פרופ' ימימה בן־מנחם ידעה כמובן שהיא מועמדת לפרס ישראל; אחד התנאים להגשת מועמדות היא שהמועמד עצמו יסכים להגשתו, שהרי כבר היו מקרים של אנשים שסירבו לקבל את הפרס לאחר שנבחרו. אבל הרגע שבו שרת החינוך, יפעת שאשא־ביטון, התקשרה אליה כדי לבשר לה שאכן זכתה, בכל זאת הצליח להפתיע אותה.

"כשהציעו לי שיגישו את מועמדותי", היא מספרת, "התלבטתי אם אני רוצה בכלל להיכנס לזה. אחר כך אמרתי לעצמי: 'טוב, אהיה ספורטיבית'. אבל כשקיבלתי את ההודעה על הזכייה, באמת התרגשתי. כמה דקות אחרי ההודעה אמרתי לעצמי 'זה באמת קרה, נכון?'. במקרה בתי שירה הייתה פה כשקיבלתי את ההודעה, וגם חנינה בעלי, ובהחלט הייתה התרגשות. גם הימים שאחר כך היו מאוד מרגשים. קיבלתי ברכות מהרבה תלמידים, חלקם ממש משכבר הימים".

בן־מנחם, ,75 זכתה בפרס על מפעלה בתחום ייחודי של עולם המחקר: לא מחקר בתחום מדעי ספציפי, אלא בפילוסופיה של המדע. "זה תחום שיושב על תפר שבין מדעי הטבע למדעי הרוח", היא מסבירה. "כשחשבתי בשעתו מה ללמוד התלבטתי בעיקר בין פילוסופיה ופיזיקה, ולא ידעתי בכלל שקיים שילוב כזה. בסופו של דבר בחרתי בלימודי תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה. כשהתחלתי להתעניין בלימודי תואר שני התחלתי גם לשמוע שיעורים בפילוסופיה ופילוסופיה של המדע. בשלב מסוים הגיע מארה"ב פרופ' יהודה אלקנה, שהיה היסטוריון של המדע, והתחלתי לשמוע את השיעורים שלו. אז הבנתי שמצאתי את השילוב שמדבר אליי. בפילוסופיה של המדע אתה גם מבין משהו על העולם באמצעות ההסתכלות במדע, וגם יוצר היכרות עם החשיבה של אנשים על העולם, חשיבה שהיא לפעמים מפליאה ביותר.

"באופן כללי, כל מי שעוסק בפילוסופיה מוטרד משאלת האמת: האם יש אמת, ואיך ניתן לדעת אותה או לפחות להתקרב אליה. כשמדובר בפילוסופיה של המדע זו אותה שאלה, ביחס למדע: האם יש דבר שניתן לכנות אותו 'ידע מדעי'? האם המדע שונה במובן זה מתחומי חיים אחרים, ומה הופך אותו לשונה? האם יש מתודה מדעית שהיא נכונה יותר מאחרות במבחן ההגעה אל האמת? אחר כך יש שאלות ספציפיות שמתייחסות למדעים השונים: האם לאבולוציה יש כיוון ויעד? מהי תמונת המרחב והזמן שהפיזיקה המודרנית נותנת לנו? מהי תמונת הסיבתיות של הפיזיקה המודרנית?"

אחת השאלות שמעסיקות אותה בשנים האחרונות היא התהייה על המושג השגור כל־כך "חוקי הטבע". בן־מנחם: "אנחנו רגילים לדבר על מושג החוק במובן של חוק אנושי, ושם זה מאוד מובן לנו. יש מחוקק שקובע את החוקים, ולאדם יש בחירה האם לציית לחוק או לא. אבל כשמדובר ב'חוקי טבע', מי בדיוק המחוקק, והאם לטבע יש אפשרות שלא לציית לחוקים?"

"אכן, כבר בזמן המהפכה המדעית היו פילוסופים ופיזיקאים שראו את המושג 'חוקי הטבע' כמטאפורה. אבל זה עדיין לא פותר את השאלה, כי אפשר להמשיך ולשאול: מטאפורה ְלמה? מה הנמשל שמאחורי המשל? בתקופת הפיזיקה הקלאסית, בימי גלילאו וניוטון, שהיו אנשים מאוד מאמינים, היה ברור שא־לוהים הוא המחוקק של חוקי הטבע ושלטבע אין ברירה אלא לציית להם, כי א־לוהים הטביע את חוקי הטבע בתוך המציאות הטבעית. אבל מאוחר יותר, כשהאמונה מת

פוגגת והמדע הולך ומתרחק מהדת, השאלה מה מקורם ותוקפם של חוקי הטבע מטרידה מאוד. ואז יש כמה אפשרויות: או שתגיד שמדובר בחוקים הכרחיים, כמו חוקי המתמטיקה, והחוקים האלה יתקיימו בכל עולם אפשרי שנדמיין – או שהם עצמם נוצרים מתוך איזה סוג של כאוס, מתוך מצב שבו אין חוקים. בכל מקרה, המשמעות היא שגם המושג שלכאורה מסביר לנו את המציאות, 'חוקי הטבע', טעון בעצמו הסבר. זה הנושא שעסקתי בו בשנתיים האחרונות, כשערכתי כרך של מאמרים על המושג "חוק טבע".

