יש לי וידוי. בעבר שנאתי את ישראל. בעוצמה ובאינטנסיביות. שנאתי יהודים, והחלטתי שאצא למסע כדי ללמוד איך להביס את האנשים הבאמת־רעים האלה". במילותיו אלה של חוסן אבו־באכר, יליד מצרים, נפתח הסרט הקצר "מחפשים את אברהם". המצלמה מתלווה לחוסן ולחבריו - צעירים מאיחוד האמירויות, מבחריין, ממרוקו וכאמור ממצרים - בביקורם בישראל. יחד עם צעירים ישראלים מעמותת "ישראליז" חרשו האורחים את הארץ במשך שבוע, והכירו את החברה הישראלית על כל רבדיה, דווקא בתקופה לא פשוטה: יוני אשתקד, לאחר מבצע שומר החומות.

הארץ עדיין אספה אז את שבריה, המתח בין יהודים לערבים במדינה היה רחוק מלדעוך, ובתוך כל זה התנהל כאן מפגש בינלאומי ובין־דתי. הצעירים ממדינות ערב ביקרו בעיר העתיקה בירושלים, עלו להר הבית וסיירו ביד ושם, פגשו את חיי הלילה של תל־אביב ושוחחו עם זיו שילון במרכז פרס לשלום. הם הגיעו לישיבה במודיעיןעילית ונפגשו עם אימהות מ"פרויקט המבשלות" של ירוחם, הצפינו לנצרת ונחשפו לעולם היזמות ולתעשיית ההייטק של ישראל.

שנה חלפה, החברים הספיקו לעבד את החוויות, וכעת אנחנו מכנסים שוב כמה מהם – למפגש שחלקו פנים אל פנים וחלקו בשיחת וידאו. המשתתפים: אימתיאז אלשרבי )39( מאבודאבי, מורה לאנגלית במקצועה; סעוד סאקר ,)32( מהנדס אווירונאוטיקה ויזם חברתי, אף הוא מאבו־דאבי; אייל בירם )30( מתל־אביב, המנכ"ל והמייסד של עמותת ישראליז, ומאורס טרי; מתן דנסקר )28( מירושלים, מנהל האסטרטגיה של העמותה; ומלקולם גרין, פרסומאי ויוצר לונדוני, ובמאי הסרט "מחפשים את אברהם".

ההפתעה הראשונה בשיחה מגיעה כאשר אימתיאז מספרת שלפני הביקור בישראל היא חששה שאולי תותקף כאן בידי יהודים. "מתן ואייל הציעו לי לבוא למשלחת, והרגשתי שזאת הזדמנות של פעם בחיים, אבל כשסיפרתי לחברים על התוכניות שלי הם אמרו - 'תיזהרי, לא בטוח שם', 'אם תיסעי, הדרכון שלך ייכנס לרשימה שחורה, את תיחסמי, לא תוכלי לעבוד במזרח התיכון'. זה קצת הרתיע אותי. אני זוכרת ששאלתי את אייל, 'תגיד, אתה בטוח שאהיה בסדר? לא יעשו לי שום דבר בגלל הרעלה שלי?'. הוא ענה: 'אל תדאגי, יש אצלנו הרבה אנשים שנראים כמוך'. כשהגעתי לבסוף לישראל, כל החששות נעלמו. הרגשתי לגמרי בבית, לרגע לא חשבתי שמישהו יתקוף אותי".

היא נולדה וגדלה בברמינגהאם, אנגליה, ורק לפני שבע שנים עברה לאיחוד האמירויות. "רציתי ללמוד על השורשים המזרח־תיכוניים שלי, כי כל חיי גדלתי במערב ותמיד הרגשתי שמשהו חסר לי. החברים באוניברסיטה המליצו לי לבוא לאבו־דאבי, ומאז אני כאן. לא התחרטתי".

