בשבוע הבא נציין שנה לאסון האזרחי הכבד ביותר שידעה מדינת ישראל, כאשר 45 בני אדם קיפחו את חייהם בהילולת ל"ג בעומר במירון, מותירים אחריהם מאות יתומים ואלמנות, משפחות שכולות שחייהן השתנו, וקהילות שבורות והמומות. האסון הנורא התרחש לקראת סיומה של "הדלקת תולדות אהרן", המתקיימת מדי שנה במתחם הקבר. בהובלתו של האדמו"ר הנוכחי מתולדות־אהרן, ר' דוד קאהן, נעשה האירוע הזה לאחד המעמדים המרכזיים של ההילולה במירון, מוקד משיכה עבור אלפים מכל גווני הציבור החרדי והדתי. אך למרבה היגון וההלם, בשנה האחרונה הפך האירוע המקודש למלכודת מוות המונית.

כדי להבין את סיפורו של הרבי מתולדות־אהרן ואת תפקידו בהילולת מירון, נחזור מעט אחורה בזמן, אל שורשיה ההיסטוריים של הקהילה שהוא עומד בראשה. האב המייסד של חסידות תולדות אהרן הוא ר' אהרן ראטה, שעלה לישראל מסאטמר שבהונגריה בשנות העשרים, והקים פה את חבורת "שומר אמונים". ר' אהרן, בנו של קצב מהעיר אונגוור, היה נטול ייחוס, וקהילתו החדשה הורכבה מאוסף של חסידים מרחבי הונגריה, כאשר בהמשך הצטרפו אליהם כמה משפחות מהיישוב הישן בירושלים.

בהיררכיה הפנימית של העולם החסידי לא נחשבה חצר זו לחשובה במיוחד. כוחה של הקהילה נבעה מהכריזמה וההגות המקורית של ר' אהרן ראטה, שגיבש סביבו חבורה תובענית של עובדי ה' ששאפו לחיי פרישות וסגפנות, וביקשו לחדש את דרך הבעש"ט שנשתכחה ברבות השנים. יצוין כי חוקר הקבלה פרופ' גרשם שלום ראה בקהילה הזו תופעה יחידה במינה של התחדשות חסידית שלא במסגרת שושלת. את ספרו של ר' אהרן, "שומר אמונים", הגדיר שלום "מהתעודות המופלאות ביותר ליהודי בן זמננו".

הקנאות התמתנה

לאחר פטירתו של ר' אהרן, בשנת ,1947 נהו רוב החסידים אחר חתנו, ר' אברהם יצחק קאהן. בצעד חריג בעולם החסידי הוא מונה לאדמו"ר בעקבות בחירות פנימיות שהתקיימו בקהילה, ושבהן זכה ברוב קולות. מעתה נקראה החסידות "תולדות אהרן", על שם המייסד, אשר כונה בפי החסידים "דער אלטער רבי" – הרבי הזקן (אף כי נפטר בגיל .)52 ברחוב החרדי הם כונו "ֶרּב ַאהַר'ַלך", על שם רבם. מיעוט מן החסידים הכתיר לראשו את ר' אברהם חיים ראטה, בנו של ר' אהרן, שייסד את חסידות "שומרי אמונים".

ר' אברהם יצחק קאהן נודע כסגפן, וחסידיו ראו בו מין צדיק קדמון ברוחם של תלמידי הבעל שם טוב. הוא הנהיג את הקהילה כיובל שנים, והיה מעורב עמוקות בחיי חסידיו. הרב קאהן החיל הלכה למעשה את המשנה האנטי־ציונית של חמיו, שנפטר לפני קום המדינה. חסידיו נודעו כסמן מובהק של הקהילות החרדיות הקנאיות בירושלים, ובלטו בכל הפגנה בלבושם המפוספס. העימות של ה"רב־אהרלך" עם השלטונות הגיע לשיאו בראשית שנות השמונים, על רקע הפגנות השבת בכביש רמות. כוחות משטרה פרצו אז בעיצומה של השבת לבית הכנסת המרכזי של הקהילה ועצרו עשרות חסידים, תוך שימוש ברימוני גז. לטענת החסידים, השוטרים ערכו במקום פוגרום וחיללו את קדושתו.