ניוטון והמקדש

נושא נוסף שהעסיק את בן־מנחם במהלך השנים הוא "היחס בין הידע הוודאי לידע הספקולטיבי", כלשונה. "זה נושא שמשיק כמובן גם למושג האמת, ורלוונטי מאוד בתקופתנו שבה מושג ה'פייק' כל כך השתרש. בעצם, הפיזיקה החדשה נוצרה על ידי ניוטון. נכון שהוא עצמו אמר שהוא עומד על כתפי ענקים שהיו לפניו, אבל ניסוח חוקי הפיזיקה באופן מתמטי זו יצירת הפאר של ניוטון. לא זו בלבד אלא שבשונה למשל מאיינשטיין, ניוטון גם יצר בעצמו את המתמטיקה שבאמצעותה יכול היה לנסח את הפיזיקה שלו. זו הסיבה שאני רואה בו את גדול הפיזיקאים.

"לניוטון היה ברור מאוד, וגם חשוב מאוד, ההבדל בין מה שהוא הצליח להוכיח במידה שהניחה את דעתו, ואת זה הוא כלל בספרי המדע שלו, ובין מה שהיה מבחינתו ספקולציה. הוא הרי היה אדם מאוד דתי, וכשהוא כותב על כוח המשיכה, שמשמעותו שגוף פיזי אחד משפיע על גוף פיזי אחר למרות שאין ביניהם קשר ישיר, זה נחשב בשעתו כמשהו מנוגד לשכל, ואז הוא מסביר שרק האל יכול לספק הסבר לכך. בספרו על תורת האור ('אופטיקה'), הוא מתאר את הניסויים והמסקנות שהוא יכול לעמוד מאחוריהם מבחינה מדעית, ואז מוסיף רשימה של שאלות שמנוסחות בצורה של השערות אפשריות. ההפרדה הזו שהוא מקפיד עליה, בין מה שיותר מבוסס למה שעדיין ספקולטיבי – הקסימה אותי.

"אחרי כמה מאות שנים בא איינשטיין, והצליח להוכיח חלק מההשערות של ניוטון. אחת מהן זו ההשערה שחומר וקרינה הם בעצם אותו דבר, שתי צורות של מה שמאוחר יותר נקרא אנרגיה. זה דבר פנטסטי, כי בפיזיקה הקלאסית יש אבחנה מאוד יסודית בין דברים שהם חומר ויש להם מסה, ובין קרינה, כמו קרני אור. אבל ניוטון חשב שבבסיסם הם שווים, וניתן להפוך חומר לקרינה וגם להפך. לימים בא איינשטיין ואכן הוכיח את זה. ניחוש נוסף של ניוטון היה שאולי גם אור, ולא רק חומר, מגיב לכוח המשיכה. זו הרי אחת המסקנות הדרמטיות של איינשטיין, שגם קיבלה אישור ראשון בתצפית מדעית מפורסמת שנערכה בסוף מלחמת העולם הראשונה. באוטוביוגרפיה המדעית שלו איינשטיין פונה אל ניוטון ואומר לו: אתה הגעת לדברים הגדולים ביותר שבן תמותה יכול היה להגיע אליהם בזמנך, אך אני נאלצתי בסופו של דבר להגיע למסקנות אחרות. אנא סלח לי!"

העניין שלה בניוטון לא התעורר רק בגלל הידע המדעי שלו: "הוא לא היה רק פיזיקאי גאון, אלא גם חוקר תרבויות. אחת השאלות שהוא עסק בהן נגעה לבתי המקדש של עם ישראל: מה פשר הפער בין המשכן, בתי המקדש הראשון והשני, ובית המקדש העתידי שמתואר בספר יחזקאל? הוא טוען שבעת העתיקה הידע היה מאוד מרוכז, ולכן הספיק גם משכן קטן. ככל שההיסטוריה התקדמה הידע המדעי התרבה והיה צורך במקדשים גדולים יותר, והמקדש העתידי יהיה גדול עוד יותר. הוא גם האמין שהיהודים יחזרו לארצם. לנו זה נשמע היום כמו אמונה לא רציונלית בנבואות עתיקות, אבל ניוטון הוא בדיוק שילוב מעניין של חשיבה מדעית ואמונה.