סעוד מספר שבמקרה שלו, החברים והמשפחה דווקא תמכו בנסיעתו לישראל. "ההורים שלי התרגשו מאוד כששמעו על כך. דווקא בגלל המצב המתוח אז, הרגשתי שאם אני לא הולך עכשיו - אין היגיון להגיע לישראל בשום זמן אחר. כי עכשיו אני יכול לחוות את הדברים, לראות מה התקשורת אומרת ואיך היא מפרשת את האירועים, ולהבין מול זה מה קורה באמת. יש הרבה שמועות לגבי ישראל במדיה, אבל אני טיפוס שמעדיף לראות בעצמו את המציאות, ולא לדבר עליה מלמעלה. קשה להגיד שהייתי מפוחד, רוב הזמן הייתי פשוט נרגש. זאת הייתה אחת החוויות הגדולות בחיי. התאהבתי במדינת ישראל ובתרבות שלה".

"באמת מדהים לגלות את ההבדלים בין מה שמראים בחדשות למה שקיים במציאות", מסכימה אימתיאז, "בתקשורת מתמקדים בצדדים השליליים, בדיווחים על התקפות ועל השחתת אתרי דת, ולא מראים את הצד החיובי. בכל מקום שהייתי בו הרגשתי בטוחה מאוד. לילה אחד יצאנו למשל לחוף בתל־אביב. שתיתי קפה, נפגשתי עם חברים ישראלים, ואנשים ממש התרגשו לשמוע שאני באה מהאמירויות".

שיחת זום שיצאה משליטה

עמותת ישראליז, יוזמת הביקור, מבקשת לגבש את ההון האנושי של הצעירים בישראל ולייצר דרכם מפגשים איכותיים ואוניברסליים עם צעירים מכל רחבי העולם. אייל בירם ומתן

ישראל. מבחינתם, להיות כאן זה כמו להלך על הירח. הם אמרו לנו את זה. במשך שנים הם היו יכולים להגיע לכל מדינה בעולם, שום מקום לא היה סגור בפניהם, חוץ ממדינת ישראל. זה יצר אצלם הרבה מאוד עניין ורצון להבין מה יש בישראל הזאת".

דנסקר, במקור מהיישוב אפרת, מספר שמבצע צוק איתן חשף אותו לצורך של ישראל בהסברה איכותית ולא שגרתית. הוא לחם בקרב שג'אעיה ברצועת עזה, איבד שם חברים לנשק, ואחר כך גילה כיצד מדינת ישראל מצטיירת בעולם כתוקפנית ומחרחרת מלחמה. את הניסיון שלו בתחום ההסברה הוא צבר בין השאר כיועץ של שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן. "המודל שפיתחנו בעמותה אומר שכדי לשפר את התדמית של ישראל בעולם צריך לשים במרכז את הישראלים ואת החיבורים האישיים", הוא אומר.

ביקור הצעירים הערבים אכן היה רווי בחיבורים אישיים, חלקם בלתי צפויים. כשאני שואלת את אימתיאז אם היה רגע שריגש אותה במיוחד, היא נזכרת בביקור בישיבה חרדית במודיעין־עילית. "את רואה שם אנשים שיושבים, לומדים ומקדישים את כל יומם לעבודת הא־לוהים, והנשים שלהם בינתיים יוצאות לעבוד. זה הדהים אותי, לא הצלחתי להבין את זה. הגברים לומדים והנשים מפרנסות? בתרבות שלנו בדרך כלל הגברים מפרנסים. גם קבלת הפנים שם הייתה חמה. ילדים קטנים עם ספרי תורה נופפו לעברנו.

"הסתקרנתי לראות נשים שמכסות את השיער במטפחת או חובשות פאה, והופתעתי כשהבנתי שרק הנשואות עושות זאת. אצלנו גם רווקות מכסות את השיער. אני זוכרת שהרב נתן שיעור, והדברים שלו נגעו מאוד לליבי. הבנתי שיש הרבה יסודות דומים לשתי הדתות. מדהים שאנחנו לא מודעים לדמיון הזה. אני לפחות לא ידעתי עד שהתחלתי ללמוד קצת יהדות. יש הרבה אנשים בורים שלא רוצים לחקור".

גם דנסקר אומר שמבחינתו המוקד המרגש ביותר במסע היה מודיעין־עילית. "זה באמת היה מפגש היסטורי, ראשון מסוגו: אנשים מהאמירויות שנולדו עם כפית זהב בפה פוגשים את הציבור העני ביותר בישראל מבחינה גשמית, אבל אולי העשיר ביותר מבחינה רוחנית. אירחו שם את המשלחת בצורה יוצאת מן הכלל".

