במוצ"ש הסתווי ההוא מסעדת בא־לגן הפתחתקוואית הייתה עמוסת סועדים, רובם המוחלט סרוגים. את הדרך לשם עשינו עם החברים הכי־הכי שלנו, כשמכשיר הרדיו ברכב סיפר על התכנסות המונים בכיכר מלכי ישראל. זה כמה שבועות שכל כלי התקשורת האפשריים טרחו לפמפם את עצרת השלום, מפארים את הסכמי אוסלו ומגבים אותם באגרסיביות בלתי מידתית בעליל.

פיגועי הענק שהפכו לעניין שבשגרה לא שינו במאומה את מידת הפרגון שראש הממשלה זכה לה בכל רחבי המדיה, גם כשצלל בסקרים שפרסמו אותם הגופים עצמם. תפיסת "קורבנות השלום" של השמאל התקבעה היטב באולפנים ובמערכות העיתונים, דוחקת לעמודים האחוריים של מוספי האקטואליה את עלי התאנה הימניים, שהציבו סימן שאלה מנומק ואינטליגנטי מעל לתזת "שטחים תמורת שלום".

אז גלגלנו עיניים בערב ההוא ונאנחנו בכבדות, מודעים היטב לחגיגה הצפויה מחר בכותרות העיתונים, כשיבשרו על הצלחה מסחררת של עצרת התמיכה בתהליך המכונה שלום. אמרנו שטוב יותר להתעלם ליום־יומיים מהקשקשת הרועשת המאדירה את התהליך המסוכן, ולא שיערנו עד כמה.

בין מרק בצל בתוך כיכר לחם לבלינצ'ס ברוטב פטריות, החלו לדבר על יריות בכיכר. את הכותרות הגדולות שהופיעו למחרת לא העלינו עדיין בדעתנו. הלילה השחור ההוא ליווה אותנו ימים וחודשים ושנים. מגזר שלם נענש קולקטיבית על רצח נורא של ראש הממשלה. בהתחלה הוא הרכין ראש בכניעה כמעט מוחלטת, מפנה את הבמה לשמאל הרוקד על הדם. בהמשך התאמן המגזר בהליכה מקצועית על חבל דק, בין השתתפות בצער הלאומי ובין הזכות לבקר תהליך מדיני שנוי מאוד במחלוקת. אבל כשהאצבע המאשימה עברה לדקירות ממושכות מדי בעיניים ולסתימת פיות אגרסיבית, המגזר הרים ראש ואמר: עד כאן.

מיזמים רבים נולדו בעקבות הרצח ההוא, מבקשים לאחות את הקרע, וגם להחזיר עטרת סרוגים ליושנה. עירית לינור ואורי אורבך ביקשו לעשות שלום בין שמאל לימין ב"המילה האחרונה" בגלי צה"ל, ארגון "צו פיוס" בא לעולם, ודתל"ש צעיר מחיפה החזיר את הכיפה לראש. בין לבין קם בישראל עיתון חדש. כזה שמאפשר פרשנות אחרת לאירועי היום, ומעביר לכותרת הראשית את מה שנמצא רק במאמרי השוליים של העיתונות הכללית.

שני עשורים וחצי אחר כך אורבך איננו ועירית לינור תבדל"א כבר אינה מייצגת את השמאל הישראלי. עמותת צו פיוס נסגרה לפני שלוש שנים, וההוא מחיפה עם הכיפה יושב בכיסא הכי נחשב בממשלת ישראל, לא פחות. והעיתון ההוא? העיתון מקור ראשון חוגג חצי יובל.