"יש לי צילום פקסימיליה של כתב יד של ניוטון, שקיבלתי כשאצרתי בספרייה הלאומית תערוכה גדולה עליו. בספרייה נמצאים בעיקר הכתבים הלא מדעיים של ניוטון – הכתבים ההיסטוריים והדתיים. הוא למשל לא האמין ב'שילוש' המקודש אצל הנוצרים, אבל השתדל להסתיר את הדבר הזה. בצילום כתב היד שיש לי הוא כותב את הביטוי 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' באותיות עבריות, ויש במסמך הזה עוד מילים עבריות כמו רצף ורצפה. בכתב היד הזה הוא עסק כנראה בחקר ההתגלות של ישעיהו או של יחזקאל. ניוטון לא ידע עברית על בוריה, אבל הוא ניסה ללמוד וגם העתיק קטעים שלמים מ'משנה תורה' של הרמב"ם. דווקא 'מורה נבוכים' פחות עניין אותו. הרבה יותר עניין אותו הריטואל ההלכתי של עבודת הקורבנות ב'משנה תורה'. יש לניוטון גם ניירות שבהם הוא כותב שהגיע למסקנה שסוף העולם לא יהיה לפני ,2060 ואת החישוב הזה הוא עשה, לדבריו, לפי ספר דניאל. אני מעריכה שהוא בעיקר רצה להרחיק מבני דורו את הפחד מסוף העולם, ולכן דחה אותו כמה מאות שנים קדימה".

גבולות הנרטיב

הנושא שהעסיק אותה ביותר בקריירה המחקרית שלה מכונה בשפה המדעית "קונבנציונליזם". "העמדה הקונבנציונליסטית היא חדשה יחסית והבשילה

צריך להיזהר מהאשליה שאני מחזיקה בידי אמת מוחלטת, אבל גם הספקנות המוגזמת בעייתית. הרבה פעמים צריך להסתפק בידע שהוכח 'בצורה סבירה', כמו האימא ה'מספיק טובה' של ויניקוט. אדרבה, רבים מאלה שביטאו בימי הקורונה ספקנות כלפי העמדות המדעיות הציגו אמת חלופית בביטחון גמור

למעשה רק במאה העשרים. זה מתחיל בשאלות של מרחב וזמן, ובאופן שבו איינשטיין שינה את התפיסות שלנו ביחס למושגים האלה. איינשטיין לימד אותנו שהפיזיקה בעולם שלנו לא מתנהלת לפי חוקי הגיאומטריה האוקלידית (חוקי הגיאומטריה שהתפתחו עוד ביוון של המאה השלישית לפני הספירה על ידי המתמטיקאי אוקלידס, וביניהם החוקים המוכרים לכל תלמיד מתחיל כגון: דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד; סכום הזויות במשולש הוא 180 מעלות; קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו, ועוד; י"ש). החידוש של איינשטיין נחשב לחידוש מרעיש, כי חוקי הגיאומטריה האוקלידית נחשבו להכרחיים – חוקים שאנחנו כלל לא יכולים להעלות על הדעת את שלילתם.

"כבר במאה ה־91 התחילו להופיע גיאומטריות לא אוקלידיות, שפותחו על ידי מתמטיקאים שהוכיחו שניתן לשלול חלק מההנחות האוקלידיות ולייצר גיאומטריות חדשות ושונות מן הגיאומטריה האוקלידית. בעקבות הגילוי הזה קם מתמטיקאי דגול בשם פואנקרה, ואמר שהעובדה הזו נותנת לנו תפיסה חדשה לחלוטין של הנחות או אקסיומות במתמטיקה. אקסיומה אינה אמת מוחלטת שאי אפשר לכפור בה, אלא השערה, שאם נלך בעקבותיה באופן עקבי נגלה את העולם שבו היא נכונה ושעליו היא חלה. אבל אפשר להניח גם הנחות אחרות והן יובילו אותנו לעולמות אחרים, שרק בהם אותן הנחות תהיינה נכונות. מבחינה פילוסופית זה אומר שאת המסע לגילוי העולם אנחנו לא מתחילים מאמיתות מוחלטות אלא מהנחות, וכמספר ההנחות האפשריות כך מספר העולמות שיכולים 'להיוולד' מהן.

"הסוגיה הזו סקרנה אותי מאוד: איך אנחנו, כבני אדם, בעצם מעצבים בהנחות שלנו את העולם המדעי. צריך להבין שאם יש גיאומטריות שונות, עולה מיד השאלה איזו מהן היא הגיאומטריה של העולם שלנו. פואנקרה חשב שגם השאלה הזו נתונה לבחירתנו ושאפשר לתאר את העולם הפיזיקלי בעזרת גיאומטריות שונות. רוב אנשי המדע לא מקבלים את דעתו וחושבים שהמסקנה מריבוי הגיאומטריות היא שהגיאומטריה היא אמפירית ומעמדה שווה לזה של כל תיאוריה מדעית אחרת —היא נתונה למבחן הניסיון. זו גם עמדתו של איינשטיין וגם זו מהפכה גדולה, שהרי קודם לכן חשבו שהגיאומטריה היא הכרחית ואין צורך להעמיד אותה למבחן. העמדה הקונבנציונליסטית כל כך הקסימה את עולם המדע והפילוסופיה, שרבים הרחיבו אותה גם לתחומים אחרים מעבר לגיאומטריה, כמו הלוגיקה, המתמטיקה והמדע בכללותו.

