מקור ראשון

לסיקור פנסיוק

מתוך "פנים מפוזרים"

שוב דוחה שוב מגיעה שוב. כאילו ישנו העולם שלה וישנה הבועה המנותקת של בית הדין, ואיש מאנשי הבועה לא מוכן להציץ אל עולמה, לראות את כאבה. להושיע.

היא עומדת מול הדיינים ומדמיינת את המעטפה הירוקה ועליה הכיתוב "מדינת ישראל" בדיו שחורה, וחותמת בית הדין הרבני במקום מגוריה בדיו כתומה. שוב דחייה. היא מהרהרת בשרשרת הבלתי נגמרת, עוד חרוז ועוד חרוז בבית הדין. עד מתי היא תעמוד כאן בסיטואציה המבישה הזו ותוסיף עוד חרוז לשרשרת? היא נאבקת מעט בתוך עצמה ואז זה פורץ ממנה. עברה וזעם. היא מעיזה פניה מול הדיינים ומטיחה בהם מילים שמתפזרות ברעש בחדר. מילים שאומרות כי לא קורה בבית הדין דבר, כי הם אינם עושים כלום למענה. מילים שמסבירות כי הם הכניסו אותה לכלא במקום לכלוא אותו.

האם זו הייתה היא שדיברה כך? האם ממנה יצאו המילים הללו? שקט משתרר בחדר. ראש ההרכב של בית הדין מניף את התיק עב הכרס וחובט עמו על הדלפק שלפניו. אחר כך מסתכל בה ואומר כי הוא אינו צריך את התיק הזה אצלו, ויש להעביר אותו לאן שתרצה. אנחת רווחה יוצאת מפיה ולליבה חודרת קרן של תקווה. היא תעבור לבית דין בעיר אחרת. אולי אוזניים אחרות יקשיבו לה, אולי לבבות של דיינים אחרים ידעו לראות את אי־הצדק שבעגינותה על ידי בעלה, שהכריז לא פעם כי לא ייתן שתתחתן עם מישהו אחר. אולי הדיינים החדשים יראו שהשנים הצעירות שלה הולכות ומתכלות, כמו נייר באש בוערת.

אולי.

יוצאות לאור

זו השנה הראשונה שבה ארגון יד לאישה מבית רשת אור תורה סטון, מקיים את תחרות הסיפור הקצר לנשים עגונות ומסורבות גט, בעבר ובהווה. מטרת התחרות לחשוף, ולו במעט, את המציאות הקשה שעימה מתמודדות העגונות ומסורבות הגט מדי יום ושעה.

"יד לאישה" פועל מזה 25 שנה, והוא הארגון הגדול ביותר בארץ ובעולם לייצוג וליווי נשים עגונות ומסורבות גט. במהלך שנות פעילותו הוא סייע ליותר 1,000־מ נשים להשתחרר מכבלי נישואיהן.

בארבעת סניפיו (בירושלים, תלאביב, באר־שבע ועפולה) מעניק הארגון, באמצעות צוות של טוענות רבניות, עורכות דין ועובדות סוציאליות, מעטפת תמיכה רחבה הכוללת שירות וייצוג משפטי, שירות סוציאלי, ליווי ואימון אישי, קבוצות העצמה וסיוע כלכלי. הארגון אף מציע שירות גישור לקראת גירושין במחיר מסובסד, במטרה למנוע הסלמה של סכסוכי משפחה.

כמו כן מקדם הארגון פתרונות הלכתיים למניעה ושחרור מסורבות גט ועגונות, ומקיים פרויקטים שונים להגברת המודעות הציבורית לבעיה.

קו הסיוע של הארגון: 1800-200-380

// תרגמה מאוקראינית: שרה כוי 2 ַח ָּי ִלים רּו ִסים ַמ ֲח ִנים ֶאת ַה ַּט ְנ ִקים ְּב ַח ְצרֹו ֵתינּו ּפֹו ְר ִצים ְל ִדירֹו ֵתינּו קֹו ְר ִאים ֶאת ְס ָפ ֵרינּו ְוֹלא ְמ ִבי ִנים ׁשּום ָּד ָבר ְּבאּו ְק ָר ִאי ִנית ַא ְנ ְּג ִלית ּפֹו ָל ִנית ֵּב ָלרּו ִסית ֵצ' ִכית ַל ְט ִבית ִלי ָט ִאית רֹו ָמ ִנית ְׁש ֶו ִדית ֶּג ְר ָמ ִנית ָצ ְר ָפ ִתית ְּגרּו ִזי ִנית ְקרֹו ָא ִטית טּו ְר ִקית ְס ָפ ַר ִּדית ַו ֲא ִפּלּו ְּברּו ִסית

בתגובה ל"תורה לכולם" מאת שלום רוזנברג, גיליון פרשת מצורע

זהות יהודית מעבר לזמן

בטורו השווה פרופ' רוזנברג בין התרבויות היהודית והסינית מההיבט של העיסוק בלימוד, וציין שבתרבות היהודית תלמוד תורה הוא נחלת הכלל ומצווה על כל יחיד, ואילו בתרבות הסינית הידע שייך לשכבה האריסטוקרטית בלבד.

