"קבלי את המדריך האישי שלך לעולם הקיי־פופ", אמרה הגברת שהציעה לי לקנות מנוי ליוטיוב פרימיום. סירבתי בנימוס, עברתי לנטפליקס, ושם הציעו לי לצפות בסרט על להקת הקיי־פופ .Blackpink מה קורה פה? למה מוזיקת ,K–pop פופ דרום־קוריאני, הפכה לז'אנר החם ביותר בסצנה העולמית?

למי שלא יודע, את הקיי־פופ מובילות להקות בנות ובנים ששרות שירי פופ קליטים מאוד בליווי כוריאוגרפיה מרשימה. ההפקה מושקעת מאוד, האווירה קיטשית בהקצנה, והכול מהודק: ההשוואה גורמת לספייס גירלז או לדסטניז צ'יילד להיראות כמו חוג מחול במתנ"ס.

עדיין לא מצלצל לכם מוכר? הקיי־פופ הוא לא ז'אנר קיקיוני או שולי - 2019־ב הוא גלגל כ־5 מיליארד דולר. קבוצת הקיי־פופ הפופולרית בעולם, ,BTS הייתה הלהקה הראשונה בתולדות iTunes שהגיעה למקום הראשון בדירוג ההשמעות במאה מדינות שונות. זה קרה בחודש שעבר עם השיר With .You השיר גם שבר את שיא הצופים לשידור בכורה ביוטיוב. מגזין פורבס האמריקני העריך את השווי של הלהקה ב־6.3 מיליארד דולר. לשם השוואה, ריהאנה, הזמרת העשירה בעולם, שווה 1.7 מיליארד. ג'יי זי? 1.4 מיליארד.

כצפוי, לא המוזיקה לבדה מביאה את ההון הזה לקיי־פופ. “זה עולם שלם", אומרת שירה כוכבא, שכותבת על הנושא בפייסבוק. "זה גם המראה, הריקודים, האישיות של הזמרים מאחורי הקלעים". כוכבא היא אחת מאינספור חובבות הקיי־פופ בישראל. הישראלים המעוניינים בז'אנר הם בעיקר בנות: להקות בנות בקיי־פופ הן קלות לעיכול יחסית, אבל הגבריות הקוריאנית מאתגרת יותר. הזמרים נראים נשיים, מאופרים, מתחבקים זה עם זה. "הם מאתגרים את תקן הגבריות המערבי", מספרת ד"ר אירה ליאן, ראש מדור קוריאה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית. "הייתי בהופעה של BTS והם בכו המון בהופעה".

נאֶוה כליל־החורש, מומחית למוזיקה קוריאנית מסורתית והמפיקה של שבוע קוריאה באוניברסיטה העברית בירושלים, מכירה את ההבדלים המגדריים בין ישראל לקוריאה דווקא מזווית אחרת, ומוסיפה אנקדוטה: "פעם חבר קוריאני בא לבקר אותי וביקש שאביא לו מייבש שיער. אמרתי לו שאין לי. בחיים לא אשכח את ההלם, התדהמה והזעזוע שלו מכך שאני אישה בלי מייבש שיער בבית".

ממה נובעת הנטייה הזאת לטיפוח גברי?

"כדי שתווי הפנים של הזמרים יהיו ברורים, הם חייבים להתאפר: לצייר גבות, להבליט ריסים. אולי זה הוביל לכך שהאיפור הוא נורמה. הם גם לא מתייחסים לאיפור כאל משהו נשי כמו שאנחנו מתייחסים אליו".

הצנועות והחסודות

למעשה, אומרת ד"ר ליאן, כוחו של הז'אנר הוא בשונּות החיצונית הבולטת שלו. "זה משהו ייחודי. לכן הז'אנר מגניב, שונה. קיי־פופ הפך לסממן ייחודיות למביני עניין. מי שלא מבין - נמצא במקום אחר".

כוכבא הגיעה אל הקיי־פופ דרך צפייה בסדרות טלוויזיה קוריאניות: "עברו כמה שנים עד שהתלהבתי גם מהקיי־פופ. ידעתי שהוא קיים אבל לא התלהבתי בהתחלה". כליל־החורש: "בקהילת חובבי קוריאה, השאלה המקבילה ל'באיזה שבט אתה' היא 'קיי־דרמה או קיי־פופ'. זאת אומרת, מה הכניס אותך לעניין?"

לכל אלו שהגיעו מהקיי־דרמה, ייתכן שגם הדת קשורה במשיכתן לכל מה שקוריאני. סדרות קוריאניות פופולריות אצל נשים שמרניות, אומרת ד"ר ליאן: "אין בהן סצנות בוטות, ולכן הן מצליחות אפילו באיראן, שם יש צנזורה חריפה על הטלוויזיה. מנגד, בקיי־פופ אין צניעות חמורה כזו, אבל הוא עדיין קוצר הצלחה בקרב דתיות בכל העולם. לדעתי זה קשור להתנהלות של האיידולים, הכוכבים, מאחורי הקלעים. אנחנו רואים איך הם מדברים עם המעריצים שלהם - בגובה העיניים, כשהם קדים כלפיהם ומודים להם. זה יכול להסביר את החיבור לאיידול עצמו - האפשרות לגעת בכוכב ולראות שיש פה אדם. יש פער בין מה שקורה על הבמה למה שקורה מחוץ לבמה".