"מה שאני ניסיתי לעשות זה לבדוק דווקא את גבולות הנכונות של העמדה הזו, איפה היא כבר לא נכונה. נכון שאפשר לתאר את אותן עובדות בדרכים שונות, אך קיימות עובדות שאינן נתונות לבחירתנו. כאן אנחנו מגיעים לסוגיית הפוסט־מודרניזם. הפילוסופיה הנוכחית של המדע נראית לא פעם כמשרתת את הפוסט־מודרניזם. אנשים אומרים 'תראו, אפילו אנשי המדע מודים שההנחות המוקדמות שלהם קובעות את התוצאה, כלומר שאין אמת מוחלטת'. יש לי על זה ויכוח עם אנשים קרובים, כולל בני משפחה, אבל הרעיון הזה, שאנחנו אלה שיוצרים את המציאות באמצעות הנרטיבים שלנו, מאוד קוסם היום להרבה אנשים, ואני חושבת שהוא מאוד מסוכן.

"הרי בחיי היומיום אנחנו לא באמת חיים כך. אם בן הזוג שלי בוגד בי, אני לא אניח שלכל אחד משנינו יש 'הנרטיב שלו' ושאין אמת בעניין הזה. כך גם אם מרמים אותך בסופר, במספרה או במוסך. בעולם הממשי אנחנו חיים מתוך אמונה שיש אמת, ואנחנו לא באמת יכולים לוותר עליה. אני גם חושבת שיש איזה לוקסוס בעמדה הפוסט־מודרנית. הרי בני אדם צריכים קודם כול קורת גג ומשהו לאכול כדי שתהיה להם פניות לעסוק בשאלות כל כך מופשטות, והעזה לחשוב שהמציאות היא מעשה ידיהם. זה לא מקרי שהפוסט־מודרניזם מצליח כל כך דווקא בחברות שפע משגשגות. כשאנשים נמצאים במצב של רעב, אז או שתשיג אוכל ותשרוד, או שלא תשיג אוכל ולא תשרוד. ואת זה תקבע המציאות, לא הנרטיבים. הנרטיבים שלנו יכולים להשפיע עלינו ולתת לנו כוח ואמונה, אבל אז המציאות עשויה לטפוח על פנינו ולאלץ אותנו להכיר בה".

המדע הגואל והמחריב

התפיסה הנרטיבית של המציאות באה לידי ביטוי עוצמתי בתקופת הקורונה, כאשר רבים טענו כלפי החיסונים שהם מזיקים יותר ממועילים. התקיים ויכוח אפילו סביב השאלה האם אנחנו נמצאים בכלל בתקופת מגפה חדשה ומסוכנת, או שבסך הכול מדובר ב"שפעת עם יחסי ציבור". אבל מה שהפחיד את בןמנחם בתקופת הקורונה לא הייתה רק התפיסה הנרטיבית הזו: "בתקופה הזו נפגשנו בצורה מאוד מטלטלת עם העוינות הקיצונית שקיימת אצל רבים כנגד המדע. לא שזה היה לי לגמרי חדש. הרי מאז ומעולם יש לרעיון של 'עץ הדעת' שתי פנים: מצד אחד הידע מספק עוצמה של 'והייתם כא־לוהים', ומצד שני הוא עלול להביא עלינו מוות וכיליון. לזה מתייחסים גם כל הסיפורים המיתולוגיים על 'שד הידע' שיצא מהבקבוק. אנחנו קושרים למדע את מיתוס הגאולה, שהרי המדע יכול לייצר טכנולוגיה מתקדמת ולרפא מחלות, אבל

גם את מיתוס החורבן, כיוון שהוא עלול להמיט חורבן על כלל האנושות.

"איינשטיין, למשל, היה גיבור תרבות עצום בזכות המדע החדש שלו; אנשים העריצו אותו ובאו בהמוניהם להרצאות שלו. אבל באוגוסט ,1945 אחרי פצצת האטום, השבועון 'טיים' יצא עם תמונת שער שבה נראה איינשטיין ומאחוריו הפטרייה האטומית. ברטולד ברכט, שבאותו זמן כתב מחזה על גלילאו, שינה בבת אחת את הדמות שלו להרבה פחות חיובית. כך שאתוס הגאולה ואתוס החורבן מלווים את המדע לכל אורך הדרך, ומדי פעם יש תחלופה ביניהם מבחינת האתוס המוביל".

אולי זה לא קשור להתייחסות כלפי המדע עצמו אלא לשנאה כלפי כלל הממסדים, שנתפסים כמשרתים את עצמם ולא באמת נותנים לחברה מה שהם מתיימרים לספק.

