שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא־ביטון הגיעה מתחום החינוך, והיא רוצה להותיר בו חותם כל עוד היא יכולה. הקצב שבו היא מכריזה על רפורמות מרשים: רק לפני מספר שבועות הודיעה על רפורמה גדולה בנושא הבגרויות. במסגרתה בחינות הבגרות במקצועות ההומניים, כלומר בהיסטוריה, תנ"ך, ספרות ואזרחות, יבוטלו, ובמקומן יורכב הציון מהערכה פנימית ומעבודות גמר שייבדקו חיצונית. השבוע ערכה מסיבת עיתונאים ובה הכריזה על רפורמת הגמישות הניהולית: מהשנה הבאה מנהלי בתי הספר יקבלו תקציב גמיש שבו יוכלו לעשות שימוש חינוכי וניהולי כהבנתם את צורכי בתי הספר.

שתי הרפורמות מוגדרות כ"מהפכה". הדיון הער סביב ביטול הבגרויות מעיד כי אכן מדובר בצעד משמעותי, אבל ספק אם יש כאן מהפכה. התוכנית לביטול בחינות הבגרות בחלק מהמקצועות קיימת כבר עשור ויותר, והיא נולדה מתוך האמונה שלידע במובנו המסורתי כבר אין משמעות של ממש. שאשא־ביטון מצטרפת לטרנד של דיבור על "מיומנויות" ו"כישורים". הידע נגיש לכולם בגוגל, אומרים מומחי החינוך, והדגש צריך להיות על תהליך הלמידה ועל רכישת מיומנויות.

"אנחנו משנים את הדרך כדי לתת לתלמידים את ההזדמנות להפסיק לשנן, ובאמת להתעניין", אמרה שאשא־ביטון. על פי התפיסה הזו, תלמידי ישראל מסיימים את מערכת החינוך עם רמת עניין נמוכה וידע דל רק משום שהם נדרשים לשנן ולהקיא אותו. כביכול אילולא היו נדרשים להיבחן במקצועות הללו, הדור הצעיר היה מתגלה כצמא לידע. צר לי לאכזב, אבל לידע הדל של הדור הצעיר בתחומי המורשת, התרבות והרוח אין קשר לבגרות כזו או אחרת. מדינת ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית כבר לפני כמה עשורים להרחיב את הלימודים העיוניים לכלל תלמידיה, וכשהבינה שלא לכולם מתאים ללמוד היסטוריה, תנ"ך וספרות – בחרה להוריד את הרף כדי שכולם יוכלו להיכנס תחתיו. כבר עשורים שהתלמידים לומדים פחות ופחות אירועים בהיסטוריה, פרקים בתנ"ך ויצירות בספרות. הגרלות בבגרויות, מיקוד הנושאים לבחינה, צמצום הולך וגדל של החומר הנלמד, וגישה כללית שדורשת פחות ופחות מהתלמידים – גורמים לכך שתלמידים לומדים פחות ידע, והוא נשאר איתם פחות ופחות זמן.

ביטול הבחינות לא יעלה את הרמה אלא רק יפחית את כמות החומר, אבל אפילו זו לא הבעיה העיקרית. בסופו של דבר, לא כמות החומר הנלמד ולא אופי ההיבחנות עליו ישפיעו על הידע הנצבר אצל התלמידים. הגורם המשפיע והחשוב ביותר היה ונשאר המורה שעומד בכיתה ומלמד. מורים טובים יצליחו להוציא ידע מסלע, ואילו עם מורים לא טובים גם עבודת גמר לא תועיל. המיקוד של שרת החינוך בנושאים הפדגוגיים שמצטלמים טוב, מקבלים סופרלטיבים ממומחי חינוך ומשיגים כותרות מרשימות, הוא חסר משמעות בתמונה הגדולה. לפני פחות מעשור היה פה שר חינוך שכמו שאשא־ביטון הגיע מתחום החינוך, וגם הוא שאף לייצר מהפכה של "למידה משמעותית". בסופו של דבר, מכל הרפורמות של שי פירון לא נותר הרבה. השר שבא אחריו, המוכר היום כראש הממשלה נפתלי בנט, לא קידם אותן והן גוועו מאליהן. הרבה מילים יפות וחוברות מרשימות, מעט מאוד שינוי בשטח.