אני שואלת את ד"ר ליאן איך העדינות שהיא מדברת עליה ותחושת הנגישות בגובה העיניים מסתדרות עם תופעה כמו "משחקי הדיונון", סדרת המתח הדרום־קוריאנית האלימה מאוד שהפכה ללהיט עולמי. "משחקי הדיונון היא סדרה לא מייצגת", היא טוענת. "היה בקוריאה קולנוע אלים, אבל הוא היה בשוליים. נטפליקס נכנסה לקוריאה ,2016־ב ושמה את האלימות בקדמת הבמה. המפיקים לקחו משהו קיצוני ואקזוטי שהם חשבו שידבר לקהל הרחב, 13.5.2022 | י"ב באייר תשפ"ב | |

"לקוריאנים יש מונח שנקרא 'האליו': הגל הקוריאני. היום מתייחסים לזה יותר כאל אוקיינוס: קיי־פופ, קיי־דרמה וקיי־פוד", אומרת כליל־החורש. "התרבות שלהם היא 'כוח רך' שקוריאה ממתגת דרכו את עצמה בעולם. הכוח הרך הזה עובד: כולם מכירים את מכשירי החשמל של סמסונג, כולם מכירים את הקיי־פופ, כולם מכירים את קיה ואת יונדאי, ובגזרת הקטנועים קימקו היא חברה מוכרת".

בדרך להשתלטות הקיי־פופ על העולם יש עוד שתי תחנות. הקפיצה הבאה בזמן היא לשנת ,2005 כשחברה קטנה ששמה יוטיוב אפשרה לשתף סרטוני וידאו ברשת. שלוש החברות הגדולות ביותר בעולם הקייפופ קיבלו החלטה אסטרטגית: הן הולכות להעלות לאתר את המוזיקה שלהן בחינם. היום זה טריוויאלי, אבל אז המודל הכלכלי של עולם המוזיקה דרש לא לתת גישה קלה למוזיקה המוגנת בזכויות יוצרים, בטח לא בחינם. אבל החברות הקוריאניות העלו את המוזיקה של הלהקות שלהן, ובתוך כמה שנים הקיי־פופ הגיע בלחיצת כפתור לכל בית שהיה מחובר לרשת. "הסתכלתי במפת התפוצה של קיי־פופ בעולם, וגם באלסקה שומעים אותו", מספרת ד"ר ליאן.

את הנקודה השלישית בזמן יש סיכוי טוב שאתם זוכרים. אם אתם מהאנשים ששירים נתקעים להם בראש אולי כדאי שתניחו את העיתון עכשיו, כי אתם עומדים לזוז: המהפכה השלישית, ביולי ,2012 הייתה גנגנם סטייל. השיר של הרפאר סיי )PSY( הפך לתופעה עולמית, והיה הראשון שעבר את מיליארד הצפיות ביוטיוב ובמשך כמה שנים היה הסרטון הנצפה ביותר בפלטפורמה, עד ש"דספסיטו" של לואיס פונסי ודדי ינקי עקף אותו .2017־ב גם מי שלא אהב את המוזיקה ראה שהשיר מושקע, קליט ומופק ברמה

גבוהה. הוא אפילו קיבל את חותמת הכשרות שהוא לא ידע שהוא צריך, בדמות הקאבר "רבי נחמן סטייל", ולאינספור גרסאות כיסוי אחרות בכל רחבי העולם. אחרי גנגנאם סטייל, הקיי־פופ כבר היה בתודעה של כולנו.

עסקי הרוקנרול

הקיי־פופ הוא מכונה. הלהקות בז'אנר מיוצרות בחברות מסחריות, בפס ייצור משוכלל: זמרים צעירים, לפעמים בני עשר בלבד, מצטרפים לחברות והופכים ל,Trainees חניכים, אחרי שהם עוברים אודישן אבל לפני "אימון שלוקח 6־7 שנים, כמו דוקטורט", אומרת ד"ר ליאן. החניכים לומדים ריקוד, שירה, משחק, שפות (אנגלית, סינית, יפנית), ניהול מדיה חברתית והתמודדות עם התקשורת. חלקם עוברים ניתוחים פלסטיים. ואז, כשהם מוכנים, החברה עשויה לצרף אותם ללהקה חדשה שהורכבה כולה מחניכים.

כל פרט ופרט ביצירות שמפיצות הלהקות הללו הוא תעשייתי. השאלה מי ישיר איזה חלק מן השיר, או באיזה צבע יהיה השיער של כל אחד מהזמרים, נידונות בידי יועצי שיווק ומכירות. לשלב ה"אקזיט" של הלהקה החברה המפיקה מגיעה לאחר הרבה הכנות ועם הרבה ציפיות, אבל כמו בהייטק, יש סטארטאפים שמצליחים בגדול - ויש כאלה שלא. רבות מהלהקות החדשות אינן מצליחות בזכות עצמן, אלא נכנסות לתעשיות נלוות - טלוויזיה ופרסום למשל - או שחבריהן משמשים בתור רקדני ליווי. לתודעתנו מגיעים רק המיעוט שבמיעוט שהצליחו במיוחד.

התעשייתיות לא מפריעה לכן?

כוכבא: "בהתחלה היו לי דעות קדומות, בעיקר על קבוצות בנות שנראו לי מלאכותיות מאוד. אבל אני חושבת שזאת ראייה צרה, שכוללת גם דעות קדומות שיש לנו על אסייתים: שכולם נראים אותו הדבר, שהשפה שלהם מוזרה, שהטיפוח שלהם מוזר. זה זלזול בתרבות אחרת. בשלב מסוים הבנתי שזה לא שהם 'מהונדסים' אלא שהם עובדים