במסתכמות כל יום בשעה ארבע וכמה דקות הטלפון שלי מצלצל. על הקו: יוצאת חלציי. היא חזרה מבית הספר, גילתה בית ריק, והברירות שעומדות בפניה

כרגע באחת: לנג'ז לאמא בטלפון. נוסח השיחה קבוע פחות או יותר. "אמאאאא, איפה את?" (נשיפות חזקות בשפופרת). "בדרך, ייקח לי קצת זמן". "אוף, משעמם לי". "אז לכי לחברה". "נראה כבר. תגיעי מהר" (ניתוק).

באותו רגע אני יודעת שלא חברה ולא בטיח. המסלול היחיד שהילדה תעשה הוא לעבר הספה, לרוב עם הנעליים על הריפוד, והופ – היא "רואה יוטיוב".

מה זה לראות יוטיוב? יוטיוב זה טלוויזיה? יוטיוב זה ערוץ? יוטיוב זה פח זבל של סרטוני וידאו שאין ביניהם קשר הגיוני. כשאני מחפשת שיר אני פותחת יוטיוב. כשאני רוצה לראות שוב את מכבי מנצחת את צסק"א אני פותחת יוטיוב. אבל יוטיוב כפעולה רצופה? מעולם לא העליתי בדעתי שיש אפשרות שכזו.

הילדים שלי, לעומת זאת, נולדו עם כפית של יוטיוב בפה. הבחנתי במנהג הזה עוד כשהיו צעירים ונהגו לחפש במחשב פרקים של דרדסים. בהתחלה נורא התלהבתי שיש אפשרות להגיע לפרקים שלמים של סדרות מופת בחינם, עד שהבחנתי שהקול שמגיע מהסרטון אינו של דרדסים, כי אם של סוטה שהלביש על הפרק מילים גסות.

באותו רגע נשבעתי שהילדים שלי לעולם, אבל לעולם לא יצפו ביוטיוב. אבל אז קרה אירוע בלתי מתוכנן: רציתי לישון שנ"צ. מאז, ברצוני או שלא, הילדים שלי צופים ביוטיוב. היו תקופות ארוכות שהפסקול שלנו בבית היה של מתבגר | | י"ב באייר תשפ"ב | 13.5.2022 מחוצ'קן בן 16 שמדבר תוך כדי שהוא משחק מיינקראפט. הילדים היו מרותקים לפרשנות שלו. מי אתה, ילד משועמם? ולמה אתה לא מעביר פעולה בצופים או משהו?

לא רק שאין מגבלת גיל ליוטיוב, הבת שלי אפילו לא צריכה לדעת לכתוב כדי להתמצא בין הסרטונים, אפילו אוריינות זו לא מגבלה. היא פשוט לוקחת את השלט, לוחצת על האייקון של המיקרופון ומדברת לתוכו בצעקות. "איךךךך. מכיניייים. מרררר. גמישששש", או "איך. מכינים. סליים".

בזמן האחרון, למשל, היא התמכרה לאיזה ערוץ של סקנדינבים שלבושים נורא יפה, והאולפן שלהם נורא נקי, וכל הזמן קורים שם דברים חסרי תכלית. זה מטריף. אני לא מצליחה להבין את הפואנטה. רגע אחד מישהו מחביא בגדים בארון ורגע אחרי כן השני מוציא אותם וצוחק צחוק מטופש. אז הוריתי לה לחפש סרטונים עם אמירה, ועכשיו היא מכורה לבלוגריות איפור קוריאניות.

הילדים שלי חיים בעולם מטומטם. באמת מטומטם. כל כך הרבה התרחשויות חסרות תכלית. בחיי, זה נס שהם יודעים לחבר אחד ועוד אחד. לא מזמן סיפר לי שכן שהוא לקח את ילדיו לבאולינג, אחרי תקופה ארוכה שלא ביקר שם. תוך כדי ששיחקו הוא הבחין שבכל המסלולים שלצידו, אף משפחה לא משחקת את המשחק כהלכתו. כולם הציבו את המעקה שמגן על הכדור מפני נפילה לתעלה. הילדים של היום, מתברר, כבר לא רוצים להיכשל.

המסך שנכנס לחיינו הוא עובדה בלתי ניתנת לשינוי. אבל גם בתוכן שבמסך יש מעמדות. יש תכנים שבונים ותכנים שלא, יש תכנים שמאלצים אותנו להידרש לשאלות עומק ותכנים שכל תכליתם להעביר את הזמן במינימום מאמץ. גם סרט כמו "הערת שוליים" הוא תוכן במסך, אבל לפחות כזה שגרם לנו לחשוב על יחסים בתוך המשפחה, על תחרותיות וקנאה. הקוריאניות ביוטיוב, לעומת זאת, קוראות לילדה שלי לא להתמודד. בשביל מה לצאת החוצה? בשביל מה לפגוש חברות ולהכניס את עצמך לדינמיקה המתוחה הזאת, שבה תמיד יש ציפיות ואכזבות, כשפעם את למעלה ופעם את למטה?

ביוטיוב הילדה שלי תמיד למעלה. אין תככים. אין התמודדות. ויום אחד כל הסיפור עלה לי על העצבים ואמרתי "חלאס עם היוטיוב הזה! אני מבקשת שתצפו בפרק שיש בו התחלה־אמצע־סוף! שתהיה עלילה! את שומעת אותי? עלילה!". להפתעתי הילדה לא התנגדה, והציעה שנשחק סט. זה חזר אליי כמו בומרנג. הרי כל הקונספט הוא שאני עסוקה בענייניי והיא מתפתחת לבד, איכשהו. מאיפה הגיעה הדרישה הזו, להתאמץ בהורות? בשביל מה להכניס את עצמי עכשיו לדינמיקה המתוחה הזאת שבה תמיד יש ציפיות ואכזבות? אז אמרתי לה שמאוד חשוב להחכים ולהכיר את העולם, ולכן לא יזיק שהיא תתאמץ ותלמד קצת על תרבויות אחרות. מה למשל היא יודעת על נשים קוריאניות?

כשאני מחפשת שיר אני פותחת יוטיוב. כשאני רוצה לראות שוב את מכבי מנצחת את צסק"א אני פותחת יוטיוב. אבל יוטיוב כפעולה רצופה? מעולם לא העליתי בדעתי שיש אפשרות שכזו