בעוד אנשי החינוך מתווכחים אם הבגרויות מוציאות את חדוות הלמידה או שמא מאלצות את הילדים ללמוד, ואם שינון חומר הוא בעל ערך או שבמאה ה־12 צריך ללמד מיומנויות – הם שוכחים שמה שבאמת ישפיע על החינוך הוא איכות כוח האדם במערכת. כיום, הטובים ביותר בכל מחזור לא נוהרים לתחום ההוראה. חמור מכך, מערכת התמריצים של מערכת החינוך פועלת באופן הפוך מהנדרש: היא מתגמלת ותק, משמרת בינוניות ומחויבת להשאיר מורים בכל מחיר, לא משנה כמה הם גרועים. כל עוד זוהי מערכת התמריצים, שום רפורמה פדגוגית לא תועיל.

שאשא־ביטון בוחרת לעסוק בפדגוגיה, אבל מחמיצה את המקום שבו היא באמת יכולה לשנות. בימים אלה מתנהל משא ומתן עם הסתדרות המורים, וחתימה על הסכם קיבוצי היא הזדמנות להכניס שינויים במבנה ההעסקה של המורים. אבל שרת החינוך בוחרת לסכור פיה וליישר קו עם דרישות ההסתדרות לתוספות שכר גורפות, בלי לבקש דבר בתמורה. האסטרטגיה שלה ברורה: אני לא אפריע לכם, אתם לא תפריעו לי. אף שר חינוך, במיוחד כזה עם יומרות לחולל שינוי, לא מעוניין שארגוני המורים יתקעו לו מקלות בגלגלים. אלא שהגישה הזו לא רק שגויה מיסודה אלא גם נואלת. השרה לא תצליח לייצר באמת שינוי פדגוגי אם לא תשפיע על איכות ההוראה, וגם לא תקבל מהמורים שום שקט תעשייתי וחופש פעולה.

כל המאמצים שעשתה לשמור על המורים גם במסגרת רפורמת הבגרויות, נתקלו בחומה הבצורה ששמה רן ארז, יו"ר ארגון המורים. שאשא־ביטון הבטיחה למורים ששעות התקן לא יקוצצו גם למורים במקצועות ההומניים, ושגם גמולי ההגשה לבגרות יינתנו כבעבר, אף שכבר אין יותר בגרויות ואין הגשה. ובכל זאת, ארז יצא בהודעה למורים שלא לשתף פעולה עם הרפורמה. "החל ממחר אין להשתתף בהשתלמויות הנוגעות לתוכנית הזאת", נכתב בפייסבוק של ארגון המורים. "אין לקיים כל קשר עם המפמ"רים בכל הנוגע לתוכנית הניסיונית של ביטול בחינות הבגרות במקצועות ההומניסטיים".

יפעת שאשא־ביטון עושה את הטעות הקבועה של שרי החינוך לדורותיהם: היא מנסה לקבוע מדיניות פדגוגית לכלל מערכת החינוך, בלי לנגוע במורים שאמורים ללמד אותה בכיתה. בסופו של דבר הם מראים לה ששרי חינוך באים והולכים, אבל מי שבאמת מנהל את המערכת הם ארגוני המורים. הסתדרות המורים הוקמה ,1903־ב ארבעים וחמש שנים לפני המדינה, ומאז ועד היום מטרת־העל שלה היא לשמור על המורים שעובדים בה בלבד; לא דאגה לתלמידים, לא למשק, לא להורים, ולא לחינוך. רן ארז מרשה לעצמו להתבטא באופן שכזה לא משום שהוא דואג לתנאי העבודה של המורים, ששאשא־ביטון התאמצה מאוד שלא לפגוע בהם, אלא כי בעיניו הוא צריך להיות הגורם שיכוון את מדיניות החינוך, ולא ניתן להעביר רפורמה בלי אישורו. מי שלא מבין ששם נמצאת בעיית היסוד של

