ַוְיַדֵּבר ה' ֶאל מֶֹׁשה ְּבַהר ִסיַני ֵלאמֹר. ַּדֵּבר ֶאל ְּבֵני ִיְׂשָרֵאל ְו ָא ַמ ְר ָּת ֲא ֵל ֶהם ִּכי ָתבֹאּו ֶאל ָה ָא ֶרץ ֲא ֶׁשר ֲא ִני נֹ ֵתן ָל ֶכם ְו ָׁש ְב ָתה ָה ָא ֶרץ ַׁשָּבת ַלה' (כה, א).

על פתיחה זו של פרשתנו שואל רש"י את שאלתו המפורסמת "מה ענין שמיטה אצל הר סיני". אף אנו מצטרפים לשאלתו ותוהים: מה עניין אזכורו של הר סיני כאן, כאשר המצוות המפורטות בפרשה רלוונטיות בעיקר לארץ ישראל, כפי שהפסוק בעצמו מבהיר: "כי תבואו אל הארץ". מדוע יש כאן תזכורת גיאוגרפית למקום שמסמל דווקא את המדבר?

כדי להבין זאת נבקש לצאת למסע בפרשה, בעקבות המצוות הקשורות לארץ. עיון בהן יגלה את הקשר המיוחד שקיים בינן ובין הר סיני, מקום נתינת התורה. המצווה הראשונה שאליה אנו מתוודעים בפרשה היא השמיטה. מצווה זו הוזכרה כבר בפרשת משפטים, שם היא הוצגה כמצווה חברתית בלא הסבר מעמיק לחשיבותה. גם ספר דברים מציג אותה מההיבט החברתי שלה, הנוגע לשמיטת כספים.

בניגוד לכך, פרשת בהר שמה את הדגש על הארץ שצריכה לשבות: "ְוָׁשְבָתה ָהָאֶרץ ַׁשָּבת ַלה'"; "ַׁשַּבת ַׁשָּבתֹון ִיְהֶיה ָלָאֶרץ ַׁשָּבת ַלה'". המוטיב של השבת חוזר שבע פעמים בפרשייה זו, כמספר מחזור השנים של השמיטה וכמספר שנות השביתה הנספרות לשנת היובל. שנת השמיטה נקראת "שבת שבתון", ביטוי המופיע בנוגע ליום הכיפורים, מה שמלמד על כך ששנה זו היא שנה של מתח רוחני וקרבת ה'. תיאור זה הולם את ספר ויקרא שעניינו הקדושה.

בין הספירות

משם ממשיכה הפרשה לשנת היובל, שמצוותיה מופיעות בפרשתנו בלבד. אנו מצווים לספור את שנות היובל: "ְוָסַפְרָּת ְלָך ֶׁשַבע ַׁשְּבתֹת ָׁשִנים ֶׁשַבע ָׁשִנים ֶׁשַבע ְּפָעִמים ְוָהיּו ְלָך ְיֵמי ֶׁשַבע ַׁשְּבתֹת ַהָּשִׁנים ֵּתַׁשע ְוַאְרָּבִעים ָׁשָנה". גם במצוות היובל הספירה היא של שבתות, ולא של שמיטות. חשיבות הספירה מזכירה לנו את מצוות ספירת העומר, שעליה קראנו בפרשת השבוע שעבר: "ּוְסַפְרֶּתם ָלֶכם... ֶׁשַבע ַׁשָּבתֹות... ַעד ִמָּמֳחַרת ַהַּשָּׁבת ַהְּשִׁביִעת ִּתְסְּפרּו ֲחִמִּשׁים יֹום" (כג, טו־טז). בספירת העומר מצּווה החקלאי לעצור ממלאכתו בימים "הבוערים" בשדה, ולזכור לייחד את שמו של הקב"ה ביום החמישים.

שנת השמיטה מאלצת את אותו חקלאי להמשיך לספור את השנים ולעצור ממלאכתו בשנה השביעית. הוא חייב לשמור על המודעות ועל הספירה המדויקת עד שנת היובל, שגם היא מקודשת: "ְוִקַּדְׁשֶּתם ֵאת ְׁשַנת ַהֲחִמִּשׁם"; "יֹוֵבל ִהוא קֶֹדׁש ִּתְהֶיה ָלֶכם"; "ִּבְׁשַנת ַהּיֹוֵבל ַהּזֹאת ָּתֻׁשבּו ִאיׁש ֶאל ֲאֻחָּזתֹו". יש צורך לשמר את רישום הקרקעות, להיות מודעים מהי נחלת האבות. שנה זו מעמיקה את שאלת הזהות: מי אני, מאין באתי ולאן אני הולך.

