נדב גולדמן ומיקי פינטו הם חברים מאז מלחמת ההתשה בשנת .1970 לפינטו היו אז כפות ידיים ענקיות והוא לא נזקק למפתח צלב כדי לשחרר ברגים של גלגל מפונצ'ר. אבל עכשיו שניהם כבר כמעט בני שבעים, עייפים ממלחמות. ידיו של פינטו, חולה סופני, בוגדות בו, והוא פונה לעזרת חברו בבקשה האחרונה שהיא אולי המורכבת מכולן. פינטו גורר את גולדמן שלא מרצונו לגבו עה שבה פיקד שנים רבות לפני כן על "הסמטוכה", קרב שאינו מרפה ממנו, ושבעקבותיו הוא חש אחו ריות למותם של שבעה לוחמים ("זה רודף אותי"). בגבעה הזו הוא רוצה לסגור מעגל, אלא שגולדמן אינו ממהר לשתף פעולה ומתלבט אם ראוי בכלל שהוא יסייע לו ובאיזו דרך בדיוק.

בנובלה הקצרה והמוצלחת "גבעה 24 אינה עונה", הלקוחה מהאסופה "מצבים בפוטנציה", מתגלה בני ברבש במיטבו כסופר. ברבש חתום על הרומן "מיי פירסט סוני" ,)1994( אחד מספרי הפרוו זה המעניינים של ספרות המקור באותה עת, העוסק בילד המתעד בטייפ את תהליך ההתפוררות של משפחתו. הרומן הפך לסדרת טלוויזיה מצליחה של האחים אורי ובני ברבש. נדמה שגם את "גבעה 24 אינה עונה" מתבקש להפוך לסדרת טלוויזיה ואף לסרט, אף שסרט בשם זה כבר קיים.

ברבש, שחתום גם על תסריטים ידועים של סרטים כמו "מאחורי הסורגים" וסדרת הטלוויזיה "טירונות", מצליח בספרו החדש לשחזר את יכולוו תיו מן העבר רק בחלק מהסיפורים והנובלות, ואילו בחלק האחר, ובפרפרזה על שם אחד מסיפורי הקוו בץ, "מיותרים", הוא כולל גם כמה טקסטים שמוטב היה לנפות מהספר.

גבריות ישראלית

שיאו של הקובץ החדש הוא בנובלה המתוארת, על "גבעה ."24 נסיעתם של השניים לחרמון היא גם נסיעה במכונת הזמן לעבר שאי אפשר להשו תחרר ממנו. הנובלה מנקזת לתוכה מרכיבים רבים של הישראליות: צבא, גבורה וכישלון, שואה והשו לכותיה, גבריות שבירה, יחסים בין בני זוג, חולי וחמלה, וגם שאלות קיומיות על חיים ומוות בכבוד.

בשעה ששני החברים עושים את דרכם לחרו מון, עלמה, אשתו של פינטו, מצלצלת ללא הרף למכשיר הסלולר של גולדמן ונוזפת בו: "חשבתי שאפשר לסמוך עליך, הבטחת שתשמור עליו". היא אף מאיימת על גולדמן: "אם תשתף איתו פעולה, אני באופן אישי אסגיר אותך למשטרה". גולדו מן משיב לה ברוגז: "ראיתי אותו מתפקד עם שני קליעים, בחזה ובברך, ותאמיני לי שהוא הסתדר יפה מאוד. המשיך לחלק פקודות". עלמה קוטעת את גולדמן בקול חנוק: "זו מלחמה אחרת עכשיו". אך גולדמן אינו משתכנע: "אבל זו המלחמה שלו, לא שלך... לא של החברים... והוא יחליט כמה הוא רוצה להילחם... אנחנו רק יכולים להציע עזרה... לא להילחם במקומו".

עלמה מנסה לשכנע את גולדמן לסובב את הגה מכוניתו לאחור ולהחזיר את בעלה הביתה, ובנוו סף, דורשת ממנו להשגיח עליו שייקח את התרוו פות. סביב בקשתה זו מתפתח בספר דיון קיומי על ערך החיים, ועד כמה יש טעם להאריך אותם במצב של סופניות. פינטו, המדמה את התאים הסרטניים הפושטים בגופו ל"חוליות מחבלים רצחניים", טוען שלתקוע לעצמו כדור בראש זה למות ב"סטייל יותר גדול מאשר למות כשמחליפים לך חיתול... תן לי סיבה אחת שבגללה שווה לגרור את הסיפור הזה בעוד כמה חודשים".