ח"כ משה טור־פז: "כל עוד לא מטפלים במערכת הקביעות, לא נצליח לשפר את החינוך. הכול יושב על המשאב האנושי"

כאלה שלא מכירים את העולם, ולהשתמש בהם כמו שמשתמשים בצעירים משכבות חלשות להברחות גת. סוג של השתמש וזרוק. אלו צעירים ממעמד סוציואקונומי נמוך, לעיתים כאלו שנפלטו מהמסגרות ועובדים בעבודות מזדמנות כמו אפיית מצות לפסח או שליחויות, וכעת יש להם הזדמנות לעשות כסף בסיני. זה מושך מאוד, כי המסע לסיני הוא סוג של הרפתקה שמסמלת חופש, עצמאות ושבירת מוסכמות. כל מה שצעיר בגיל הזה שואף אליו".

לדברי המקור, החבורה הזו כבר טיילה באזור לפני כן, כמה וכמה פעמים. "הם נתקלו שם בבדואי בן שבט תראבין. שמו מחמוד ג'מאל, והוא דובר עברית רהוטה. ג'מאל עשה להם היכרות עם השוק הייחודי שהתפתח בסיני, שיש בו ביקוש למוצרים ישראליים ובהם מעילי דובון צבאיים, סנדלי שורש ובמבה".

ואכן, מה יותר ישראלי מהשילוש דובונים, סנדלי שורש ובמבה. שוחחתי השבוע עם מחמוד ג'מאל בטלפון. תחילה הוא ניתק את השיחה כשראה מספר טלפון מישראל. הימים האחרונים עשו אותו כנראה זהיר במיוחד. בהמשך התרצה. הוא אכן דובר עברית שוטפת, ודמות מוכרת היטב ואפילו אהודה על מבקרים ישראלים הנוהרים ל"קמפ ג'מאל", שם אפשר "תמורת 50 שקלים בלבד להיזרק ללינת לילה כולל שתי ארוחות מפנקות".

ג'מאל מספר כי הכיר את החבר'ה החרדים ממסעות קודמים לסיני. "הכרתי את הבחורים הדתיים עוד קודם. אחד מהם היה מביא לאנשים בדהב כפכפים וחולצות. שאל מה עוד הוא יכול למכור בסיני. אמרו לו מעילים. הבדואים אוהבים את המעילים האלה. אנשי הגמלים אוהבים אותם, אנשי הסוסים אוהבים אותם, גם הנהגים והאנשים גבוה בהרים, כי קר שם. גם לי יש אחד כזה. אז עכשיו בא פעם שנייה והביא מעילים, אבל תפסו אותו בשארם. למה תפסו? כי יעני תביא מעיל אחד, תביא חמש, תביא בראש טוב, לא מאה. עכשיו בכלל לא העונה למעילים. ייקח חמש שנים למכור מאה מעילים. לא אוהב שטויות כאלה, לא רוצה בלאגן. אז תפסו אותו המשטרה בהברחה. דאעש? לא, מה פתאום דאעש, הם בכלל בצד השני של סיני".

כמה כסף, תשאלו ובצדק, כבר אפשר להרוויח על דובונים? במציאות הסהרורית של סיני, כנראה לא מעט. אם בישראל דובון עולה 180 שקל, בסיני אפשר למכור אותו גם ב־007 שקל ואף יותר. ואם השלושה הביאו עימם כמה עשרות, הרווח יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים. אז נכון שלא מתעשרים מזה, אבל עבור צעיר חרדי שחי מעבודות מזדמנות מדובר בלא מעט כסף.

לדברי עו"ד ציבין, בחודשים האחרונים התפתחה תופעה של נהירת צעירים חרדים לסיני, המתפתים לעשות כסף קל ולבלות באותה הזדמנות בחושות לחופי סיני. זה בילוי שבשום אופן לא היו מוצאים בישראל, לא מבחינת העלות ולא מבחינת החופש שהוא מעניק להם משגרת החיים החרדית. יש בגילים האלה לא מעט צעירים שנפלטו מהמסגרות. אבל הם עדיין תמימים, ולא פלא שהם נופלים בעולם שהם לא ממש מכירים.