בשנות התשעים הידרדר מצבו הבריאותי של הרבי, והחלו מאבקי ירושה מרים. עם פטירתו בשנת 1996 נערכו שוב בחירות פנימיות, ומי שזכה ברוב הקולות היה דווקא האח הצעיר ר' דוד קאהן. הבכור, ר' שמואל יעקב קאהן, והמיעוט שנהה אחריו פתחו חצר נוספת בשם "תולדות אברהם יצחק". שני האחים התבררו כמתונים יותר מאביהם ביחסם לציונות ולחילונים. בשתי הקהילות הצטמצמו מאוד העיסוק ברעיונות אנטי־ציוניים וההשתתפות המסיבית בהפגנות. גם מבחינת יחסיה בתוך העולם החרדי, החצר הבדלנית שנחשבה כחטיבה בפני עצמה החלה להתערות בעולם החסידי – באמצעות שידוכים עם חצרות אחרות, מפגשים עם אדמו"רים ורבנים ועוד. במיוחד בלט ר' דוד קאהן בהתנערותו ממעשים קיצוניים וממחאות בוטות ופוגעניות. הוא סירב להצטרף לחלק ממאבקיה הפנים־חרדיים של "העדה החרדית", וספג בשל כך השמצות והתקפות מצד הפלגים הקיצוניים שלה. יובהר: הרבי לא שינה את השקפותיה והתנהלותה העקרונית של הקהילה בנושאים כמו הימנעות מהשפה העברית ומתקציבי מדינה, אך כן צמצם מאוד את העימותים הממשיים עם הרשויות ועם קהילות חרדיות אחרות.

כמורה דרך שמוביל סיורים בשכונת מאה שערים, אני יכול להעיד על כך שהתיירים המבקרים בטיש של הרבי מתולדות אהרן מתקבלים תמיד במאור פנים. החסידים שואלים לשלומם ומכבדים אותם בשתייה, אף שהם מבינים כי האורחים חיללו את השבת כדי להגיע לטיש. ברור למדי שהתנהגות מעין זו מושפעת מהוראה מלמעלה.

רבי דוד קאהן נחשב לתלמיד חכם ולאדם בעל מזג רך וסבלני. מימיו הראשונים בתפקיד הוא משקיע הרבה מזמנו וכוחו במיזם אישי שהוא מוביל – ארגון "שערי רחמים", התומך במאות אלמנות ויתומים מכל רחבי הארץ, שרובם המכריע אינם שייכים לקהילתו. בחצר שזקוקה לכל תרומה כדי לקיים את מוסדותיה ולסייע לחבריה, גיוס תרומות והפניית משאבים למטרות חיצוניות איננה עניין מובן מאליו. מהפכה אחרת שהנהיג הרבי בחצר היא בתחום לימוד התורה, ערך שתפס מקום מצומצם בימי אביו, אשר שלח רבים מתלמידיו לעבוד. בימיו של הרבי הנוכחי גדל מספרם של תלמידי החכמים ויודעי הספר בקהילה.

הרב שמואל פפנהיים, שהיה בעבר דובר "העדה החרדית" ומקורבו של האדמו"ר, מתאר מאפיין מרכזי נוסף באישיותו של האדמו"ר: היותו מיסטיקן, כלומר אדם שחווה חוויות רוחניות עזות, כמו גם התקשרות נפשית ומיסטית לדמויות מהעבר. במיוחד חש הרבי קשר פנימי לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי, התנא שתואר כאבי ספרות הזוהר ותורת הקבלה.

בעוד אדמו"רים במעמדו מלווים תמיד בפמליה מכובדת, מוקפים מקורבים ומשמשים, הרבי מתולדותאהרן אוהב להתבודד במקומות שקטים ברחבי הארץ, שם הוא לומד ומתפלל לבדו. כך למשל, אפשר למצוא אותו עומד בבית כנסת ספרדי נידח ומתפלל בדבקות שעות ארוכות, ללא שום אדם בסביבתו. אולם המקום האהוב עליו ביותר הוא קבר רשב"י במירון שבו הוא עשוי לבלות ימים ארוכים, על גג הקבר או בבית כנסת סמוך.

יום כיפור בחודש אייר

"הדלקת תולדות אהרן" במירון היא מסורת חדשה יחסית. בימי הרבי הקודם התקיים טקס ההדלקה בחצר החסידות בירושלים, בדומה לקהילות אחרות. החסידים עלו לקבר באופן עצ

מאי בשעות הערב של ל"ג בעומר, ללא נוכחות האדמו"ר, שנסע למירון רק פעם אחת בחייו ולא ערך שם כל טקס. בימיו גם נאסר על בחורי החסידות לנסוע להילולה, בנימוק של בעיות צניעות ותערובת גברים ונשים. גם בשנותיו הראשונות של הרבי הנוכחי בתפקיד הוא לא קיים כל טקס במירון. רק בראשית שנות האלפיים החל הרבי הנוכחי לעלות למירון בל"ג בעומר עם כמה מאות מחסידיו, ולערוך טקס הדלקה.