דבריו הזכירו לי השוואה אחרת, דומה, שערך אבי, הרב ד"ר יעקב הרצוג ז"ל, בין התרבות היהודית ובין תרבויות אחרות כולל הסינית, מההיבט של הזדהות האדם עם דמויות מופת בתרבות שלו. בריאיון לגלי צה"ל, בנובמבר ,1969 דיבר הרצוג על "הזהות מעבר לזמן" של היהודי במשך כל הדורות, ואמר:

"בקרב היהודים, גדולי הדורות – רבי עקיבא, רבן יוחנן בן זכאי, בר כוכבא – אם יתעוררו לתחייה ויקומו מקברותיהם, הרי הם כאילו לא מתו, מפני שאנו נשוחח איתם כאילו כל מה שעבר בינתיים לא היה, כאילו החוויה היהודית נשארת בלתי מופרעת עד היום הזה. באומות העולם לילד אנגלי, למשל, הדוכס מוולינגטון, לורד נלסון, הם דמויות היסטוריות – רבות עוז ועוצמה ואומץ לב והנהגה, אבל דמויות היסטוריות, לא דמויות חיות בתודעה הפנימית שלהם. הוא הדבר נפוליאון לילד צרפתי.

"היו לי שיחות עם הוגי דעות בעולם בנושא זה, הקשו לי מסין, ואמרתי שלדעתי מבחינה אתנית אין ספק שהרציפות הסינית היא עוד יותר מאשר אצלנו: הסיני של היום ודאי יותר דומה לסיני שלפני שלושת אלפים שנה מאשר היהודי היום דומה ליהודי של לפני שלושת אלפים שנה. אך אני מדבר פה על רציפות הזיכרון, על הזדהות מעבר לדורות. וביקשתי לבדוק – אם קונפוציוס יקום מקברו בפקינג, האם לעם הסיני של היום יש איזו הזדהות אינסטינקטיבית מיידית עמו? האם הוא כאילו לא מת, כאילו חי בקרבם? לאחר חקירה אמרו לי: 'לא'.

|קונפוציוס בפקין היום יהיה כמו אפלטון או אריסטו ביוון – דמויות היסטוריות נשגבות, אבל לאו דווקא חלק מחוויית יום יום של תודעת העם שבתוכו חיו. ואילו, אני משוכנע, אם רבי עקיבא יקום היום, היהודים ידברו אליו ויחקרו אותו על יחסו למלחמת בר־כוכבא נגד הרומאים, על יחסו לבר־כוכבא אישית, כיצד הוא ראה אז את חורבן המקדש... ישיחו עמו על מהות העם היהודי, הדושיח שבינו לבין אלוקי ישראל, הדו־שיח שלו עם אומות העולם, על החוויה ההיסטורית, על רציפות ועל העתיד, כאילו מעולם לא נעלם מקרבנו" (הדברים מובאים בספר "עם לבדד ישכון", עמ' .)18-17

ואסיים בשאלה המתעוררת בי בעת כתיבת שורות אלו: האם קיימים יחסי גומלין הדדיים בין חובת תלמוד תורה שהזכיר רוזנברג, ובין הזהות מעבר לזמן של היהודי, כפי שתיאר הרצוג? כלומר, האם ה"והגית בו יומם ולילה" היא אחד ההסברים להפנמה של המסורת ולהזדהות של בן זמננו עם חכמי המשנה והתלמוד? והאם ההזדהות עם דמויות המופת היא אחד הנתונים המשמרים את הדחף ללימוד התורה? אלינורה (אליעזרה) הרצוג

בתגובה ל"היזהרו מחיקויים" מאת הרב שמעון בן־שעיה, גיליון פרשת אחרי מות

בליעת הניצוצות

במאמרו מביע הרב בן־שעיה התנגדות להצגת פסיקתם של רבני ספרד כמקילה ומתונה, וטוען כי מדובר ב"פיקציה היסטורית". תמוה שהוא לא הזכיר מבחר רב של פסקים והנהגות, בהם גם פסיקות נוספות של הרב יוסף משאש עצמו, המוזכר במאמר. כך למשל, הכותב יכול היה להביא את התייחסותם של רבני משפחת שלוש לשימוש בחשמל ביום טוב, מה שהוביל גם לפסק הזום בליל הסדר המבודד בקורונה (ויעידו רבים שבידוד כפוי זה אכן היה בו משום פיקוח נפש). הוא היה יכול להביא את דבריו של הרב הראשי לישראל הרב אליהו בקשידורון בשנת ,2006 בעניין נישואים אזרחיים.