לאחר הספירה המדויקת אנו מצטווים בשנת החמישים להעביר שופר ביום הכיפורים. זהו יום של שבת שבתון, היום הקדוש בשנה. את השופר עלינו להעביר בדגש על הארץ: "ַּתֲעִבירּו ׁשֹוָפר ְּבָכל ַאְרְצֶכם... ּוְקָראֶתם ְּדרֹור ָּבָאֶרץ". בדומה למועדים, עלינו ליצוק תוכן ומשמעות של קריאה בשם לשנה זו. תקיעת השופר, בדומה לתפקידה בעת כיבוש יריחו בימי יהושע, מפילה חומות של ניכור בין יושבי הארץ.

ממצוות היובל ממשיכה הפרשה ומסתעפת להיבטים ודגשים נרחבים בצד החברתי, כגון: אונאת ממון ואונאת דברים, דיני עבד עברי, גאולת עבד עברי הנמכר כעבד לגוי, ואיסור ריבית. המונח החוזר הוא המילה "ָאִחיָך", או "ֲעִמיֶתָך". בסיום הציווי על הריבית, מוזכרת שוב ארץ ישראל: "ָלֵתת ָלֶכם ֶאת ֶאֶרץ ְּכַנַען

ִלְהיֹות ָלֶכם ֵלא־ֹלִהים".

כל זה מלמד שתהליך הגאולה בשנת היובל והקריאה לחירות משמעם הפניית מבט כלפי כל אחינו, כולל הגר הגר בתוכנו, גם בשעותיהם הקשות. זהו התנאי לירושת הארץ.

לא רק ציון מקום

הפרשה מסתיימת בפסוקים "ֹלא ַתֲעׂשּו ָלֶכם ֱאִליִלם... ְוֶאֶבן ַמְׂשִּכית ֹלא ִת ְּתנּו ְּב ַאְר ְצ ֶכם ְל ִה ְׁש ַּת ֲח ֹות ָע ֶלי ָה ִּכי ֲא ִני ה' ֱא־ֹלֵהיֶכם. ֶאת ַׁשְּבתַֹתי ִּתְׁשמֹרּו ּוִמְקָּדִׁשי ִּתיָראּו ֲאִני ה'" (כו, א-ב).

כמו שלמדנו בפרק כה, לארץ ישראל יש קדושה אימננטית. היא בבעלותו של הקב"ה, ואנו עבדיו: "ִּכי ִלי ָהָאֶרץ ִּכי ֵגִרים ְותֹוָׁשִבים ַאֶּתם ִעָּמִדי"; "ִּכי ִלי ְבֵני ִיְׂשָרֵאל ֲעָבִדים ֲעָבַדי ֵהם ֲאֶׁשר הֹוֵצאִתי אֹוָתם ֵמֶאֶרץ ִמְצָרִים ֲאִני ה' ֱא־ֹלֵהיֶכם". העושה פסל ומצבה מחלל את שם ה' ואת ארצו, ופוגע במהות רעיון השמיטה והיובל. אם אנו רוצים שארץ ישראל תהיה ארצנו, עלינו להתנגד לכל עבודה זרה. ואם לא תהיה הקפדה על שמיטת הקרקע בשביעית ועל ספירת השנים ליובל, שם ה' עלול להשתכח עד כדי עבודה זרה.

בהמשך, מצוות השבת שעלינו לשמור מתכתבת עם השמיטה והיובל. גם המקדש קדוש בקדושה אימננטית, כמו ארץ ישראל. לכן עלינו לשמור על קדושה זו בזהירות וביראה. המילים "אני ה'" מסכמות את הפרשה כולה. זוהי סיבת הסיבות ועילת העילות למציאותנו בעולם. כעת, לאחר המסע בפרשה, אנו מבינים את פשר הזכרתו של הר סיני בפתחה של הפרשה. הר סיני אינו רק תיאור גיאוגרפי. הוא מבטא את מקום מתן תורה, מקום של דיבור א־לוהי והשראת שכינה שנגלתה לעיני כל עם ישראל. הר סיני התקדש לקראת מתן תורה, ושם קיבלנו את המצוות המפורטות בפרשתנו.

אך קדושתו של הר סיני זמנית היא, והמפגש עם הקב"ה עליו היה חד־פעמי. במרכז הפרשה עומדת ארץ ישראל בקדושתה האלוהית: "ָלֵתת ָלֶכם ֶאת ֶאֶרץ ְּכַנַען ִלְהיֹות ָלֶכם ֵלא־ֹלִהים". כאשר עם ישראל שומר שמיטה ויובל, דואג לגר ולתושב, שומר את השבת וקדושת המקדש, הקב"ה יתגלה לעינינו כבהר סיני. אך בניגוד להשראת השכינה הזמנית בהר סיני, הקב"ה ישרה שכינתו באופן קבוע בבית מקדשנו בארצו, ארצנו.