"האווירה הייתה כאילו נשיא ארצות הברית מגיע לביקור: אנשים יצאו לרחובות והתחילו למחוא כפיים", מספר בירם. "הם גם חילקו לנו צ'ולנט. נוצר שם מחזה סוריאליסטי, ציורי ומשמח, כשהחולצות הלבנות של תלמידי הישיבה פגשו את הבגדים הלבנים של האורחים מהאמירויות".

"הביקור בישיבה היה מעניין", מסכים סעוד. "לרובנו זו הייתה הפעם הראשונה במקום כזה. באמירויות יש לנו מודעות לנושא הסובלנות והגיוון, כי יש כאן אנשים ממגוון ארצות מוצא ומהרבה אומות, ועדיין החוויה הייתה מעניינת. גילינו שיש הרבה נושאים משותפים לנו וליהודים הדתיים, למשל ההפרדה בין נשים לגברים. היה מעניין לראות איך זה נעשה אצלם".

והיו גם תחנות טעונות יותר?

אימתיאז: "הביקור ביד ושם היה טעון מאוד עבורי. בבריטניה לא שמענו הרבה על השואה. רוב לימודי ההיסטוריה עסקו במהפכה התעשייתית, באימפריה הרומית או בוויקינגים. למדנו על היהדות כדת, אבל לא לפרטי פרטים. ופתאום לראות את המסמכים האישיים, את התמונות, את הבגדים - זה טלטל אותי.

"הייתה שם ניצולת שואה שסיפרה לנו את הסיפור שלה לפרטי פרטים. היא הייתה ילדה כשזה קרה. לא הצלחתי להפסיק לחשוב: וואו, זו הייתה יכולה להיות אחיינית שלי, זה היה יכול לקרות למישהו שיקר לי. לא מזמן התייתמתי משני הוריי, ואני יודעת כמה כואב וקשה להתמודד עם אובדן ההורים באופן טבעי, אז לאבד קרובי משפחה בדרך כזאת - זה בלתי נתפס. אני בוכה כשאני חושבת על זה. חברים ישראלים סיפרו לי שרבים מקרובי משפחתם נספו בשואה, יש מי שצד אחד במשפחה שלהם נכחד כולו. קשה לי לעכל את זה. אני חושבת שאם אתה שומע על דברים כאלה ולא מרגיש כלום, משהו לא בסדר איתך כבן אנוש".

במפגש אחר שמתועד בסרט, אימתיאז משוחחת עם מדענית מאוניברסיטת בר־אילן שמציגה בפניה את המעבדה שלה. האורחת מאבודאבי נראית מופתעת מהמגוון האנושי של צוות המעבדה – ערבים־ישראלים ויהודים משלל עדות, שעובדים כולם יחד למען מטרה משותפת. "מדע הוא שפה אוניברסלית", אומרת לה אחת החוקרות.

"היה נחמד לראות שהנשים בישראל מועצמות", מספרת אימתיאז. "גם אצלנו זה ככה, המנהיגים מעצימים אותנו. לכן נשארתי פה. אם הייתה שליטה מוגזמת, לא הייתי יכולה להישאר. אני אולי נראית דתייה, אבל יש לי ראש פתוח. אני שומעת מוזיקה, יוצאת לבלות. גם הישראלים התבלבלו מזה בהתחלה. הם חשבו שאני דתייה

מאוד, אבל אחרי שדיברו איתי הם אמרו - וואלה, את דווקא בסדר.

"התרגשתי גם כשביקרנו במרכז טכנולוגי במודיעין וראיתי שם נשים חרדיות שעובדות בתכנות. אני מלמדת טכנולוגיה, והמפגש עם נשים שנכנסו לתחום הזה ומצליחות בו נתן לי השראה. בכלל, אני טיפוס שמתרגש מטכנולוגיה. במרכז פרס עברנו כמה סדנאות טכנולוגיות, ואמרתי לצוות שהם יכולים להשאיר אותי שם. זה אחד הדברים המעניינים שמצאתי בישראל - השילוב בין רב־תרבותיות, טכנולוגיה, זהויות וכמיהה לשלום. אני חושבת שמכיוון ששכנותיה של ישראל תמיד נאבקו בה, זה גרם לה לפתח הכול בעצמה, וכך יצאו ממנה דברים מדהימים".