אם נבקש דוגמא אקטואלית בנושא הגיור ניתן היה להביא ציטוטים אינספור מספריו של הרב חיים אמסלם, שבו איגד את דברי חכמי ספרד בעניין גיור זרע ישראל. ניכר שהמחשבה הספרדית היא אכן אחרת, וניתן לסמן הלך חשיבה הספרדי השונה בתכלית ממקבילו האשכנזי, ושיש בו הרבה כדי להשפיע על החברה הישראלית.

בעיניי נראה שהכותב, כמו רוב הציבור הציוני־דתי, שבוי עדיין בתפיסת העולם החרדית על המציאות. תפיסה זו מאופיינת בבורות וגזענות, הרואה בעולם התורה הספרדי רק פלפולי גימטריות וחידושי פרשת השבוע. "מן הראוי לרתום את אוצרות חכמי המזרח והמערב לתורתם של כלל חכמי ישראל, כתפיסה הרמונית ומשלימה", כתב הרב בן־שעיה, אך ההרמוניה המצטיירת מדבריו נראית כשאיפה לכך שיום אחד כולם ייראו כמוהו.

הציונות הדתית שאבה מן החסידות, דרך הרב קוק, את פרקטיקת "העלאת הניצוצות", שמקורה הוא השאיפה לגלות את הטוב בכל יצור, חוג חברתי או דעה, והפכה אותה ל"בליעת ניצוצות". מהליטאי נבלע את הלימוד, מהחסידי את הדבקות, מהחילוני את הטבע ומהקיבוצניק את הצבא. מתחת לפני השטח רוחשת האמונה שאכן יום יגיע והציבור הדתי־לאומי יצליח לקחת את כל "הניצוצות" משאר הציבורים האחרים וכך להתפתח בעצמו ואולי אף לייתר אותם. כור ההיתוך המשודרג.

אנשי ארצות האסלאם שהגיעו בקום המדינה עם חוסר ההגדרה המובנה שלהם, שכונה "מסורתיות", לא מצאו את מקומם בין החרדים לחילונים. כעת סוף סוף הרוח הזו מבקשת למלא את החלל. המסורתיות החדשה איננה חיקוי. היא תנועה המקורית המבקשת לעמוד גם מול ההגמוניה הציונית־דתית ולקרוא אותה לסדר. המגזר שחי את האידיאולוגיה צריך לשוב אל הנורמליה. הדרישה לאידאולוגיה סיזיפית ובלתי מתפשרת אינה נכונה. בהקשר זה, ִחשבו גם על הציפיות הרבות מבוגר החינוך הדתי: תעודת בגרות בממוצע גבוה, הצטיינות במקצועות קודש, הדרכה בתנועת נוער, עבודת המידות, התנדבות במסגרת חוץ־בית־ספרית, עזרה במשפחה ובקהילה, ידיעת הארץ ברמה מיטבית, ידע כלשהו בנגינה (בשביל תנועת הנוער), אהדה לספורט ועוד.

המסורתיות החדשה מסתכלת על החברה הישראלית כולה ועל השסעים הנפערים בה וזועקת בקול גדול: חלוקה לקטגוריות אידיאולוגיות בלבד היא טעות מרה שהישראליות משלמת עליה ביוקר. במקום זה ניתן לבקש מודלים אחרים, לא של טשטוש זהויות אלא של כבוד זהותי ושל משפחתיות וקהילתיות אמיצה כנגד רוחות רעות המנשבות מבית ומחוץ, של חיים נורמליים השואבים מן המקורות ומן הקדושה ומתחזקים מהם, מתוך הבנה שיש אמת אחת אבל כולם יחד אוחזים בה. המסורתיות היא השלב הבא בחיבור בין יהדות לישראליות.