"זה אכן מעורב. כי ברגע שהמדע זכה בעמדת כוח ונעשה מחובר לשלטון, כל נגעי השלטון יכולים לגעת גם בו. יש גם טענה שהמדע הופך להיות 'פייק' ושקרי מרגע שהוא התחבר לאינטרסים של הכוח. אבל פה יש משהו חשוב שצריך להבין ביחס למדע. המדע במהותו הוא תחום שמועד לטעויות, וכל איש מדע רציני מבין את זה. אדרבה, אחת ההגדרות המקובלות לטענה מדעית היא שהיא ניתנת להפרכה, ומה שלא ניתן להפרכה כלל לא יכול להיחשב למדעי. הזהירות הזו מאפיינת דווקא את המדע, ולא את רוב השיטות האלטרנטיביות. ההומאופתיה, הרפלקסולוגיה והאסטרולוגיה אינן מעמידות את עצמן למבחן ואינן מודיעות על טעויות שיש צורך לתקן. ייתכן שדווקא הספקנות הזו משדרת חוסר ביטחון, שיכול לגרום כמובן לפקפוק וספקנות: 'הנה, אתם בעצמכם אומרים שאתם לא בטוחים במסקנות שלכם. אז למה שניקח אתכם ברצינות?'. מצד שני יש אנשים שמייחסים למדענים עמדה יהירה, כביכול יודעת כול. ייתכן שיש אנשי מדע יהירים שמתנהגים כך, אבל המדע כתחום עיסוק מאוד רחוק מעמדה כזו ומכיר במגבלותיו.

"אני כמובן חושבת שצריך להיזהר מן האשליה שאני מחזיקה בידי אמת מוחלטת. אבל גם הספקנות המוגזמת בעייתית בעיני. הרבה פעמים צריך להסתפק בידע שהוכח 'בצורה סבירה', כמו האימא ה'מספיק טובה' של ויניקוט. אדרבה, רבים מאלה שביטאו בימי הקורונה ספקנות כלפי העמדות המדעיות היו הרבה פחות ספקנים וזהירים מאנשי המדע. הם הציגו אמת חלופית בביטחון גמור, כאילו מדובר באמת מוחלטת".

"יכול להיות שלמרות שהמדע מבוסס על ספקנות זהירה, בפועל אנשים תופסים את אנשי המדע כיהירים, כמי שטוענים שהאמת בכיסם. ואז נוצרת מוטיבציה 'להוכיח להם' שהם לא א־לוהים ולא יודעי כול. ייתכן שהעובדה שאנחנו נתפסים כאנשים יהירים צריכה להטריד אותנו. זה צריך לומר לנו, אנשי המדע, שהצד של הצניעות וההודאה בטעות ובאפשרות הטעות, צריך להיות הרבה יותר בולט אצלנו.

"בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה, ותולדות ההיסטוריה האנושית בכלל, ישנן תיאוריות שונות. מצד אחד ישנה הפרספקטיבה של ההכרח, שגורסת שהתהליכים ההיסטוריים הם תוצאה של מהלכים

גדולים ובלתי נמנעים שאין לנו השפעה עליהם. גם בתחום המוסר פרח בעשורים האחרונים בעולם המחקר תחום שנקרא סוציו־ביולוגיה, והוא מנסה להראות שלכל מיני תהליכים חברתיים וערכים מוסריים יש בעצם בסיס ביולוגי, שהופך אותם לכמעט הכרחיים. היו למשל מחקרים שניסו לטעון את זה ביחס לפמיניזם. הטענה היא שבמהלך האבולוציה האנושית נוצר איזה שיווי משקל ביולוגי בין גברים לנשים, שאי אפשר לטלטל אותו באופן משמעותי. אפשר לכל היותר להזיז כמה דברים באופן עדין, אבל אם תנסה לעשות שינוי גדול, שיווי המשקל הטבעי יביא לתנועת מטוטלת הפוכה שבסופו של דבר יחזיר אותך לנקודת המוצא.

"אני לא מקבלת את זה. אני דוגלת בפרספקטיבה ההפוכה שלפיה גם אדם יחיד, ולפעמים מעשה יחיד, יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. זה מה שנקרא 'קונטינגנטיות' – מושג שאין לו חלופה טובה בעברית, ואולי התרגום הטוב ביותר הוא 'נסיבתיות', כלומר שהנסיבות הספציפיות הן שקובעות את התוצאה. יש לנו יותר חופש פעולה ויכולת השפעה ממה שתיאוריות ההכרח מניחות ביחס לעולם, וממה שאנחנו הרבה פעמים חושבים ביחס לעצמנו. אדם שנכשל בשורה ארוכה של טסטים יכול לומר 'זה הגורל שלי ואין לי בעצם סיכוי לעבור'. אבל אני מאמינה שאם נבין שהכישלון לא היה הכרחי אלא נסיבתי, נוכל גם לשנות מסלול ולהצליח. לאדם יש מידה של חופש בחירה וחופש החלטה, ולא זו בלבד אלא שההבדל הקטן יכול לחולל הבדל גדול. רק צריך לזכור שעם החופש הזה אמורה לבוא גם המון אחריות. כי אם אתה יכול להגיע אל היעד, יש לך גם יותר אחריות. עליך לעשות את המעשים שיובילו אותך לשם, ולהיות אחראי על תוצאותיהם".

