".

מינץ אף מתייחס לחוׂות דעת "מקצועיות" שהביאו העותרים. אחת מהן נכתבה על ידי "האנתרופולוגית החברתית" פרופ' שולי הרטמן, שטענה לקיומה של התיישבות פלסטינית ותיקה בשטח. תוך כדי דיונים, קובע מינץ, התברר ש"תיאור הרקע ה'היסטורי'" שהציגה הרטמן, "אינו אלא התרשמותה מהנמסר לה על ידי תושבי המקום בתקופה מאוחרת" (המירכאות במקור).

הבנתם מה קרה פה? הגברת הרטמן ראיינה פולשים, הללו סיפרו לה שהם מתגוררים בשטח שנים ארוכות, והיא התייחסה לדבריהם כאל עובדה שהוכחה. העותרים לא התבלבלו והביאו את "הממצא המדעי" של הגברת הרטמן כראיה לבית המשפט. ללמדכם מה ערכה של המתודה המכונה באקדמיה "מחקר איכותני".

אנשי האקדמיה מנופפים באמנת ז'נבה הרביעית, אך מינץ הבהיר בפסק דינו מדוע מדובר בהשוואה נואלת: "אין בין הוראה זו, אשר נועדה למנוע מעשי גירוש המוניים של אוכלוסייה בשטח כבוש לשם השמדתה, ביצוע עבודות כפייה או השגת מטרות מדיניות שונות, לבין נסיבות ענייננו, מאומה".

פסק הדין הזה מוכיח שלפעמים כדי לעשות צדק, שופטים לא צריכים להביא מטען ציוני או פטריוטי מהבית. מספיק להיצמד לעובדות ולחוק.

"מדובר בשאלה שההכרעה בה אינה מורכבת כלל וכלל", כתב מינץ. "ערב ההכרזה על שטח האש לא היו מגורים קבועים בגבולותיו"

אריאל שנבל

he-il

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/281917366673874

Israel Hayom