|

לא נדיר למצוא בסיומם של ספרים "עמוד תודה" שהסופר מודה בו להוריו שהביאוהו עד הלום, או לכל אחד אחר שלדעתו מגיעה לו שורת אזכור ביצירה שזה עתה הביא לעולם. אבל נדיר הרבה יותר למצוא בין התודות הללו משפט כמו זה שנמצא בספרו החדש של יותם טולוב, "ביום שייגמר הכסף" (כתר), שעוסק לא מעט במתרחש בתוך מוסד לאנשים עם מוגבלויות: "בית הכלנית הוא מוסד דמיוני", כותב שם טולוב, "המציאות לא פעם קשה יותר". כשלוקחים בחשבון שטולוב בחייו הפרטיים עוסק לא מעט בקידום זכויות של אנשים עם מוגבלויות, ואף היה מנכ"ל ארגון "בזכות", הערפל מעל ההצהרה הזו מעט מתפזר. ועדיין, הערבוב הזה בין ספרות למציאות דורש הסבר.

"נכון שזה לא משהו מאוד רגיל, אבל הפעם זה בא לי טבעי", אומר טולוב. "קודם כול, טבעי להודות לאנשים שדיברתי איתם במסגרת העבודה על הספר. אחד האנשים שעזרו לי מאוד היה חוקר פרטי, פז שוורץ, שנכנס למוסד כזה לפני כמה שנים מטעם משפחה שחשדה שפוגעים בילד שלה. הוא התראיין לעבודה, התקבל, וראה שם דברים נוראיים. התיעוד שלו הגיע אלינו וסייע לנו ב'בזכות' לפוצץ את הפרשה ולגרום לשינוי. הרבה מהתיאורים בספר הם שלו, תיאורים שעברו עידון ניכר כי לא רציתי להגיע לאזורים פלסטיים קשים מדי.

"אבל מעבר לכך, מבחינתי זה טבעי להצהיר: אנחנו לא בספרות היסטורית, וזה לא רומן לגמרי בדיוני. אני גם יודע שלא יהיה פשוט לקוראים שיש להם בני משפחה שנמצאים במוסד או שמועמדים להיכנס לאחד כזה בשנים הבאות לקרוא את הספר. אבל זו המציאות. לא כולה, אבל בהחלט חלק ממנה. ואני לא מפצל יותר בין שני הכובעים, של הסופר ושל הפעיל למען אנשים עם מוגבלות".

טולוב הוא אכן מקרה מעניין של סופר מבטיח (ומקיים, זהו ספרו השלישי), שהוא גם פעיל חברתי. השילוב הזה בין שני התחומים הוא כנראה הגורם לפערי הזמן שחלף בין פרסום ספריו. הראשון, "זה שמחכה", ראה אור .2009־ב השני, "חמש נפשות", יצא .2014־ב רק כעת, שמונה שנים אחר כך, יצא ספרו השלישי.

"אני חושב שזה הולך להשתנות", אומר טולוב כשאני מציג בפניו את הפערים הנרחבים הללו בין ספר לספר. "עד עכשיו הכתיבה לא | י"ב באייר תשפ"ב | 13.5.2022

13.5.2022 | י"ב באייר תשפ"ב | |

וראיינתי בו אנשים שקשורים למוסדות, משפחה או מטפלים, אבל הפעם לא הקשבתי כדי לטפל בבעיה ולפתור אותה מבחינה משפטית, אלא כדי לשמוע את קולם. הגשתי את העבודה, חזרתי לספר, והנושא לא הניח לי. ניסיתי לתת לו מענה בסצנה קטנה של בית אבות, וזה לא עזר. הסיפור של אנשים עם מוגבלות כמעט נכפה עליי, ולכן גם חוויית הקריאה היא של מישהו שמחפש משהו אחד ומוצא משהו אחר, כי זה בדיוק מה שעבר עליי בכתיבה.

"תוך כדי, גיליתי עוד משהו שלא נתתי עליו את דעתי כשעבדתי בתחום. לפני כמה שנים ייצגתי לקוחה, אישה עם מוגבלות מורכבת שגרה בדירת שיכון. היא חיה וישנה בסלון, ובחדר השינה החזיקה שני תוכים. הם חיו כמו מלכים, וחדר השינה נראה כמו חדר ששני תוכים גרים בו, מצחין ומטונף. העובדת הסוציאלית שלה ניסתה לעשות מה שהגיוני, להוציא את התוכים מחדר השינה ולהכניס אותה לשם. היא ביקשה ממני לבוא איתה, ובאתי לשם כמתווך. ואז האישה אמרה לה: לפני עשרים שנה עיקרתם אותי, לא תיקחו ממני עכשיו את שני התוכים שלי. ברגע הזה הפסקתי להיות מתווך והפכתי להיות זה שכועס יחד איתה. כועס על זה שאף אחד לא מבין, וכועס על דברים שכבר אי אפשר לתקן.

"ניסיתי למצוא אותה לאחר מכן. ולא הצלחתי. היא הוצאה מהבית למוסד, הדירה נמסרה למישהו אחר, התוכים שוחררו - ואין לי מושג מה קרה איתה. הספר הזה נכתב עליה. על הזעם ועל הכעס. לא רק על המערכת, אלא גם על האנשים האלה שהיו לקוחות שלי והביאו לפתחי מקרים קשים עד כדי כך שלרוב אני לא יכול לפתור אותם בכלל. זו מועקה שנמצאת איתי גם היום. לא עזבתי את התחום לגמרי, יחד עם חברים הקמתי את עמותת 'התנועה לעצמאות', שמנסה להשאיר אנשים בקהילה. אבל אין ספק שכתיבת הספר עזרה לי לפרוק הרבה תסכול וכעס, שלא ידעתי בכלל שהם אצורים בי".

לכעס שלו יש לעיתים יסוד מחריד למדי. לא מזמן פורסם בתקשורת תיעוד מזעזע של חוסה באחד המוסדות המסולק החוצה ביום גשם קפוא, עירום לגמרי. בסרטון רואים אותו מתחנן להיכנס במשך שלוש שעות. הכעס ברשתות גבר