מדברים היום הרבה על הסינגולריות, היום שבו האדם והמכונה יתלכדו ליצור אחד. יש כאלה שמציעים לא להיבהל ואומרים: זה בסך הכול השלב הבא של האבולוציה. את מקבלת את זה?

"אין לי ספק שיהיו בעתיד התפתחויות טכנולוגיות שאנחנו עוד לא מסוגלים לחזות. האם הן ימחקו את ההבדל בין אדם למכונה? על זה אני יכולה לענות בציטוט מוויטגנשטיין. באחת ההרצאות שלו הוא אמר לסטודנטים: 'אני הולך פה אנה ואנה ונותן הרצאה, ולכם יש תחושה שאני חופשי. אם פתאום ייכנס שוטר ויגרור אותי החוצה, אתם בוודאי תגידו שאינני חופשי. אבל גם אם פתאום תגלו שבקומה למעלה יש יצורים שבמשך כל זמן ההרצאה מושכים אותי בחוטים וכל התנועות שלי מוכתבות על ידם – גם אז הייתם אומרים שאני לא חופשי. אם יתברר שזה אכן המצב ואנחנו מונעים על ידי מנגנון כל שהוא, כי אז ייתכן שמושגי הכפייה והחופש יפסיקו להיות נבדלים ואני כמובן מאוד אצטער על כך'.

"הדגש הוא על 'ייתכן', כלומר לא בטוח שהתפתחות המדע תאלץ אותנו לשנות את המושגים היומיומיים שלנו, ובוודאי לא את אלה החשובים לאנושיותנו. אנחנו עדיין מדברים על שקיעת השמש למרות שאנחנו יודעים שהביטוי נטוע בתמונת עולם שאנחנו לא מקבלים אותה. ברוח דומה אני אומרת: 'יכול להיות שחוקי הטבע הם דטרמיניסטיים, אף שהפיזיקה של היום אומרת לנו שזה לא נכון. ויכול להיות שהרבה מהפעולות שלנו לא באמת ניתנות לבחירה. ועדיין יש לדעתי מקום משמעותי למושג החופש בחיינו. ואם המושג הזה יפסיק להיות משמעותי כי נחשוב שמשהו חיצוני שולט בחיינו, גם אני מאוד אצטער".

"השאלה האם ניתן לעגן את תחושותינו בתפיסת העולם המדעית היא חשובה. הדטרמיניזם מעוגן טוב מאוד בפיזיקה הקלאסית, שהיום אנחנו כבר יודעים שהיא לא מדויקת. אבל גם האקראיות של תפיסת הפיזיקה הקוונטית לא פותרת את הבעיה, כי אנחנו גם לא רוצים שההחלטות שלנו יהיו אקראיות. לכן בעיית החופש היא עדיין שאלה פתוחה.

"בזמן האחרון אני חושבת בהקשר הזה על תפיסה דו־ראשית, שמשולבים בה עקרונות דטרמיניסטיים וחופשיים. יש הרבה תהליכים שצעד אחד שלך לגביהם יכתיב גם את הצעד הבא, אבל לא תוכל לדעת מראש מה תהיה התוצאה של כל התהליך עד שלא תעבור את כולו. זו תפיסה שמאפשרת איזון בין דטרמיניזם וחופש. לפי תפיסה זו לפעולות שלנו יש טעמים וסיבות, אבל הן אינן נשלטות על ידי חוקים. כשתינוק נולד אין חוק שיקבע איזה שיר הוא יכתוב בגיל ארבעים. זו אפשרות מלהיבה שהמתמטיקה גילתה באמצע המאה העשרים".

רועת צאן במעלה גלבוע

בן־מנחם נולדה 1946־ב בירושלים, בשכונת קטמון. "הייתי בת שנה וחצי בכל התקופה הקשה של המצור והמלחמה בתוך בירושלים. לא מזמן קיבלתי מקרובים בחו"ל מכתב שאבא שלי שלח למשפחה בזמן המלחמה, ובו הוא מתאר עד כמה המצב היה קשה. היו תקופות של מחסור באוכל, מים וחשמל, וכמובן הרבה ימים שנאלצנו לבלות במקלט".

שני הוריה נולדו וגדלו בפרנקפורט שבגרמניה, ועלו לארץ בשנות השלושים בעקבות עליית היטלר לשלטון. האב, יוסף גולדשמידט, היה מורה ומחנך בבתי הספר חורב ואוולינה דה־רוטשילד, ולאחר קום המדינה מונה למנהל הראשון של האגף לחינוך דתי במשרד החינוך, תפקיד שמילא במשך כ־51 שנים. לאחר פרישתו מהתפקיד נבחר לרשימת המפד"ל בכנסת וכיהן מטעמה כסגן שר הפנים וכיו"ר ועדת חוקה. האם, פרופ' אלישבע גולדשמידט, הייתה מחלוצות המחקר הגנטי בישראל. היא החלה את עבודתה בתחום הגנטיקה של בעלי חיים, ומשם עברה לבני אדם ובין השאר ערכה מחקרים חלוציים בגנטיקה של

אוכלוסיות ושל יהודים מעדות שונות, והשפעתם של נישואי קרובים. היא גם ייסדה את הקליניקה הראשונה לייעוץ גנטי בארץ, ובתה סבורה שאילו האריכה ימים הייתה בוודאי זוכה גם היא בפרס ישראל.

