הייתי רוצה להפנות את המילים הבאות לאישה כלשהי, השייכת לעם הערבי המגדיר את עצמו פלסטיני. אישה שבנה היה אולי חבר של אחד המחבלים הנתעבים שנתפסו השבוע, אחרי שעשו מעשה זוועה של טבח בבני אדם באמצע חג העצמאות. או אולי שכנה או אשת חינוך שהנערים האלה עברו תחת ידה.

ברגעים הראשונים אחרי ההודעות על הטבח באלעד, כשלא הבנתי עדיין את גודל הזוועה, הרגשתי פחות או יותר כפי שאני מרגישה אחרי כל פיגוע. תחושה נוראה ששוב, כפי שקרה עם בעלי ועם שאר נרצחי עמנו, האויב ניסה לרצוח יהודים באשר הם - לפגוע בנו ולהשאיר לנו עוד יתומים ועוד אלמנות. הפעם דווקא ביום חגנו הוא רצה להכאיב לנו, להוריד לנו את הראש ולהזכיר שלעד נהיה נרדפים, כל עוד נמשיך להימנע מעמידה בגאווה יהודית על בעלותנו בארץ הזו.

תחושת כעס עזה תקפה אותי. כעס על המחבלים, על שולחיהם וגם על ההנהגה שלנו, שלא מראה שום סימני התקוממות והתנגדות בשבועות האחרונים. נדמה שהיא אפילו נמצאת במעין תודעת הכלה, שהתבטאה בין השאר בקביעתו של השר נחמן שי בתום הרמדאן שיצאנו ממנו “יחסית בשלום”. כמעט כאילו אנחנו מעבירים מסר למרצחינו שכפי שהכלנו את הפיגועים הקודמים, יש להם אור ירוק להמשיך כי גם את הבאים כנראה נכיל. לכל היותר נכעס ונכתוב פוסטים זועמים.

אלו היו תחושותיי הראשונות.

אבל אז, אז הבנתי את מה שאירע. את מרחץ הדמים הסדיסטי והלא אנושי שהתרחש שם.

התחלתי לדמיין באופן בלתי רצוני איך נראתה הזירה. את כמויות הדם, המתים והפצועים, את צעקות הילדים הקטנים שרגע קודם עוד קפצו במתקנים המתנפחים, את הבהלה העזה על פניהם. ויותר מכול את עיניהם אחוזות הטירוף של שני המחבלים שפשוט רוצצו גולגולות ללא הבחנה. צמאי דם וטרף, מלאי מרץ לערוף את ראשו של הקורבן הבא, ולא חשוב אם הוא ילד, נער, איש או אישה.

וכעת אני פונה אלייך, האישה מהעם שהמרצחים הללו יצאו מקרבו, האישה שבנה אולי היה חבר הילדות שלהם. האם עולה על דעתך שהחינוך שקיבלו שני המחבלים חסרי צלם האנוש הוא אותו החינוך שבנך קיבל? האם חשבת על כך שבנך אולי ישב כתף אל כתף בשולחן אחד עם שני הרוצחים האלו? אולי הוא חי איתם וחווה את אותן חוויות חיים שהם חוו? אם כן, איך את ישנה בלילה? איך את מתנהלת וחיה את חייך מאז גילית ששניים מחבריו של בנך הם רוצחים שוכני מערות שכילו את זעמם בטירוף מוחלט באמתלת דת ולאום? האם לפני שאת הולכת לישון, את כמוני תוהה עד כמה אפשר להרחיק לכת לכדי אובדן אנושיות, כדי להשיג מטרה נשגבה בעינייך ככל שתהיה? האם באמת ובתמים הר הבית, היהודים הכובשים, ההתנחלויות או הגרעינים התורניים הם סיבה מספקת לדעתך לבצע מעשה זוועה כמו שנעשה בשבוע שעבר?

האם אין בך שמץ של חשש שמא יום אחד בנך, או בנה של השכנה, או בנה של חברתך מכפר אחר, יחליף את עקרונותיו בעקרונות ובערכים שלא תואמים את שלך, וישתמש בכוח המטורף הזה כדי לפגוע בך או בבני ביתך?

האם לא עולה בך הפחד שאולי האלימות הזו יש בה מעבר לאידיאולוגיה, והיא כוללת את השחתת הנפש והפגיעה בשיקול דעתם של הנערים שגדלו על ברכיו של חינוך המעודד אלימות שלא ראינו כמותה כמעט מאז ימי הביניים? האם לא היית רוצה להפנות אותו, את בנך יקירך, לתעל את כוחותיו וכישרונותיו לתחומים מוסריים יותר?

אני בטוחה שגם את, כמוני, לא היית מסוגלת להסתכל בתמונות ובסרטונים מכל פיגוע ופיגוע מהתקופה האחרונה. אין לי ספק שגם לך בדיוק כמוני יש רצון כזה, תפילה נסתרת שהילדים שלנו יגדלו במציאות רגילה. שהעתיד שלהם לא ידרוש מהם הקרבת חיים או לקיחת חיים של אחרים.

אני יודעת, זו חוכמה גדולה מצידי לפנות אלייך בעברית, ממקומי כמי שלכאורה בעינייך העזה להתיישב באדמתם של בני עמך, כמי שחבריה הטובים משתדלים לנופף בדגל ישראל בהר הבית. אני יודעת, מחלוקות־עד קיימות בינינו.

אני גם יודעת, הגיוני מאוד בעינייך שיש לך ולילדייך כל הסיבות שבעולם להרגיש חובה להמשיך את ההתקוממות הזו ולחשוב על עוד ועוד דרכים למנוע מאיתנו לגדול ולבנות.

גם לילדיי יש סיבות. לא חסרות להם סיבות לרצות לנקום, להתקומם ולרדוף עד הקבר את מי שרצח את אבא שלהם.

אבל שתדעי לך, אמא, אשת חינוך או שכנה: אני בכל יום מתפללת ועושה הכול כדי שהילדים שלי ישמרו על נפשם. יישארו ילדים כל זמן שהם ילדים, ויעשו שטויות של מתבגרים כל זמן שהם ירצו.

והייתי רוצה לקוות שלפחות בנקודה הזו, אנחנו יכולות למצוא שמץ של חיבור, של הזדהות ואולי אפילו שותפות.

מאישה לאישה. ■

גם לילדיי יש סיבות

האם אין בך שמץ חשש שיום אחד בנך, או בנה של השכנה, או בנה של חברתך מכפר אחר, ישתמש בכוח המטורף הזה כדי לפגוע בך או בבני ביתך?