הראל נעים הראל נעים הוא סטודנט בתוכנית חבר'ה במכללת ספיר ותוכנית

אשכולות במכון כרם

בתגובה ל"התגרות מיותרת" מאת נועם פש, גיליון פרשת קדושים

נמיכות קומה יהודית

במאמרו מכנה נועם פש את עיסוקנו בנושא הר הבית בשם "התגרות מיותרת", וסומך אליה לא פחות מאשר נבואת חורבן חס ושלום. ברצוני להציג עמדה היונקת ממשנתם והנהגתם של רבותינו הגדולים הראי"ה והרצי"ה קוק, שאנו בישיבת מעלה־אדומים משתדלים ללכת לאורה. ראש ישיבתנו המנוח, הרב נחום אליעזר רבינוביץ, אף שלא היה חניך בית המדרש של "מרכז הרב", דבק גם הוא בכל תוקף בעמדה זו, כפי שיתברר להלן.

קודם כול, אסור שתהיה נמיכות קומה יהודית בעת שבה הקב"ה מוביל את עמו לארץ ישראל בקיבוץ גלויות מופלא, בהפרחת שממות הארץ אשר שממו עליה אויבינו, ובבניין מדינה ריבונית, חזקה ומתקדמת, העומדת לנס (תרתי משמע) בין עמי העולם כולו ומהווה אי של יציבות וערכים דמוקרטיים במרחב המזרח התיכון. "וזכרת את ה' א־להיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

תביעתנו לגבי הר הבית היא בראש ובראשונה תביעה לצדק אנושי ודמוקרטי בסיסי. הר הבית הוא מקום קדוש ליהודים. האנושות כולה יודעת זאת מהיכרותה עם התנ"ך, אשר נחתם כאלף שנים לפני הופעת האסלאם. הר הבית הוא גם מקום קדוש למוסלמים. אמנם יש הסבורים ש"אלמסג'ד אלאקצא" הנזכר בקוראן אינו בהר הבית אלא בערב הסעודית, לא הרחק ממכה, אבל אין אנו אומרים למוסלמים במה להאמין. בעיני רוב המוסלמים מסגד אל־אקצה שבהר הבית הוא מקום קדוש, ועל כן מדינת ישראל מאפשרת למוסלמים, גם לאלה שאינם אזרחיה, חופש פולחן מלא במקום הזה. השאלה היא מדוע לנו היהודים, אזרחי מדינת ישראל, אין חופש פולחן בהר הבית, וזאת לפי ההגבלות ההלכתיות המוטלות עלינו ומבלי לדחוק את רגלי המוסלמים. היש חוסר צדק גדול מזה? היש עלבון לעם ישראל גדול מזה? היש פגיעה בערכי הדמוקרטיה גדולה מזו?

לפני כשלושים שנה הצטרפתי עם הרב רבינוביץ לפגישה אצל שר הדתות דאז, בבקשה מאוד פשוטה וישרה: הואל נא להפעיל את סמכותך כשר הדתות ולרשום ב"רשומות" שהר הבית הוא מקום קדוש ליהודים. זה הכול. אם ייעשה כן, התוצאה המשפטית תהיה שמי שמפריע לאדם להתפלל במקום הקדוש לדתו נחשב כעובר עבירה פלילית. בקשתנו לא נענתה. ריבונות יהודית נמוכת קומה.

איננו מעוניינים במלחמות דת. איננו רוצים להפריע את תפילתם של מתפללים. יותר מזה שמענו באוזנינו מפיו של הרב צבי יהודה: איננו רוצים לגרש את מוצטפא מהאדמה שהוא יושב עליה ומעבד אותה. אוהבי שלום ורודפי שלום אנחנו. יחסנו אל כל אדם ישר הוא יחס מכבד. לא כטקטיקה, באמת. חביב אדם שנברא בצלם. אבל כי יקומו עלינו זדים למלחמה, הן כרוצחים קטנים ושפלים הנושאים את שם אללה לשווא, והן כמנהיגים פוליטיים במסווה דתי הזוממים להכחידנו מגוי – או אז בקומה זקופה, כעם ריבוני בארצו, נשלוף את חרבנו מנדנה, ונכה באויבינו מכה רבה, "בא־להים נעשה חיל והוא יבוס צרינו".

לאחרונה נשמעו בתקשורת דיבורים על הקרבת קורבנות בהר הבית. עם כל הכבוד לנערים נלהבים הנושאים גדיים בידיהם ומשחקים מחבואים עם השוטרים, כדאי להבהיר, למי שזה לא ברור לו, שהקרבת קורבנות אינה עניין למשחקי נערים. דורות של גדולי הפוסקים בישראל, ראשונים ואחרונים, דנו באפשרות של הקרבת קורבן פסח כאשר אין בית מקדש, ולא היה מי שהעז לעשות מעשה. מיד אחרי מלחמת ששת הימים היו ששאלו את רבנו הרצי"ה: נו, האם לא הגיע הזמן להקרבת קורבנות? התשובה הייתה חד־משמעית: לא, יש לנו עוד הרבה מה ללמוד ולקיים בענייני מלכות בישראל.