תחרות למלונות באילת

שאלתי את אופיר וינטר, חוקר עמית במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל־אביב, מה הסיכוי שדובונים צבאיים המיוצרים בישראל הם סחורה מבוקשת בקרב דאעש או קבוצות אסלאמיסטיות בסיני. וינטר מעריך שזו סחורה כמו כל סחורה אחרת, אם כי "סביר להניח שחלק מהצרכנים הם אנשים שיושבים הרחק וגבוה בהרי סיני, וחלק מאנשי דאעש יושבים במקום כזה, בג'אבל הלל, אזור הררי עם הרבה מערות שקשה מאוד לצבא המצרי להגיע אליו ולהתמודד עימם".

העניין הוא, מוסיף וינטר, ש"הערוצים הכלכליים הרשמיים באזור מאוד מצומצמים, ואין כמעט מקום ליוזמות פרטיות. ייתכן מאוד שזה בפני עצמו יוצר קושי שגורם להברחת סחורות לסיני בהיחבא, ואז גם דובונים עשויים להיחשב למשהו חשוד". וינטר חווה בעצמו טעימה מהשינוי העובר על העולם החרדי, כאשר נשאל על האפשרות לייצא תבלינים למצרים.

אבל וינטר מציע לשים לב לדבר נוסף: ההתנהלות המצרית. לא עוד סיוט כמו בימי עזאם עזאם בכלא המצרי. "המצרים היו הגונים ולא נגררו לצעדים פופוליסטיים כמו להפוך את פרשת ההברחה למצג שווא של קשר בין ישראל לטרור בסיני. יש לכך סיבות טובות. ראשית, הקשרים הטובים שיש כיום בין המדינות, קשרים שנבנו בערוצים ביטחוניים ודיפלומטיים כבר .2013־מ זה מה שאפשר בחינה עניינית של החשדות. מעבר לכך, ישראל, על פי פרסומים זרים, מסייעת למצרים במאבק באיומים בסיני, כך שיש אינטרס בהמשך הקשר ההדוק עימה נוכח הטרור שהרים ראש מחדש ומאיים על האזור הכלכלי האסטרטגי של תעלת סואץ. רק לפני שבוע נפגעו צינורות הגז, ומצרים חוששת מפגיעה בתשתיות ובמאמצי הפיתוח בצפון סיני".

וכמובן, ישנו האינטרס המצרי שלא לטרפד את המאמץ למשוך תיירים ישראלים לסיני, שאמורים למלא את מקומם של התיירים הרוסים והאוקראינים. רק בחודש שעבר נפתח קו הטיסות לשארם א־שייח', והמלונות המקומיים משוועים לתייר הישראלי. ועניין אחרון אך לא פחות משמעותי: לאזרחות האמריקנית של העצורים היה כנראה פוטנציאל לחץ גדול על מצרים, ואולי הייתה גם מעורבות אמריקנית בשחרורם המהיר.

על הרקע הזה צריך להבין שהקאמבק של סיני בקרב ישראלים הוא כעת עובדה מוגמרת. החשש שמנע במשך שנים מישראלים רבים לרדת לסיני התפוגג. לא עוד צעירים חילונים בדרך אל החופש. גם משפחות שנוהרות אל אתרי הכול כלול, כאלה שהמלונות באילת נראים לידם לא רק יקרים אלא גם עייפים ומרוטים. והם מתחרים היטב גם באתרי הכול כלול הטורקיים. אבל החידוש, כאמור, הוא צעירים חרדים שיורדים לסיני. זה כבר לא ויכוח על טלפון כשר או לא, זו חשיפה לעולם אחר לגמרי של חופש, ששובר כל מוסכמה אפשרית בחברה החרדית. בשבוע הבא למשל ייפתח בנואיבה פסטיבל גדול שמשלב פעילות נוסח מידברן עם אורחים מירדן ומדינות אחרות. עולם של חופש, שגלומים בו גם איומים רחוקים אך קרובים כמו דאעש בסיני. לאן כל זה יוביל? לא ברור.

האם תהיה זו יציאת מצרים של הדור החרדי הצעיר? לרבנים ולמודיעין המצרי הפתרונים.