הקובץ של ברבש כולל סיפורים מעניינים עד טובים נוספים, שאחד מהם עוסק אף הוא בסופניות החיים. "חולה סופנית" עוסק באישה ש"מקלקלת" ערב חגיגי של גבינות ויין בהכרזה שהיא סופנית ונותרה לה שלושה חודשי חיים. לכל המוזמנים נתקעת הגבינה בגרון, אך היא מספרת על מחלתה בשוויון נפש, ומגלה שברצונה לטוס בפעם האחרוו נה לפריז כדי לקנות בגדי מותגים. הנוכחים תוהים בינם לבין עצמה מדוע "אישה שצריכה לתפור בקו רוב את תכריכיה משתוקקת לצאת למסע קניות של בגדים חדשים".

שניצלים מתקררים

גם הסיפור "מיותרים" עוסק במוות המתקרב, וגיבורו חולם לטוס לאיסלנד. שני שליחים מטעם הרשויות, או שמא נכנה אותם שני מלאכים רעים, באים לבקר בביתו של אדם מבוגר שלא מוצא מעש בחייו ("בשנים האחרונות אני ממלא את החיים שלי בחיים של אחרים כי החיים שלי כבר לא ממלאים את עצמם. הם התרוקנו"), ומנסים להסביר לו שהוא כבר מיותר בעולם, אינו תורם עוד לאיש, ובנוסף לכל הצרות אף מעיק ברוב חוצפתו על הקופה הציו בורית. הם מנסים לשכנע אותו להסכים למות מרו צונו הטוב והחופשי, ואף קובעים לכך תאריך יעד בתקווה שהוא ייתן את הסכמתו.

"שניצל ופירה" הוא סיפור על זוג אפרורי, שניהם מנהלי חשבונות, שאורח חייהם קבוע ומו שמים. בכל יום שב הבעל מעבודתו בשעה רבע לשש בדיוק ואוכל שניצל ופירה שהכינה לו אשתו, ששבה מהעבודה מעט לפניו. כך נמשך הטקס הזה שנים רבות, עד שיום אחד הבעל מאחר לשוב מהו עבודה, וכשאשתו מתקשרת למקום עבודתו ומנסה לברר מה קרה לו, אחד הקולגות שלו משיב במקומו לטלפון ומסביר לה שהבעל החליט שלא לשוב עוד לביתו. "הוא לא חוזר?" נדהמת האישה, "אבל השו ניצל והפירה מתקררים".

חצי שנה לאחר מכן מתנהל משפט גירושין. הבעל לשעבר מגיע עם בת זוגו החדשה, והיא מעיו דה במשפט שהיא מכינה לו מדי ערב שניצל ופירה עם שובו מהעבודה. סיפור הומוריסטי, חנוך לויני במידה רבה, על מנהל חשבונות שמוכן להחליף אישה אבל אינו מוכן להחליף את השניצל והפירה שהוא נוהג לאכול בשעה קבועה.

סופר צללים

על גב הספר מוסבר שהקובץ עוסק בהחמצות של החיים. בחלקו הוא קצת מוחמץ בעצמו. הוא כולל חטיבה של סיפורים מפוטפטים מדי, שמוטב היה להשאירם במגירה. כשברבש עוסק בריאליה, כמו ב"גבעה ,"24 ניכר שהוא צועד על קרקע בטוחה והיד שלו כסופר מיומנת מאוד, אבל בחלק מהסיפוו רים, המתיימרים להיות מעין הגותייםוחתרניים, לא מצאתי עניין רב, למעט כמה משפטי מחץ הראויים לציטוט. אלמנט המדע הבדיוני בסיפור "מיותרים" אומנם עובד, אולם בסיפורים אחרים הוא מצליח הרבה פחות. למשל הסיפור "מדליית זהב", העוסק בעקיפין במתעמלת האמנותית לינוי אשרם ואינו מצליח לייצר עניין, או הסיפור "האישה שיוצאת לי מהראש", שהיה צריך לצאת מהספר. גם הסיפור "טיפול זוגי" זקוק למקצה שיפורים. הוא עוסק בזוג שמגיע לטיפול, אך הטיפול נכשל ובסיומו הגבר מגלה עניין דווקא במטפלת הזוגית. נראה שהיה אפשר לעשות באותם חומרים הרבה יותר, או לפו חות לעדן את סיום הסיפור.