אחיה היחיד של ימימה, אליעזר גולדשמידט, הגדול ממנה בשמונה שנים, פנה אף הוא לעולם המדע והוא פרופסור לחקלאות. הקריירה האינטנסיבית של שני ההורים גרמה לכך שימימה גודלה במידה רבה על ידי סבתה, אימה של אלישבע, אבל בן־מנחם אומרת ש"מעולם לא הרגשתי שהילדות שלי הייתה פגועה".

בהיותה תלמידת שמינית, השתתפה בן־מנחם בשיעור הנשים של הרב צבי יהודה קוק. "בשלב מסוים הוא הציע לי שאבוא ללמוד איתו באופן פרטי. למדנו קטעים מ'אורות הקודש' של הראי"ה, ואני זוכרת שכשהזכרתי את המושג 'פנתאיזם', הרב צבי יהודה מאוד התרגש וחזר שוב ושוב לנושא זה. הוא ידע היטב שלאביו מיוחסת גישה פנתאיסטית (גישה המזהה את אלוהים עם הטבע והבריאה; י"ש), והוא מאוד נמשך לגישה זו אך גם הדגיש את ההבדלים בינה ובין גישת אביו והיהדות בכלל. לקח לי זמן להתרגל לחיתוך הדיבור שלו, שהיה קשה להבנה, אבל הלימוד עצמו היה מרתק. הוא גם ידע שאני מתכוונת ללכת לצבא, ומעולם לא ניסה להניא אותי מכך. מאוד הערכתי את זה".

בשירותה הצבאי הייתה בן־מנחם, כמו רבות מבוגרות בני עקיבא של אותם ימים, חברה בגרעין נח"ל של התנועה, ובמסגרתו הגיעה להיאחזות במעלה גלבוע: "מאוד רציתי להיות רועת צאן ונלחמתי לקבל את התפקיד. זו הייתה תקופה נפלאה. מאוד אהבתי את היציאה למרעה ואת ההמלטות והפעיות של הטלאים". היא נשואה לפרופ' חנינה בן־מנחם, מומחה לפילוסופיה של המשפט ולמשפט עברי, ולהם ארבעה ילדים.

ביקורת מאהבה

זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים היא כבר החלה לגבש עמדות יוניות, שהציבו אותה במקום שונה מבחינה פוליטית מרוב חבריה: "כמו כולם גם אני התרגשתי מאוד כשהלכנו בחג השבועות הראשון שאחרי המלחמה להתפלל בכותל. אבל מהר מאוד דברים לא נראו לי. העמדה הרווחת אז לא הייתה בעד ארץ ישראל השלמה או נגדה. התפיסה הרווחת, שבה דגלה גם הממשלה, התייחסה לשטחים כאל קלפי מיקוח שאנחנו מחזיקים אותם עד שיהיה לנו פרטנר לשלום. ואני האמנתי לזה. אבל ככל שהלכנו והתיישבנו באזורים האלה הרגשתי שזו טעות פטאלית.

"היום לא נשארו לנו שום אופציות טובות: זו או מדינת אפרטהייד, או מדינת כל אזרחיה. פתרון שתי המדינות הולך ומתרחק, ולמען האמת אני מתקשה לראות איזשהו פתרון טוב שיחלץ אותנו מהמבוי הסתום. בהיעדר פתרון פוליטי נותרת רק האפשרות למחות על עוולות נקודתיות, מהסוג שגדעון לוי כותב עליהן, אבל אני גם לא רואה מספיק אנ

אני לא יודעת אם הייתי מגיעה לעולם המסורת היהודית אלמלא גדלתי בתוכה, אבל מכיוון שגדלתי בתוכה אני פשוט אוהבת אותה. אני אורתודוקסית באורח החיים שלי, אבל לא בצורת המחשבה שלי. אני לא חושבת שכל מה שתלמיד ותיק מחדש כבר נאמר למשה בסיני, אבל אני אוהבת את המסורת הזו

שים שמוטרדים מהמצב הזה. מה, אנשי הימין באמת מעוניינים במדינת כל אזרחיה? ולכמה אנשים בכלל כואב המצב הנורא של הפלסטינים? מצד שני, יש לי חברים בשמאל שמבטאים ממש איבה כלפי המדינה. חלק מהילדים שלהם עוזבים את הארץ, ולא רק שהם לא מוטרדים מזה, חלקם אפילו שמחים על כך. האיבה הזאת מצערת אותי אבל היא גם טעות פוליטית. ביקורת מאהבה היא בעלת השפעה גדולה יותר מאשר שיח של שנאה".