המלכים של קינג ג'ורג'

החששות מפני תגובות עוינות של יהודיםישראלים התבדו, ולעומת זאת תקרית לא נעימה התרחשה דווקא כאשר המשלחת הגיעה לסייר בשוק בנצרת. כמה מהסוחרים שם החלו להשתלח במבקרים המוסלמים, ואמרו שאסור לשתף פעולה עם ישראל. הסרט מביא את האירוע הזה בנגיעה, כמעין אפיזודה, אך החברים מספרים שבזמן אמת זה היה די מפחיד.

"לא הייתי אומר שזה מעיד על כולם", מסייג סעוד. "אני משתדל לא לשפוט קבוצה של אנשים בהתבסס על התנהגות של אדם אחד. אם יש מישהו שזו הגישה שלו, היא מעידה בעיקר עליו ואולי על המעגל הקרוב שלו. רוב האנשים שפגשתי בנצרת היו חיוביים, וזה היה מקרה יחיד, מישהו שאולי לא הפנים עד הסוף את הסכמי אברהם ואת משמעות הסובלנות והשלום.

"מה שמעניין הוא שעוד קודם לכן היו לי חברים יהודים, אבל באופן אישי לא היה לי קשר עם ערבים־ישראלים. היה מעניין לפגוש אותם ולשאול על אורח החיים שלהם ועל התחושות שלהם תחת שלטון ישראל. רובם דיברו על כך בחיוב והביעו אפילו פטריוטיזם וגאווה בהשתייכות שלהם. הבנתי שהם חיים די ברווחה, מקבלים משכורות טובות".

אימתיאז: "ממה שראיתי, יש להם עבודה, בגדים מעוצבים, מכוניות יפות. דבר אחד לא הצלחתי להבין – למה תמיד כשיש עימות או ויכוח, הם תופסים את הצד הפלסטיני? אני יודעת שקשה להם לנהוג אחרת בגלל השורשים שלהם, כי הם רואים בעצמם פלסטינים, ובכל זאת אני מתקשה להבין. אז כשאומרים לי היום שבישראל לא מתייחסים טוב לערבים, אני יכולה לענות: מי שאני ראיתי בעיניי חיים די טוב. לכן גם באתי לישראל, כי רציתי לראות במו עיניי, ולא דרך החדשות ומה שרוצים שם להראות לי. שמחתי לראות שלטים בערבית, עברית ואנגלית יחד. זה לא קיים באף מדינה אחרת".

מתיחות מסוימת נרשמה גם כשחברי המשלחת הערבים עלו להר הבית, בעוד הישראלים נותרו מאחור. "נוצר דיון ער מאוד, דווקא בקבוצה שלהם, אם נכון או לא נכון לעלות להר במצב הביטחוני הרגיש שהיה אז", מספר דנסקר. "פתאום יכולנו לראות איך הזהות הערבית מתנקזת לנקודה מורכבת מאוד בכל הנוגע בישראל. בכלל, הביקור בירושלים סיפק הרבה הפתעות. מקום שאמור להיות פסגת המתיחות, ופתאום הם זוכים לקבלת פנים של מלכים. כשהם הגיעו בלבוש מסורתי, כל המדרחוב בקינג ג'ורג' התחיל לנהור לכיוונם וכולם רצו להצטלם איתם. פתאום כל הסיפור הזה היה מבלבל, גם בשבילם. בירושלים היהודית הם קיבלו חיבוק בלתי רגיל, ולעומת זאת בנצרת חיכתה להם תקלה מורכבת".

גם הפגישה עם סרן במיל' זיו שילון, קצין גבעתי שאיבד יד בלחימה בעזה, הותירה רושם עז. "הייתי מרותקת", מספרת אימתיאז. "איך אדם שמוצא את עצמו במצב קשה כל כך מצליח להוציא פיתוחים והמצאות כדי לסייע לאנשים במצבים דומים. אולי עד שאתה לא נדחק לסיטואציה קשה, אתה לא יודע מהן היכולות שלך. אני מניחה שבמקרה שלו, הפציעה נתנה לו מוטיבציה להיות יצירתי ולהשתמש בחוכמה שלו כדי לבנות משהו שלא היה קודם".