הנובלה שנושאת את שם הספר, "מצבים בפוו טנציה", מאכזבת. הרבה מלל – שהזכיר לי במעט את "יומן לילה", ספרו של יותם ראובני – ומעט מאוד סיפור. קיצור דרמטי היה מועיל. סיפור רבו מלל נוסף שלא הצליח להרשים אותי הוא "להצליח רע בחיים", העוסק באיש הייטק המשתוקק להשאיר חותם, ולשם כך אף מוכן לשלם מיליונים לסופר צללים שיכתוב בשמו יצירת מופת. וכך הוא אומר: "אתה מכיר את מאיר שלו או גרוסמן. סדר לי אחד מהם כסופר צללים לאיזו יצירת מופת. זה ישתלם גם להם וגם לך". בחלק מהסיפורים בקובץ, שבהם ברבש מבזבז חלק מסוים מהקרדיט שהיה שמור לו אצלי מאז "מיי פירסט סוני", אפשר להתרשם שאולי הוא נזקק לסופר צללים בעצמו.

תכולת הספרייה: את האהבה לספרים קיבלתי מאבי ומסבי זיכרונם לברכה. אחרי השואה, סבא שלי ד״ר משה אריה קורץ הסתובב באירופה וחיפש אחרי ילדים יהודים שהוחבאו במנזרים ואצל משפחות לא יהודיות. הוא אסף אז ספרים ופריטים יהודיים, שהיו זרוקים ברחובות. בילדותי אהבתי לגעת בהם, להריח אותם ולדמיין את החיים שהיו פעם.

הספרייה היא הרהיט המרכזי בביתנו. כחבר מועצת עיריית ירושלים, תפקיד שמילאתי בהתנדבות, פעמים רבות אנשים רצו לבטא הכרת תודה על העזרה שקיבלו. במקום תמונה ממוסגרת או סלסלת פירות, ביקשתי תמיד ספר עם הקדשה. כך זכינו לספרים עם הקדשות מהרב שטיינזלץ, הרב שג״ר, הרב שרון שלום, הרב בני לאו, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, ד״ר מיכל פרינס, גלילה רון־פדר, הרב יאיר דרייפוס, אורי אורבך, בוגי יעלון ואחרים. זכינו גם לספרים של ד״ר אברהם אביחי, סבא של אשתי הלל; פרופ' רמי ריינר, הדוד של אשתי; ופרופ׳ עמיה ליבליך, הדודה שלי. אנחנו אוהבים שהספרים נגישים ושיש לידם ספות רחבות, וכך אפשר למצוא כמה פעמים ביום מישהו מבני ובנות הבית על הספה עם ספר.

מדף קרוב ללב: שני מדפים קרובים לליבי ונגישים מאוד. הראשון הוא ״מדף ספרי השבת״ – ספרים שאנחנו אוהבים לקרוא בהם בארוחות השבת. הנושאים מגוונים: ספרי הסיפורים של הרב קרליבך ("יחד" ו"למען אחי ורעי"), ספרו של ד״ר אבשלום קור ("יופי של עברית"), ספרי פרשות השבוע של הרב זקס, הרב קשתיאל והרב עופרן וספרי ניגונים ושירים: "שירת כל חי", "אהבת הארץ", "שיר לדרך" ו"ספר הניגונים". המדף השני הוא מדף ספרי החסידות, שתגברתי בשני יוצרים אהובים עלי במיוחד, שהם גם חברים טובים: ד״ר מיכה גודמן והרב אלחנן ניר. החסידות היא גילוי נפלא ומתנה גדולה שקיבלתי לפני כעשרים שנה, עם ספר "ליקוטי מוהר״ן" קטן שקיבלתי בזמן השירות הצבאי מחבר לצוות. מצאתי בו עיסוק רב ביחס שבין האדם לעולמות השקר של פרסום, כסף, עוצמה ופוליטיקה.