עם השנים התפתח אירוע ההדלקה וקיבל צביון ייחודי של מעמד התעוררות רוחנית בהובלתו של הרבי, שהתגלה כפרפורמר של ממש. אם בשנים הראשונות השתתפו באירוע כמה מאות איש, בעיקר מבני החסידות, עם הזמן הוא משך אליו אלפים מכל גווני הציבור החרדי והדתי. אופיו של הטקס הלך והתעצב כמעין יום כיפור בזעיר אנפין, עם תחינות, בקשות והרהורי תשובה. בתפילות ובניגונים שהושמעו במהלכו חזרו המוטיבים של צרות עם ישראל, גלות השכינה, בקשה לגאולה ועוד.

אחד מסודות ההצלחה של האירוע היה קיומו במוצאי ל"ג בעומר, ולא בלילו - כמו רוב ההדלקות האחרות ובהן זו של הרבי מבויאן. בעיתוי הזה לא הייתה להדלקה של תולדות אהרן מתחרים אחרים, והקהל שהגיע למירון בשלבי הסיום של ל"ג בעומר יכול היה להשתתף במעמד הדלקה משלו. עם זאת, בשנים שבהן ל"ג בעומר חל ביום שישי לא התאפשר לקיים את ההדלקה לקראת כניסת השבת, והיא התקיימה בליל ל"ג בעומר, במקביל להדלקות האחרות ולעומס האדיר. כך היה גם בשנה שעברה, ויש להניח שצוואר הבקבוק הזה היה אחת מסיבות האסון.

המעמד, שמרכיביו הלכו והתגבשו משנה לשנה, החל עוד בשלב הכנת חומר הגלם למדורה שתכף תבער. בשעה שההמון התפלל ושר, האדמו"ר ליפף את אתר המדורה ברצועות נוספות של צמר גפן, ויצק עליהם שמן מבקבוקים וכדים שהונחו בסמוך ושנתרמו לישועה ולברכה. הגבאים תחבו לידיו פתקאות בקשה, לקראת הכנסתם אל האש על ידו זמן קצר לאחר מכן.

בהמשך נהג הרבי לשאת דברים. תחילה ביידיש, המכוונת לקהל החסידי, אולם בהמשך בעברית, הפונה אל הקהל הרחב – עניין חריג עבור אדמו"ר העומד בראש קהילה אנטי־ציונית. בדרשה זו דיבר על גודל השעה, תיאר את מצבו הקשה של עם ישראל ברוחניות ובגשמיות, וקרא לנצל את השעה המיוחדת לתפילה ולבקשה.

לאחר מכן קרא עם הציבור את פסוקי "שמע ישראל" ו"ה' מלך", מוטיב נוסף של יום הכיפורים. וולף זיכרמן, פילנתרופ חסידי מניו־יורק, הגיש לרבי את האבוקה – "חזקה" שהוא שילם תמורתה עשרות אלפי דולרים – והרבי העלה את האש. בשלב הזה התרחשה באחת מעין התפרקות של מתח עצום. התזמורת החלה לנגן את השירים הקצביים של ל"ג בעומר, והרבי והמשתתפים החלו לרקוד בהתלהבות. גושי אדם פיזזו על הטריבונות וברחבה. הרבי עצמו רקד כאחוז תזזית, כאשר בין לבין הוא תוחב את ידיו אל תוך האש, מוציא פיסות צמר גפן בוערות ורוקד איתם באקסטטיות, אולי מתוך אמונה מיסטית שהאש לא תפגע בו, או מתוך "התפשטות הגשמיות". בכל מקרה, משמשיו של הרבי נהגו להכין מבעוד מועד משחה נגד כוויות.

כך, בתקופה קצרה יחסית יצר הרבי מסורת חדשה של טקס רב רושם, שנחקק בלב משתתפיו. באופיו ובמרכיביו השונים זהו טקס חדש לחלוטין; המאפיינים של הרצינות התהומית לצד ההתעוררות והאקסטזה הדתית לא היו קיימים באירועים דומים לפניו, על כל פנים לא ברמה כזאת. בתודעתו של הרבי, מוסיף ואומר לנו פפנהיים, רבי שמעון עצמו נוכח במעמד הזה, ובעת ההדלקה הוא מתייחד עם נשמתו. הרבי מאמין שאת כל כוח הנהגתו ויכולותיו הרוחניות הוא שואב מהטקס הזה, ומחיבורו הנפשי לנשמת רשב"י באותם רגעים.

