מקור ראשון

הדרשה שהציתה את המרד

מה הניע המוני יהודים לתמוך במרד בר־כוכבא, שהיה חסר סיכוי? קריאה מחודשת בסיפור על צחוקו של רבי עקיבא במקדש החרב עשויה להציע את התשובה. התנא המפורסם לא הציע תקווה אוטופית עתידית, אלא תוכנית פעולה עכשווית נגד הפיכתה של ירושלים לעיר אלילית

ד"ר מאיר בן־שחר מלמד במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה. המאמר הוא חלק ממחקר רחב על תנועות המרד בימי בית שני / מאיר בן־שחר /

לבר־כוכבא לא היה היסטוריון חצר, ולמרד שהוביל לא קם אף יוספוס שיכתוב את תולדותיו. כיוון שכך, שאלות מרכזיות ביחס למרד הן בגדר תעלומה או נתונות למחלוקת בלתי מוכרעת. אחת מהן היא הסיבה למרד. מקובל להצביע על האיסור שהטילו הרומאים על המילה, או על הקמת העיר האלילית "איליה קפיטולינה" במקום ירושלים – כסיבות אפשריות. ואולם, המילה ככל הנראה לא נאסרה כלל, ולמצער האיסור הוטל בעקבות המרד. הקמת איליה קפיטולינה סביב שנת 130 אומנם מתועדת היטב, אבל קשה לראות בה סיבה למרד. ירושלים שימשה כמחנה של הלגיון העשירי מאז חורבן הבית כשישים שנה קודם לכן, וקרוב לשער שחיילי רומא ערכו במתחם הר הבית, באופן קבוע או מזדמן, טקסים דתיים שכללו הקרבת קורבנות. מה נשתנה כעת?

חשוב מכך: למרות הנטייה לראות בפגיעה מסוימת, ממשית או רגשית־תרבותית, סיבה למרי והתקוממות, הרי שלרוב פגיעה רבת עוצמה במרקם החיים, האמונה או התרבות תביא לתסכול, ייאוש ובריחה לחלומות שווא על גאולה על־טבעית. יציאה למרד וסיכון הקיים מחייבים תקווה ואמונה שהדבר אפשרי. מה הניע אפוא את המוני היהודים בארץ לשוב ולמרוד שישים שנה לאחר כשלון המרד הגדול? ְלמה הם קיוו?

ניתן להציע, כפי שהציעו בעבר, שהאמונה במשיחיותו של בר־כוכבא היא שהעניקה את התקווה הנדרשת למרד. אמונה שכזו מיוחסת לר' עקיבא, שדרש את שמו של מנהיג המרד, שמעון בן כוסבה (השם ידוע לנו הודות לאיגרותיו שהתגלו במדבר יהודה) כרמז לנבואת בלעם "ָּדַרְך ּכֹוָכב ִמַּיֲע

קֹב" (במדבר כד, יז). הדמיון הצלילי בין המילים "כוכבא" (כוכב בארמית) ו"כוסבא", מקום מגוריו של מנהיג המרד, גרם לתנא הגדול לקבוע "זה הוא מלך המשיח". ואולם קשה לדמיין המונים יוצאים למלחמה כמעט חסרת סיכוי רק בגלל מעתק הגאים דרשני מ"כוסבה" ל"כוכבא". יתירה מזו, האומנם רבי עקיבא עצמו האמין שדי בכוחה של דרשת שמות להכתיר אדם כמשיח?

נבואה כפולה

בעוד שדרשת ר' עקיבא כלפי בר־כוכבא קובעת שהמשיח כבר בא, דרשה אחרת, מוכרת היטב, של ר' עקיבא, משלימה לכאורה עם החורבן בזמן הזה ומצפה לגאולה שתבוא אי שם בעתיד. המדרש מספר על עלייתם של רבן גמליאל, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא להר הבית. כאשר "ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, התחילו הן בוכין ור' עקיבה מצחק". חכמים מזדעזעים מקול צחוקו של ר' עקיבא נוכח השועל המתהלך במקום שעליו נאמר "ְוַהָּזר ַהָּקֵרב יּוָמת" (במדבר ג, י). ר' עקיבא עונה להם בדרשה משלו, המבטאת תקווה להתממשות הגאולה בעתיד: " ְו ָא ִעי ָדה ִּלי ֵע ִדים ֶנ ֱא ָמ ִנים ֵאת אּו ִר ָּיה ַהּכֹ ֵהן ְו ֶאת ְזַכְרָיהּו ֶּבן ְיֶבֶרְכָיהּו" (ישעיהו ח, ב). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? מה אמר אוריה – "ִצּיֹון ָׂשֶדה ֵת ָח ֵרׁש ִוירּו ָׁש ִַלם ִע ִּיין ִּת ְה ֶיה ְו ַהר ַה ַּב ִית ְל ָבמֹות ָי ַער" (מיכה ג, יב). מה אמר זכריה – "ֹּכה ָאַמר ה' ְצָבאֹות ֹעד ֵי ְׁשבּו ְז ֵק ִנים ּו ְז ֵקנֹות ִּב ְר ֹחבֹות ְירּו ָׁש ִָלם ְו ִאיׁש ִמ ְׁשַע ְנּתֹו ְּב ָידֹו ֵמרֹב ָי ִמים ּו ְר ֹחבֹות ָה ִעיר ִי ָּמ ְלאּו ְי ָל ִדים ִויָלדֹות ְמַׂשֲחִקים ִּבְרחֹבֹ ֶתיָה" (זכריה ח, ד-ה). אמר המקום: הרי לי שני עידים אלו, אם קיימין דברי