שיטת מיון: מיון הספרים נעשה בעיקר לפי הנגישות. גיליתי עם השנים שבעיקר עבור הילדים, זה הנתון שיקבע האם יעיינו בספר או לא. לספרי הילדים

גוג ומגוג מרטין בובר, עם עובד, 1967 קראתי אותו כשנסעתי לאומן לראש השנה תשס"ו, רגע לפני הנישואים. לקרוא על הדרמה הענקית של עולם החסידות, כשאתה בליבו הפועם של האזור, הייתה חוויה בלתי נשכחת. זה ספר סוער על עוצמה, צניעות, מאבקים ואמונות שמתנפצות. מאז אני קורא אותו בכל שנה בימים הנוראים ומתרגש כל פעם מחדש.

הנאום האחרון של משה מיכה גודמן, כנרת זמורה ביתן, 2014 אין ספר שגרם לי לשנות את חיי כמו הספר הזה. קראתי אותו כפוליטיקאי צעיר שנהנה מכוח ופרסום, והספר הזה גרם לי להבין שאם אני רואה את עצמי פועל בעולם הפוליטי בטווח הרחוק, עלי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעזוב דווקא בשיא. הפוליטיקה ממכרת ומשנה את האדם, וקצת כמו בהתמכרות – רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעזוב מרצוני החופשי. בשנת 2018 עזבתי את הפוליטיקה ואת עיריית ירושלים ופניתי למגזר העסקי, מתוך הבנה שאם אשרוד את הניסוי הקטן הזה שעשיתי לעצמי, יבוא היום שבו אמצא את הדרך הנכונה לחזור לזירה הציבורית.

והפנטזיה הקדשנו את שני המדפים התחתונים. שלושת המדפים האמצעיים מוקדשים לספרים כגון ספרי החסידות שהזכרתי, משניות, כתבי הרב קוק, כתבי הציונות, סופרי הקלאסיקה היהודיים, ומדף של ספרות מקצועית של הלל אשתי בנושאי חינוך למיניות, יחסי הורים וילדים, זוגיות ועוד. מדף חשוב נוסף הוא "מדף יהדות אתיופיה". לפני כמה שנים הבנתי שלצד ספרי ציונות, חסידות ושואה, גם הסיפור הענק של יהדות אתיופיה צריך מדף משלו. באותו יום הלכנו ורכשנו את כל הספרים שמצאנו בנושא, מספרי ילדים ועד ספרי הלכה. אני מאוד גאה במדף הזה ומקווה שרק יגדל עם השנים. הוביט ג׳.ר.ר. טולקין, "תרגום הטייסים", זמורה ביתן, 1977 אני לא זוכר כמה פעמים קראתי את הספר הזה, כמה פעמים ציטטתי אותו וכמה פעמים הבאתי אותו בהרצאות, בשיעורים ובשיחות. הוא עוסק במתח הקיים בהתמכרות לעוצמה ולכוח, ובאופן שבו הדבר יכול לשנות, לרעה ולטובה , אותך ואת המציאות. אני ממליץ לכל אדם לקרוא וליהנות מיצירת המופת הזו, שיש לה כל כך הרבה השלכות לחיים שלנו.

מסיני לאתיופיה הרב שרון שלום, ידיעות ספרים, 2012 מקובל שבישראל ישנם שני עולמות הלכתיים מרכזיים: עולם הפסיקה של עדות המזרח ועולם הפסיקה האשכנזי. דרך הרב שלום נחשפתי לעולם חדש־ישן ומרכזי לא פחות: עולמה ההלכתי של יהדות אתיופיה. בשפה קולחת מצליח הרב שלום להביא את הסיפור וההיסטוריה של יהדות שנשמרה מאז ימי בית המקדש, ועבורי הוא גם הצליח לשרטט תמונה חדשה של עולם ההלכה היהודי וההבדלה בו בין עיקר לטפל.