"בגיל

שלנו זה לא רק להחליף את כל החלומות של הזקנה, זאת גם גמישות שאינה קיימת. הרגלים שקשה מאוד לשנות. התמצאות בשטח חדש. בכללים חדשים. זאת לא משימה קלה בגיל הזה. הנפש לא מסתגלת בקלות, ויש לזה ביטויים שונים". כך אומרת אחת הדמויות בספרה החדש של יעל משאלי, שבו מונולוגים של נשים שונות שנעזבו בידי בעליהן, קיבלו גט כריתות והפכו מותרות לכל אדם. מותרות, לא רק חופשיות להתחתן עם אחר, אלא גם פרומות מעולמן הקודם. גירושין אפילו יותר קשים ממוות, ממשיכה הדמות להסביר. אם במוות יש נחמה בכך שלא הייתה החלטה מכוונת לעזוב, בגירושין כבר אין אשליות. זוהי הנחת היסוד של הנשים, וגם הטרגדיה שלהן: העולם הקודם ממשיך לחיות בהן, והן כואבות את ההחמצה ושואלות את עצמן מה קרה בדרך ואיך יכלו למנוע את זה.

הנשים האלו חרד"ליות, לייטיות, חוזרות בתשובה, חוזרות בשאלה, מסורתיות וחילוניות לגמרי. חלקן גרות בעיר, אחרות במושב או בחו"ל. לחלקן יש קריירה מוצלחת, אחרות ויתרו עליה בשביל הבית והילדים או לא התחילו בה. כל אחת התמודדה עם הגירושין בצורה אחרת, לכל אחת המסקנות שלה, לכולן אותה נקודת מוצא וכל אחת מגוללת את סיפור נישואיה ופרידתה.

כל המונולוגים קולחים וסוחפים, אבל אי אפשר להכחיש שהספר מושך מסיבה ראשונית עיקרית: יצר המציצנות. לרוב, קשיים בזוגיות נשמרים בין בני הזוג. רק כשנפרדים, דברים מתחילים לצאת החוצה, אם בכלל. אנשים אוהבים לבחון קשרים של אחרים, לחוות דעה ולהיות השופטים - את זה כבר הבנו מההצלחה האסטרונומית של "חתונה ממבט ראשון".

הזרקור הושם על קהילת נשים שפרק ב', שממילא קשה בכל גיל, קשה להן אף יותר. נשים מבוגרות שנעזבו ועליהן להתחיל מחדש בחברה שסוגדת לנעורים. הבדידות עצומה ומורגשת מכל דף ודף, בעקיפין ובישירות, כמו שאומרת אחת הנשים המבוגרות: "אין דבר בחיים שהוא יותר גרוע מהבדידות. אין. הבדידות אוכלת אותך מבפנים. בכיתי עד שלא היו לי דמעות".

הבחירה במושאי הכתיבה הללו וחדוות המציצנות מגיעות לשיא דווקא במסגור שבו בחרה משאלי: הנשים שעברו גירושין קשים מגיעות לאריאלה המספרת דרך פוסט חשוף בפייסבוק.

אריאלה כותבת את המונולוג של בעלה לשעבר ואת הסיבות לעזיבתו מנקודת המבט שלו, כניסיון לעשות סדר לעצמה בעצמה. התפר בין המציאות לבדיה מעורפל לחלוטין, וכדי להוסיף לבלבול משאלי מצרפת לסוף הסיפור מונולוג משל עצמה שבו היא פורׂשת את משנתה על חשיבותו של שיח ואולי גם על תפקידה של ספרות.

דווקא בעניין זה שווה להוסיף הערה על ה"מרפסת", מרחב בו משאלי מקבלת נשים ואנשים לשיחות של שיתוף וריפוי, ומשמש גם השראה לכותבת. למרות שבריאיון שנערך איתה לא מזמן בעיתון זה ציינה משאלי שהסיפורים נכתבו בהשראה, ולמרות שוודאי קיבלה רשות מכל הנשים שסיפוריהן רק נרמזים, זו תזכורת לכולנו – אף פעם לא כדאי להשאיר תיק לא מושגח באזור הומה, ואף פעם לא כדאי לחלוק סיפור טוב עם סופר. בכל מקרה, כפי שציינה משאלי, "שיתוף הוא ריפוי. הוא הנוגדן הטוב ביותר לכל כך הרבה תחושות מחלישות". וכמה טוב שהסיפורים האלו יוצאים לאוויר העולם.