אכן, ניסיון השנים האחרונות מורה באופן ברור ששיטת הממשל בישראל סובלת מליקויים הזקוקים לתיקון. הריבונות הישראלית עדיין צריכה להתעצם ולהשתכלל. יהי רצון שהקב"ה שהובילנו ע"ד כה, ימשיך להובילנו בשנים הבאות בקומה זקופה, בשכל טוב, בעוז ושלום. יצחק שילת הרב יצחק שילת הוא ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה־אדומים

הר הבית הוא עניין לאומי

נועם פש מצביע על חלוקה מלאכותית מקובלת בין ממד לאומי לממד דתי, וקושר אותה ליחס בין מדינת

ישראל לבניין המקדש. חלוקה זו היא תרגיל נאה בחשיבה אקדמית מופשטת, אך אין לה ביסוס במקורות או במציאות. להפך, הקמת המקדש היא שיאו של הגיבוש הלאומי, ועיכובו מוליד בעיות קשות. תיאור יציאת מצרים והפיכת ישראל לעם בספר שמות אינו מסתיים בקריעת ים סוף או בהר סיני, אלא בהשראת השכינה על המשכן. הגיבוש הלאומי לשבטים מסודרים מתואר בפירוט בספר במדבר, תוך הדגשת מרכזיותו של המשכן במערך הזה.

בסוף ספר שמואל מתואר כיצד המגפה שהשתוללה בעם נעצרה רק עם הקמת מזבח במקום שעליו יוקם המקדש. הרמב"ן בביאורו על התורה (במדבר טז, כא), קושר בין הדברים: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו".

לפיכך, הקמת המקדש איננה עניין "דתי" בלבד. היא אחת משלוש מצוות לאומיות במהותן שנצטוו ישראל לקיים בכניסתם לארץ, הכוללות שלטון מרכזי, התגברות על אויבים מרים וגיבוש המרכז הרוחני שמעניק משמעות לכל אלה. בניגוד לדברי פש, ניתוק הממד הלאומי משורשו לא יוביל לשקט אלא לחורבן. התרפקותו על הבית השלישי המטפורי, "במובנו המשה דייני", הזכירה לי את קריסתו הפנימית של הגנרל הקשוח הזה בראשית מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, שנים ספורות לאחר ויתורו המזלזל על שליטה מלאה בהר הבית. גבורתו המפורסמת לא עמדה לו, והוא מלמל למקורביו חששות על "חורבן בית שלישי".

ועוד שלושהערות היסטוריות לדבריו של פש: ראשית, השוואתה של מדינת ישראל המשגשגת בעשור השמיני לקיומה לאותה מדינה קצרת ימים של בר־כוכבא עושה לה עוול עצום. ההקבלה לימי דוד המלך נראית הגיונית הרבה יותר.

שנית, המשך הדהוד הטענה הקושרת בין עלייתו של אריאל שרון להר הבית למרחץ הדמים שחוללו כאן הפלסטינים, מתעלמת מהממצאים שנתפסו במבצע חומת מגן, על ההכנות המפורטות של הערבים לאותה מתקפה בשנים שקדמו לאותו אירוע. הטענה כאילו הימנעות מעלייה להר הייתה מונעת את הטבח, כמוה כאשליה שבית הבסבורג היה מוסיף לשלוט על מרכז אירופה עד היום אילו ההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד הייתה נמנעת.

ושלישית, החשש מפני התגרות באומות בשל "משיחיות עיוורת" שב ומופיע בפי יהודים הססנים בכמה הזדמנויות: נוכח הקמתה של התנועה הציונית, בעת הדיונים על העברת מוסדות השלטון הלאומיים לירושלים בשנת תש"י, ובפי המתנגדים להחלטה על איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים. בכל המקרים הללו התברר כי החששות לא היו מבוססים. קו החזית במאבק הלאומי שלנו נע בהתמדה קדימה, וכעת הוא מתקרב אל תוככי הקודש. אין ספק שכך יהיה גם הפעם: אומה ריבונית מבוססת אינה נרתעת מפני איומים באלימות, אלא מתמודדת איתם בתבונה.

בני בר־יהודה בני בר־יהודה הוא ספרן תחום יהדות בספריית מדעי הרוח והחברה, האוניברסיטה העברית בירושלים

שירים

he-il

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282720525558226

Israel Hayom