הצלחתו של האירוע הובילה לכך שבחסידויות שונות חיקו אותו ואימצו מרכיבים שונים ממנו בהדלקות שהן מקיימות. כך למשל, בטקס ההדלקה של הרבי מבויאן, שירש את זכות ההדלקה המרכזית באתר הקבר במירון מאבי החסידות רבי ישראל מרוז'ין, אשר קנה אותה עוד במאה ה־91, החלו לשיר בשנים האחרונות גם ניגוני התעוררות. אך אף שגם הטקס של בויאן מלא וגדוש באנשים, הוא אינו מגיע בעוצמתו ובכוח המשיכה שלו לטקס של תולדות אהרן, ונעדרים ממנו הריטואלים השונים של התפילות וקבלת עול מלכות שמיים.

"ההדלקה של תולדות", כפי שהיא מכונה, הפכה לאטרקציה של ממש לא רק לחרדים ישראלים אלא גם בעבור רבים מהקהילות האנטי־ציוניות בחו"ל, שטסים ארצה במיוחד כדי להשתתף בו. בקהילות אלה נמנעים כידוע מלבקר באתרים ששוחררו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, ובהם הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה. קבר רשב"י, ובעיקר טקס ההדלקה של תולדות־אהרן, משמשים מבחינתם תחליף מרכזי

עם הקמת ועדת החקירה הורה הרבי לבכירי החסידות לשתף פעולה ככל שיידרש, והנחה אותם שלא להתווכח ולא להתנגד אלא להצהיר בפה מלא כי מה שהוועדה תקבע הוא שיהיה, ואף אם היא תגיע למסקנה שיש לבטל את הטקס – הוא יבוטל

וחוויה רוחנית מיטבית. פרסומו של הטקס העצים גם את שם החסידות והאדמו"ר, ופתח להם שערים אצל גבירים ותורמים.

נזרק מהיכל הצדיק

בסרטונים של טקס ההדלקה מהשנה האחרונה מתועדים לא רק הדבקות וההתלהבות הדתית, אלא גם רגעי האסון. כמדי שנה נראה הרבי עולה לבמה אחוז שרעפים, סביבו מקורביו. המקהלה והתזמורת משמיעים את ניגוני ההתעוררות, כדי השמן ניצוקים, הרבי מבעיר את המדורה באבוקה שמוגשת לו, ולאחר מכן הקהל פותח בריקודים סוערים.

ואז נשמעת ברמקול קריאה לכוחות הביטחון. בתחילה נראה שזוהי קריאה רגילה ומוכרת, שכן בכל שנה הכרוז מכוון את כוחות ההצלה לאירועים של עילפון ודוחק, והחסידים ממשיכים לרקוד ביתר שאת. ואז קריאה נוספת, ועוד אחת. הגבאים מתחילים להתלחשש עם הרבי, אך הריקודים עודם נמשכים. ושוב נשמעות עוד ועוד קריאות והכרזות, גוברות על קולות השירה והצהלה. הרבי נראה כובש את פניו במגבת הלבנה שיועדה לניגוב זיעתו, השמועות מתחילות להתפשט, והקהל מבין שלא מדובר בעוד תקרית מן השורה. לאחר דקות ארוכות מודיע הכרוז על סיום הטקס. על פי עדויות, בשלב זה הרבי ירד אל מתחת הטריבונות ומירר בבכי מר.

בשבת שלאחר מכן היה הרבי נתון בסערת רגשות עזה, ובקושי דיבר. גם במשך השבוע התקשה להירגע, וכפי שנמסר לי הוא אף הציע לפרוש מכל ענייני החסידות. בימי השבעה הוא לא הגיע לנחם את המשפחות האבלות, למעט משפחה אחת המשתייכת לקהילתו. הדבר בלט נוכח תמיכתו הגדולה והקבועה ביתומים ואלמנות, וניתן לשער שהסיבה להימנעות הזו היא תחושות אשמה חריפות. מאז ועד היום, אומרים בקיאים בחסידות, הרבי איננו אותו אדם. משהו בו נשבר. בחסידות מדברים על כך שלפי תפיסתו הוא נזרק ונבעט מהיכלו של הרשב"י בשיא ההילולה שלו. אותו טקס שסיפק לו את כוחו, הושבת והפך ליגון מר.

