הרוק חיכוך האלים בין השחקן ויל סמית לקומיקאי כריס

בטקס פרסי האוסקר, כאשר סמית הכה את רוק בתגובה לבדיחה פוגענית, כמעט השכיח מלב את הסרט הזוכה, "קודה", המספר את סיפור חייה של בת לשני הורים חרשים־אילמים. גם אני הייתי שוכח מן הסתם, לולא הגיע לידי "רחוקצר", הספר החדש של יהושע גרינברג. בעולמו הדיסטופי איבדו בני האדם את היכולת לדבר, והם מסוגלים לתקשר זה עם זה רק בהתכתבויות על גבי מסכים.

זה לא עולם רחוק במיוחד: אני מביט עכשיו בטלפון הנייד ורואה שאתמול קיימתי בו שמונה שיחות טלפון קוליות ויותר מארבעים התכתבויות בוואטסאפ. שלא לדבר על דוא"ל ומסרונים ושאר רשתות חברתיות. הבעיה היא שזה לא טבעי לשפה שלנו. שפה היא קודם כול דיבור, מקצב, ניגון. גם כשאנחנו קוראים טקסט כתוב, המוח מתרגם אותו למעין דיבור פנימי. וכשאנחנו נוטשים את הלשון המדוברת לטובת הלשון הכתובה, חלקים יסודיים מן המבע האנושי הולכים לאיבוד. ולאט־לאט, כפי שהספר ממחיש יפה, אנחנו מתנתקים מן המילים שלנו.

הפתרון שמוצאים גיבוריו של גרינברג הוא פתרון יוצא דופן: הם מתחילים לשוחח זה עם זה בשפת הסימנים. מה שמחזיר אותנו אל "קודה". הסרט שזכה באוסקר אינו סיפור מעורר רחמים של משפחת חרשים אומללה. ההפך. זהו סרט של געגוע לעולם הלא מילולי של החירשות. באחת הסצנות פונה אליה בן זוגה של הגיבורה ואומר לה בטבעיות: איזה כיף לך שיש לך משפחה נורמלית. היא מסתכלת עליו המומה, מתקשה להבין מה בדיוק נורמלי בשני הורים חרשים־אילמים. אבל הוא לא מתבלבל, ומסביר: יש לך שני הורים שמתקשרים זה עם זה, שמתעניינים זה בזה, אין לך מושג בכלל כמה זה נדיר.

ולאט־לאט מתברר שסוד הקשר הוא שפת הסימנים. שפה שאי אפשר לדבר בה או לקלוט אותה תוך כדי צפייה בטלוויזיה או דפדוף בטלפון הנייד. אי אפשר למלמל אותה בלי באמת להיות בה. כשהגיבורה מתבקשת לתאר מה עושה