המפגש עם פניה השונים של החברה הישראלית היה מבלבל לעיתים, למשל כשהגיעו לירוחם ופגשו שם תושבים שעלו ארצה ממדינות ערב. "הנשים שאירחו אותם דיברו ערבית, וזה שבר להם המון קונספציות על מה זה יהודי ומאיפה מגיעים אנשים לישראל", מספר בירם.

"זה באמת היה חדש עבורי, לגלות שיש יהודים שבאים משורשים ערביים", מודה סעוד. "ראינו את החיים שהם בנו לעצמם בירוחם, ואיך הם משמרים את המנהגים שלהם. אפינו חלה ובישלנו יחד איתם, וזאת הייתה חוויה שהשאירה

להם: 'חבר'ה, זה השם של נמל התעופה, פה הייתי, אני לא יכולה להעמיד פנים שזה לא קיים. שני הצדדים קיימים, ואני באמת מקווה שהם ימצאו דרך לחיות יחד. בסופו של דבר אני לא פה כדי לשפוט אף אחד, ואני מצפה שגם אף אחד לא ישפוט אותי".

הדעות שלכם על הפלסטינים השתנו בעקבות הביקור?

סעוד: "גם לפני כן ידענו למשל שחמאס הוא ארגון טרור, ולא משנה איזו תעמולה הוא מייצר. יש דברים שצריך לעבוד עליהם, ואחת המטרות העיקריות של הסכמי אברהם היא למצוא פתרונות ורעיונות גם בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני".

לצאת מהמסגרת

הסרט "מחפשים את אברהם" עשוי בצורה לא שגרתית, אמנותית מאוד: אין מהלך כרונולוגי, אין סיפור רציף. במקום זאת הסרט מתמקד בוויזואליה, בצלילים ובקולות, וקצב ההתרחשויות אגבי מאוד. רגע אחד רואים את החתימה על ההסכמים, ורגע לאחר מכן - שבירת כוס, מוזיקת חתונות וריקודים. מיד אחרי הווידוי של חוסן כבר רואים אותו על רקע ישיבה חרדית. ניגודיות כזו חוזרת כמה פעמים במהלך הסרט, ובמעבר בין הפריימים יש קריצות שובבות ואירוניות, שמבקשות לקחת את הנושא כבד הראש ולהקליל אותו עד לרמת הפופ.

לא במקרה נבחר למשימה מלקולם גרין, במאי וכותב שמגיע דווקא מתחום הפרסום. "כן, העריכה הזו הייתה מכוונת", הוא אומר. "קהל היעד של הסרט הם צעירים שמעורבים ברשתות החברתיות, שהכול בהן מהיר, תשומת הלב מוגבלת, הסבלנות קצרת טווח. אני יודע שההשפעה החזותית יוצרת רושם יותר מאשר מילים. אגב, אם אני משווה פרסום ישראלי לפרסום בריטי - אנחנו משתמשים בהרבה פחות מילים. הישראלים דברנים, אבל אני מאמין שתמונות מספרות את הסיפור בכוח רב יותר, ולפעמים גם הסאבטקסט שלהן חזק יותר.

"אנחנו עובדים עם קהל שצופה בסרטוני היפ־הופ וליידי גאגא. לכן רציתי לשאול מוטיבים מהעולם הזה, אולי גם מעולם האופנה, ולהביא אותם לעולם צחיח בדרך כלל. בתחום הפרסום אתה תמיד מסתכל על מה שאחרים עשו, ומתיימר לעשות זאת בדרך אחרת. גם אני הסתכלתי על סרטים שעסקו בהסכמי אברהם ואמרתי - אני רוצה ליצור משהו ייחודי, שונה. הבנתי שזה חייב להיות אנרגטי ודינמי ויצירתי".