אוריה – קיימין דברי זכריה; אם בטלו דברי אוריה – בטלו דברי זכריה. לכך שחקתי, שנתקיימו דברי אוריה, לסוף שדברי זכריהו עתידין לבוא (ספרי דברים, מג).

בפסקה ידועה הסביר הראי"ה קוק שרבי עקיבא צחק למראה השועל "מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק ניצב כהווה ]...[ האהבה בתענוגים למחזה העתיד הוודִאי... לא הניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההווה המרעיד" (עולת ראיה ב, עמ' ד). ואולם קריאה קפדנית של הדרשה מלמדת שלא ייתכן שהיא נאמרה על ידי ר' עקיבא כפי שהיא בפנינו, וכי הדרשה המקורית לא נועדה לימים רחוקים אלא היא קריאה למלחמה ברומא כאן ועכשיו.

הבעיה נעוצה בחוסר ההתאמה בין שני הפסוקים המיוחסים ל"עדים הנאמנים" – פסוק החורבן של אוריה ופסוק הגאולה של זכריה. אוריה הנביא מופיע פעם אחת בלבד במקרא: "ְוַגם ִאיׁש ָהָיה ִמְתַנֵּבא ְּבֵׁשם ה' אּוִר ָּיהּו ֶּבן ְׁש ַמ ְע ָיהּו ִמ ִּקְר ַית ַה ְּי ָעִרים ַו ִּי ָּנ ֵבא ַעל ָהִעיר ַהּזֹאת ְוַעל ָהָאֶרץ ַהּזֹאת ְּככֹל ִּדְבֵרי ִיְרְמָיהּו"... (ירמיהו כו, כ). המקרא אומנם איננו מצטט מנבואתו, אבל הוא מוזכר בסמוך לאזכור נבואת מיכה בידי בני דורו של ירמיהו: ַו ָּי ֻקמּו ֲא ָנ ִׁשים ִמ ִּז ְק ֵני ָה ָא ֶרץ ַו ֹּיא ְמרּו ֶאל ָּכל ְק ַהל ָה ָעם ֵלא ֹמר. ִמי ָכה ַהּמֹו ַר ְׁש ִּתי ָה ָיה ִנ ָּבא ִּביֵמי ִחְזִקָּיהּו ֶמֶלְך ְיהּוָדה ַוֹּיאֶמר ֶאל ָּכל ַעם ְיהּו ָדה ֵלא ֹמר... ִצּיֹון ָׂש ֶדה ֵת ָח ֵרׁש ִוירּו ָׁש ַל ִים ִעִּיים ִּתְהֶיה ְוַהר ַהַּבִית ְלָבמֹות ָיַער (שם יז).

סמיכות השמות והנבואות מאפשרת אפוא לייחס לאוריה את נבואת הפורענות של מיכה.

כעת פונה ר' עקיבא לספר זכריה כדי למצוא את הפסוק ההופכי המתאר את הגאולה העתידה. זכריה הוא אחד הנביאים העשירים ביותר בתיאורי גאולה. אלה גודשים את ספרו לכל אורכו וכוללים תיאורים מלאי הוד של מנורת הזהב, ביאת המשיח המכונה "צמח", ואירועי "יום ה'" ובקיעת הר הזיתים. אפשר לדרוש לשבח את ר' עקיבא שהעדיף גאולה ארצית וריאלית בסגנונו של זכריה על פני תיאורים אפוקליפטיים חסרי פשר, אבל מוטב להודות בקושי הפרשני – אין התאמה בין הפסוק שרבי עקיבא הביא ממנו לנבואת החורבן שציטט קודם.

מסתבר שהקשר בין מיכה/אוריה לזכריה לא נמצא בתיאור רחובותיה השוקקים של ירושלים, אלא פסוק אחד קודם לכן: "ּכֹה ָאַמר ה' ַׁשְבִּתי ֶאל ִצּיֹון ְוָׁשַכְנִּתי ְּבתֹוְך ְירּוָׁשִָלם ְוִנְקְרָאה ְירּוָׁשִַלם ִעיר ָהֱאֶמת ְוַהר ה' ְצָבאֹות ַהר ַהּקֶֹדׁש" (זכריה ח, ג). הקשר בין שתי הנבואות ברור: כנגד מיכה שמנבא "ִצּיֹון ָׂשֶדה ֵתָחֵרׁש", מבטיח זכריה "ַׁשְבִּתי ֶאל ִצּיֹון"; לעומת "ִוירּוָׁשַלִים ִעִּיים ִּתְהֶיה", מנבא זכריה "ְוָׁשַכְנִּתי ְּבתֹוְך ְירּוָׁשִָלם"; אל מול חיזיון "ְוַהר ַהַּבִית ְלָבמֹות ָיַער" של מיכה, עתיד "ַהר ה' ְצָבאֹות" להיקרא "ַהר ַהּקֶֹדׁש" לפי זכריה. בנוסף, אלו שני הפסוקים היחידים במקרא שבהם נמצאים שלושת הכינויים: ציון, ירושלים, והר הבית/הר ה'. דרשת רבי עקיבא קולעת אפוא היטב לייחודם של הפסוקים ולזיקה שביניהם.