ברשתות החברתיות הופצה הקלטה של דברי התעוררות שנשא הרבי מול חסידיו. בדבריו לא התייחס לכשלים שהיו באירוע ואף תבע לא לעסוק בפרטים הללו, שכן לדבריו מדובר בגזירה משמיים שאין להבינה. את הנספים כינה קדושים, שבמותם כיפרו על עם ישראל וחוללו תיקונים נשגבים בעולמות העליונים. הרבי חזר על המונח "קידוש השם", ותיאר את ההרוגים כמוסרי נפש וכמקדשי השם. דרשה זו, שעסקה רק במוטיבים רוחניים ללא ביקורת עצמית, התייחסות לפרטים ממשיים שהובילו לאסון והפקת לקחים, עוררה ביקורת מחוץ לחסידות.

מאז האירוע, מתארים מקורבים לחסידות, הרבי מנותק משהו מחיי הקהילה. אמונו בעסקנים ירד, והוא חש שלא סיפרו לו את כל האמת אודות היתכנות ובטיחותו של הטקס. הוא מבלה ימים ארוכים בקברו של רשב"י, בתפילה ובבכי. האם הוא מבקש להבין – במונחים רוחניים ועל פי תפיסת עולמו – על מה ולמה אירע אסון כזה במשמרת שלו? או שמא זוהי תחינה לכפרה וריצוי?

אך לצד חיפוש מקורותיו ה"רוחניים" של האסון, הרבי משתף פעולה באופן מוחלט גם עם הגופים שהופקדו על איתור סיבותיו הארציות והממשיות. עם הקמת ועדת החקירה, תחילה בראשות השופטת מרים נאור, הורה הרבי לבכירי החסידות לשתף פעולה ככל שיידרש. יתרה מכך, הוא הנחה אותם שלא להתווכח ולא להתנגד אלא להצהיר בפה מלא כי מה שהוועדה תקבע הוא שיהיה, ואף אם היא תגיע למסקנה שיש לבטל את הטקס – הוא יבוטל. קשה לדעת האם הוראה זו נבעה מגישה פרגמטית מול השלטונות או שמא מתוך ייאוש והשלמה עם הגורל. ייתכן כמובן ששתי האפשרויות נכונות.

אחד העדים המרכזיים בוועדת החקירה מטעם החסידות היה ר' הירש מיכל הלר, יד ימינו של הרבי וה"קמב"ץ" של אירוע ההדלקה. בעדותו הוא סקר בין השאר את ההיסטוריה של הטקס במירון כפי שתיארנו, את פרטי הפקתו לאורך השנים ואת שיתוף הפעולה ההדוק עם המשטרה. דיבורו היה רהוט ונעים, ונראה שגם השופטת נאור, שבינתיים הלכה לעולמה, התרשמה ממנו לטובה.

מעדותו של הלר עלה כי בניגוד לדימוי הקיצוני של החסידות, אנשיה שיתפו פעולה עם המשטרה ללא סייג. הלר הפגין בקיאות רבה בפרטים ותיאר את מגעיו עם הקצינים הבכירים. הוא הזכיר עשרות מסמכים, ארגון אינטנסיבי שמתחיל חודשים לפני ההילולה, תיקונים ושינויים שבוצעו על פי דרישת המשטרה ועוד. כל זה בהשראתו של הרבי, שחשוב לו לציית לחוקי המדינה ולא להתנגש עם רשויות החוק.

בשבועות האחרונים, לקראת ל"ג בעומר הראשון שאחרי האסון, הודיעו בחסידות שלא יתקיים מצידם כל טקס בהר. חלק מבני החסידות יעשו מן הסתם את דרכם למירון, אך ללא רבם והטקס הקבוע שהם הורגלו בו. האם קהילת תולדות אהרון והעומד בראשה נושאים באחריות מסוימת להשתלשלות הדברים שהביאה לאסון? מי שהאזין לעדויות בוועדה התרשם שהאירוע היה קשור בגורמים ומשתנים רבים, וכי קשה לבודד ולהטיל את האחריות על אחד מהם. מכל מקום, כפי שנראה כעת, האסון הכבד מציב בסימן שאלה את המשך קיומו של אחד המעמדים המיסטיים המעניינים שנוצרו בחברה החרדית בעשורים האחרונים.