איך היה לחיות עם עמדות שמאלניות בתוך הציונות הדתית כשכל הסביבה, כולל המערכת החינוכית שבה גדלו ילדייך, משדרת מסרים אחרים?

"אף פעם לא הייתי מאוד קיצונית בהתבטאויות שלי, אבל לפעמים אנשים לא אהבו את העמדות שלי. חבר גרעין שלנו, מאיר רוטשילד ז"ל, נהרג על גשר אלנבי בתקופת מלחמת ההתשה כשנחלץ להציל חבר. היה ויכוח בינינו האם מקום שבו נפלו לוחמים הוא כזה שאסור לוותר עליו בעתיד. אני אמרתי שזה לא יכול להוות שיקול, והיו כאלה שמאוד כעסו עליי.

"בדרך כלל לא הייתי פעילה פוליטית. הפעם היחידה שבה חרגתי מכך הייתה כשהצטרפתי לתנועת 'ארבע אמהות', שרצתה – והצליחה – להוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון. אני מודה שכמו רוב חברות התנועה הגעתי לזה פשוט מהעובדה שבני יאיר שירת אז בלבנון, ודאגתי לשלומו. יאיר אמר לי אז: 'אימא, אני אעשה את תפקידי ואת תעשי מה שאת מאמינה בו'. באותה תקופה קיבלתי לא מעט תגובות לא אוהדות מהסביבה, אבל זה אף פעם לא היה קיצוני".

הרגשת אי־פעם מתח בין ההשקפות המדעיות והזהות הדתית שלך?

"אני חושבת שלא. לא שלא חשבתי על הבעיות, אבל הבעיה של הצדק האלוהי הטרידה ומטרידה אותי הרבה יותר מאשר שאלת ההתאמה של סיפור הבריאה בבראשית לתמונת העולם המדעית. אצל גלילאו יש קטע שבו הוא אומר, ממש כמו ישעיהו ליבוביץ: 'כתבי הקודש מלמדים אותנו איך הולכים לשמיים, לא איך השמיים הולכים'. אני מניחה שאילו ליבוביץ היה מכיר את המשפט הזה, בוודאי היה מצטט אותו.

"המידור הזה מלווה את המדע המודרני מראשיתו, ואני בהחלט יכולה לחיות איתו בשלום. אבל בעיית הצדק האלוהי וההשגחה מטרידה יותר, ואני משערת שהיא מטרידה כל אדם מאמין. מעבר לזה, אני צריכה להודות שאני לא יודעת אם הייתי מגיעה לעולם המסורת היהודית אלמלא גדלתי בתוכה, אבל מכיוון שגדלתי בתוכה אני פשוט אוהבת אותה. אני אורתודוקסית באורח החיים שלי, אבל לא בצורת המחשבה שלי. אני לא חושבת שכל מה שתלמיד ותיק מחדש כבר נאמר למשה בסיני, אבל אני אוהבת את המסורת הזו. עד כדי כך אוהבת, שאני הייתי זו שלימדה כמה מן הילדים והנכדים את הקריאה בתורה לקראת הבר־מצווה או הבתמצווה שלהם. אני חושבת שהיהדות הייתה גמישה והשתנתה במהלך הדורות, וגם היום יש ביהדות הרבה דברים שצריכים להשתנות, אבל ככלל אני אוהבת את המסורת הזו, ולא היה לי מעולם פיתוי לעזוב אותה או לוותר עליה".

אומרים שלנשים מאוד קשה להתקדם באקדמיה, ובמיוחד היה קשה בעשורים הקודמים, מפני שהאימהות תוקעת את הקריירה. האם גם את הרגשת בקושי הזה?

"מעמד האישה, באקדמיה ובכלל, השתפר לאין ערוך במהלך העשורים האחרונים, אבל עדיין הדרך לשוויון ולכבוד הדדי ארוכה. עם זאת, ככל שאני יכולה לדבר על ניסיוני האישי, האמת היא שמעולם לא הרגשתי שחוסמים או מצרים את צעדיי כאישה. בן הזוג שלי היה שותף מלא בעול הבית ובגידול הילדים, והיה גם בן השיח הפילוסופי שלי. לעומת זאת, בהחלט נתקלתי מדי פעם ביחס פוגע על רקע היותי שומרת מצוות, במיוחד אחרי מערכות בחירות שבהן הימין ניצח.

"מבחינת מקומי כאישה אני מוצאת שלנשים באקדמיה יש אפילו יתרון מסוים, משום שדווקא בגלל מיעוטן היחסי כל אחת מהן מקבלת בדרך כלל יותר הזמנות לכנסים מאשר הגברים. לא אתפלא אם גם אצל השופטים שנתנו לי את הפרס עמד, בין היתר, השיקול שבהינתן כמה מועמדים מתאימים ראוי לתת את הפרס בתחום הפילוסופיה דווקא לאישה, מה שלא קרה עד היום. אני בכל אופן לא אתלונן על כך".