לאור זאת נראה שהדרשה המקורית של רבי עקיבא הנגידה בין החורבן שמתאר מיכה, לשיבת ה' לירושלים שבזכריה. כיוון שכך, יש לבחון מדוע מצא המדרש לנכון להשמיט את הפסוק שעליו הוסבה הדרשה ולהביא תחתיו את המשך הנבואה על זקנים וזקנות, ילדים וילדות. להבנתי, שינויים אלו קשורים במגמתה המקורית של דרשת ר' עקיבא, זיקתה למרד בר־כוכבא ותוצאותיו.

גלי אבנים לכבוד מרקורי

במבט ראשון נראה שנבואת הפורענות של מיכה/אוריה מתארת חורבן, שממה ועזובה. ואולם הצבת דברי אוריה לצד זכריה מעבירה את הנבואה מעיסוק בבניינים ושדות בירושלים של מטה, לדת וגאולה בירושלים של מעלה.

בשלב זה שומה עלינו להרחיב את המבט לירושלים שאותה ראו רבי עקיבא וחבריו. בשנים שקדמו למרד בר־כוכבא עברה העיר תהליך מואץ של בנייה. חיילי הלגיון העשירי שישבו בירושלים מאז החורבן החלו לבנות את ירושלים מחדש. את מערך הרחובות המוכר של ירושלים העתיקה יצרו חיילי רומא בעבודות פילוס והכשרת שטח בקנה מידה ענק. שיאו של התהליך היה כאשר ירושלים קיבלה מידי הקיסר הדריאנוס מעמד של קולוניה, שנקראה "איליה קפיטולינה".

בטקס ייסוד העיר נקבע גבול העיר באמצעות "חרישת התלם הראשון", ובלטינית ‪.sulcus primiginius‬ מייסד העיר היה מוליך צמד שוורים רתומים למחרשה, והללו סימנו את גבולה של העיר. בירושלים וברחבי העולם הרומי נמצאו מטבעות המתארות את הקיסר הדריאנוס וצמד השוורים, ועליהם הוטבע המשפט: COL[ONIA] ‪– [AEL[IA] CAPIT[OLINA] COND[ITA‬ ייסוד הקולוניה איליה קפיטולינה. מסתבר אפוא שרבי עקיבא פירש את דברי מיכה "ִצּיֹון ָׂשֶדה ֵתָחֵרׁש" כמכוונים כלפי ייסודה של העיר האלילית במקומה של ירושלים היהודית.

גם את שני החלקים הבאים ניתן להסביר כמתייחסים לשינויים שחלו בירושלים. הביטוי "ָּבמֹות ָיַער" מורכב מהכינוי הפולחני "במות", ותיאור של טבע פראי – "יער". הזיקה בין שני אלו הייתה מוכרת היטב בעולם הדתי של יוון ורומא. "חורשות קדושות" היו מצויות בקרבת מקדשים וציינו מקומות שהוקדשו לאלים.

בשנים האחרונות חשפה הארכיאולוגית ד"ר שלומית וקסלר־בדולח את המאמצים הרבים שהשקיעו הרומאים להקמת מתחם מקודש בהר הבית. במסגרת זו נבנה גשר שחיבר בין מחנה הלגיון הרומי שנמצא באזור הרובע היהודי ושער יפו של ימינו, להר הבית. אף שעד היום לא נערכה חפירה ארכיאולוגית מסודרת בהר הבית, המקורות הספרותיים שימרו ככל הנראה עדות לקיומו של פולחן להדריאנוס. עולה רגל נוצרי מבורדו שביקר בהר הבית בשנת 333 מעיד על שני פסלים של הדריאנוס. יש לשער שהללו היו חלק ממתחם פולחני לכבוד הקיסר. לנוכח הקמת מתחם המקדש האלילי בהר הבית, הרגיש ר' עקיבא כיצד מתממשת נבואת מיכה, ו"הר הבית" נהפך ל"במות יער".

גם הביטוי "ְירּוָׁשַלִים ִעִּיים ִּתְהֶיה" עשוי לרמוז לפולחן האלילי שהלך והשתלט על ירושלים וסביבותיה. אמנם המונח "עיים"

פרשתבהר

he-il

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282647511114194

Israel Hayom