במעט קטעי המלל, הדמויות מופיעות לא פעם בתחתית המסך, על רקע נוף אורבני או מדברי. "יש הרבה משמעות למסגור הדמויות", מסביר גרין. "לפעמים אני שם אותן בצורה נוחה ולפעמים לא. כל הסיפור של הסרט הזה הוא על זהויות, ולכן בחרתי למסגר את האנשים כך שייראו כמעט נעולים, כלואים, ובהמשך נתתי להם להיות יותר משוחררים ולפרוק את התנועה. ואז אתה רואה איך הם מתערבבים. אני גם נוטה לא לתת שמות לאנשים, אין כמעט כותרות שמסבירות מי הדובר. מתן מופיע הרבה בסרט, אבל אתה אף פעם לא יודע איך קוראים לו".

יש בזה מסר?

"בהחלט. רבים מהצופים לא יודעים מי יהודי, מי מוסלמי, מי נוצרי. הם טועים בזה, ואני חושב שזה נחמד. כן, אני רוצה שתטעו לגבי הדמויות. היו למשל יהודים מלונדון שדיברו בגאווה גדולה על נערה שמופיעה בסרט, מתנדבת במגן דוד אדום. הם אמרו לי 'זאת דוגמה נהדרת לנערה יהודייה אמיתית'. אמרתי להם – היא לא יהודייה, היא ערבייה. ואז המחשבות שלהם מתערבבות, ואני אוהב את זה".

גם בפסקול המוזיקלי של הסרט בחר גרין לשלב בין כמה סגנונות. "בסצנות מהישיבה אני משתמש במוזיקה נוצרית של כנסיות. בקטעים אחרים אנשים שואלים אותי אם השיר ששומעים ברקע הוא לטיני או ערבי - וזה בכלל נונסנס, מילים שאין להן שום משמעות באף שפה. כי שוב, זה משחק של זהויות. אנחנו אוטומטית קופצים למסקנות, ואני רוצה שהצופים יעצרו רגע".

גרין, יהודי בעצמו, מכיר היטב את ישראל. בגיל 17 הוא חי בקיבוץ, וכיום יש לו בן שגר בארץ. "אני מסתובב בכל העולם, ונפגש עם הרבה אנשים שלא קיבלו הזדמנויות בחיים, אבל הפוטנציאל שלהם גדול", הוא אומר. "לעיתים עוצרות אותם סיבות כלכליות, או שהם נבלמים כי באו מהרקע הלא נכון. לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי יש עוד גורם שבולם אנשים מלהתקדם - הגבולות המחשבתיים שלהם. לא גבולות מדיניים או פיזיים, אלא גבולות אישיים. כל אדם גדל על תפיסות מסוימות, וצריך לפתח אומץ כדי להשתחרר מהן ולראות מעבר להן".

בסופו של דבר, אני אומרת לבירם ולדנסקר, בחרתם צעירים משכילים, אנשים שמראש פתוחים לשמוע ולרענן את תפיסותיהם. במובן הזה אפשר לומר שעשיתם לעצמכם עבודת הסברה קלה. "אני חושב שהאנשים שהגיעו מייצגים את רוח המדינות שלהם, בעיקר איחוד האמירויות", משיב בירם. "זה מקום שהיה מדבר והפך לאימפריה כלכלית, ויש שם הרבה כבוד למנהיגים. הם ציטטו את הנאום שנשא שר החוץ שלהם בטקס החתימה על הסכמי אברהם. מתנהל שם שיח פתוח מאוד, שיצר את הפלורליזם הזה".

ומה הלאה? תביאו ארצה עוד משלחות?

"בעיניי האתגר הגדול הוא לדאוג שמה שעשינו לא יישאר רק בכמה תמונות. כל חברי המשלחת ממשיכים לפעול לקידום פרויקטים משותפים יחד איתנו. חלק מהיוזמות האלה נעשות עם משרד החוץ, וחלקן עצמאיות.

"אנחנו צריכים להיאבק בתפיסות חינוכיות עמוקות. המציאות שאנחנו פוגשים אינה מציאות של שנאה, אלא של חוסר ידע. זה חלל שיכול להתמלא בהרבה מידע כוזב. כרגע מה שעשינו הוא לטמון זרע קטן, אבל אנחנו מקווים שהוא יהפוך לשדרת עצים, ולאחר מכן לפרדס". ■