מהפכת התקשורת הימנית החלה כמה שנים טובות קודם לכן, עם "נקודה" מייסודו של ישראל הראל, כתב עת שגידל תלמידים הרבה ונטע את השתיל הראשון והחשוב של תקשורת אחרת. משם יצאו כותבים ועורכים רבים, שניהלו דיון סוער פנים־מגזרי וכלל־ישראלי כאחד. מקור ראשון ירש ממנו, ומאחיו הבוגר "הצופה", את הנחישות לשנות את השיח התקשורתי בישראל. מרגע הולדתו שם העיתון לעצמו למטרה להיות כלי תקשורת אחר. כזה שמכבד את הקוראים מספיק כדי להביא לסלון ביתם אקטואליה מורכבת וציונות שאינה מתנצלת. לחשוף אותם לתרבות ואמנות בלי להפשיט את נשמתם של היוצרים, וגם לא את חזותם. לפרסם הגות בפתיחות אך בלי לשבור את הכלים, וטורים אישיים בלי להעליב את האינטליגנציה של הקוראים. מקור ראשון הפריח את שממת הדעות בעידן שלפני הרשתות החברתיות, וייבש את הביצה העכורה של שיח חד־צדדי משתק. הוא היה חלוץ, והתגאה בזה. הוא עדיין גאה בזה. אנחנו גאים בזה.

מקור ראשון עבר מהמורות רבות, החליף בעלים ועורכים וכותבים, אבל רוחו הציונית, המביטה על מדינת ישראל באהבה ובעין טובה, נותרה כשהייתה. היא חלק מהדי־אן־איי שלו, שלנו. ב־52 שנותיו למד העיתון ללכת, קם ונפל עד שעמד והתייצב. היום הוא תוצר מבורך ומוערך גם על ידי גדולי מתנגדיו בפוליטיקה ובתקשורת. נשיאים וראשי ממשלה, בכירי שב"כ ומפקדים במדים מצהירים לא פעם כי זהו העיתון הטוב ביותר בישראל. אולי הם מגזימים קצת, אבל אנחנו כנראה בכיוון.

בין גיליון לגיליון, מקור ראשון מגדל עיתונאים שעושים חיל בזירות רבות, ולא שוכח לעשות גם את מה שאוהבים כל כך לזלזל בו: לשכנע את המשוכנעים. לתת לקוראים מילים וטיעונים שמגבים את הדעות שהתרגלו להחריש. בצד כל אלה, יש לעיתון השפעה דרמטית וקריטית על כלי התקשורת האחרים. אתה לא יכול להמשיך לשחק סוליטר כשחבילת הקלפים מתחלקת בינך ובין שחקן נוסף. גם טובי הפובליציסטים נדרשים להתחשב בדעות המאתגרות שמקור ראשון מציב מולם, לענות על מה שייכתב בעיתון זה. עצם קיומנו כשחקן נחשב בזירה דורש מהם להתאמץ יותר, לנמק יותר ולענות על כשלים לוגיים שנחשפים בעמדותיהם, ממש כפי שהם מאתגרים אותנו. ממילא, הפך העיתון למצוטט תכופות בקרב המתחרים; רק השבוע "האשים" אותנו עיתון הארץ באחריות לשינוי המגמה בעונה השנייה של הסדרה טהרן, שיוצריה החלו להדגיש קצת יותר את צדקת ישראל מול איראן. האשמות מחמיאות דומות מופנות כלפינו גם בנוגע לזירה הביטחונית שמחוץ למסכים. אנחנו חיים עם זה לגמרי בשלום.

בעוד חודשיים ימלאו 25 שנים לצאת הגיליון הראשון של מקור ראשון, בעריכתו של מאיר עוזיאל. בתקופה הקרובה נציין את האירוע הזה, בין השאר, באמצעות טורים אישיים של מגוון כותבים. הסמליל החגיגי שלנו ינדוד ביניהם, יבנה אלבום תמונות שלוקטו בעמל רב במשך שני עשורים וחצי. הדרך עוד ארוכה ומלאת מהמורות. העידן הדיגיטלי דורש קפיצות מהירות לגבהים חדשים, אבל פעם ב־52 שנה אנחנו מרשים לעצמנו לעצור לרגע, להרים לחיים עם הקוראים המסורים והמעורבים כל כך, ששום עיתון אחר לא זכה לשכמותם, שכמותכם. ■

הקלפים מתחלקים מחדש