מקור ראשון

יש לי נטייה לברוח מבשורה, הסיפור של אנשים עם מוגבלות כמעט נכפה עליי

בספרו החדש של יותם טולוב מתאחדים שני תפקידיו - סופר ופעיל חברתי למען אנשים בעלי מוגבלות. כעת הוא מדבר על הכשל היסודי במוסדות לבעלי מוגבלויות, על הצורך בהצלת עולם הספרות הגווע ועל התקווה ששינוי חברתי יכול להתרחש גם באמצעות כתיבה

אריאל שנבל

צילום: נעמה שטרן

הייתה הדבר המרכזי שעשיתי. גם כי לא מתפרנסים מכתיבה, אבל גם כי אני מחזיק כאמור שני קולות – קולו של עורך הדין לאנשים עם מוגבלות שחושב שצריך לשנות את העולם ולא בהכרח לכתוב אותו, וקול שרוצה לכתוב.

"במשך רוב השנים חשבתי שחשוב יותר לתקן את העולם, ואת הכתיבה עשיתי על הדרך. לפני שלוש שנים עזבתי את ניהול עמותת בזכות, המדינה מימנה לי שנת כתיבה בדמי אבטלה, ונכנסתי למצב חדש. עכשיו זה מה שאני רוצה להיות. אני מתרגל את המשפט הקצר 'אני סופר', ומנסה להתנתק מהגדרות אחרות שהתרגלתי אליהן".

לא קל להיות סופר במשרה מלאה.

"כמעט בלתי אפשרי. אנחנו חיים בעידן שבו אי אפשר להיות רק סופר. הספרות במשבר, ואני מקווה שאצליח להחזיק בתחום. אני לא רוצה שזה יישמע כמו קינה של מחלק חלב או מנקב כרטיסיות באוטובוס, משהו שעבר זמנו. כל הסופרים עושים הרבה דברים על הדרך, ומנסים גם לכתוב. זה קשור לכך שכל האנשים סביבי צמצמו את הקריאה שלהם דרמטית, בפרט את קריאת הספרים. אנשים שפעם קראו יושבים היום מול נטפליקס בערב. כי יש ילדים, כי עייפים, כי הקשב של כולם הוא לפוסטים בפייסבוק לכל היותר, לא לסיפור. לפעמים אני מרגיש כמו בקרב מאסף כשאני רואה איך נטפליקס משפיעה על הכתיבה. אנשים כותבים אחרת כי ברקע הם יודעים שהקוראים שלהם יעזבו את הספר אם לא יהיו שם רכיבים מסוימים שיחזיקו אותם, שהם חייבים לתת פייט לטלוויזיה.

"ברור שמשהו צריך להשתנות, ושהשוק הזה לא יוכל להחזיק מעמד כמו שהוא. עולם המוזיקה מצא מודלים כמו ספוטיפיי וכדומה, וגם עולם הספרים יצטרך למצוא מודלים שישאירו לנו סופרים. אני מקווה שהמודל החדש הזה יאפשר לסופרים ולסופרות להמשיך לכתוב. השם של הספר, 'ביום שייגמר הכסף', מעיד גם על החרדות הקיומיות שמלוות אותי מרגע שהפכתי לסופר עצמאי".

ואחרי שאמרת את כל זה, ושכנעת את כולנו לא להיות סופרים במשרה מלאה, אתה מתכוון לעשות בדיוק את מה שאתה מזהיר מפניו.

"אני בן .43 בגיל 40 אתה מתחיל להבין מה אתה אוהב לעשות, ולא רק מה צריך או נחשב לעשות. גדלתי בבית ובסביבה של ניהול ועשייה. כשלמדתי במכינה בעלי רציתי להיות מפקד בצבא ואז בכיר בשירות הציבורי ולהשפיע על החברה הישראלית. זו השפה שבאתי ממנה. כתיבה לא מדברת בשפה של השפעה, זו לא המוטיבציה לכתוב ספר, כי לפוסט בפייסבוק תהיה כנראה יותר השפעה. אבל זה מה שאני אוהב לעשות, וכשאני מול המחשב בחדר ומצליח לפצח סצנה או לבנות תפנית עלילתית, מבחינתי עשיתי את היומית ואני מאושר".

כועס את כעסם

"ביום שייגמר הכסף" נראה כמו שתי נובלות שונות מאוד זו מזו, שטולוב חיבר יפה והפך לספר אחד. חלקו הראשון הוא סיפור מסוגת הספרות הבלשית, על גבול סיפורת הנוער, ובשני הוא מצניח את הקוראים לעולם המסויט של המוסדות ויחסם לאנשים עם מוגבלויות בישראל.

אני שואל אותו אם החלוקה הזו הייתה מתוכננת מראש. "ההבחנה הזו שלך נכונה", הוא אומר. "בהתחלה הספר היה יותר מעורבב, ואז הבנתי שיש פה שני יסודות שלא נכון לערב אותם בכתיבה אלא עדיף להדגיש אותם מבנית. יש לי נטייה לברוח מבשורה. כשעזבתי את בזכות, הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא לכתוב על אנשים עם מוגבלויות. רציתי לאפסן את הפן הזה במגירה וללכת לכיוונים אחרים.

"וכך באמת הספר מתחיל - מסע חיפוש של נער אחרי אביו שמת לפני חמש שנים. אבל תוך כדי הכתיבה עשיתי דוקטורט,

"הסיפור שלי הוא להיות לא שייך בכל מקום שאני נמצא בו. בקרב חבריי השמאלנים אני הימני, ועם חבריי הימנים אני השמאלן. גם בקרב סופרים אני מרגיש אאוטסיידר"

| | י"ב באייר תשפ"ב | 13.5.2022

כשהתברר שעונשו של המטפל היה רק כמה חודשי עבודות שירות. ואולם, כשפורסם פרוטוקול גזר הדין התברר שהחוסה מרח צואה בכל רחבי המוסד, התפשט שוב ושוב - ופתאום מעשיו של המטפל קיבלו הקשר, גם אם לא בהכרח הצדקה.

גם לדברים האיומים שמתרחשים במוסדות, אני אומר לטולוב, יש צד שני. לא הכול שחור ולבן. "קודם כול אגיד שלצערי תיעודים כאלה אינם נדירים במיוחד", הוא משיב. "אני נמצא בכמה קבוצות וואטסאפ של הורים לחוסים במוסדות, ומדי כמה זמן עולים שם סרטון או פרשת התעללות, שלפעמים מגיעים לתקשורת ולפעמים לא.

"כשכתבתי את דמותו של מנהל המוסד בספר, היו לי הרבה מנהלים לבחור מהם. בחרתי בדמות שהיא דווקא סבבה: הוא נשאר שם מסיבות ערכיות ומנסה לעשות טוב בתוך הסביבה שלו. אני חושב שהסיפור הוא לא אנשים רעים אלא מצבים רעים. זה קורה בכל העולם: מעט מטפלים עם הרבה מטופלים, הרבה אנשים עם הפרעות שונות שנמצאים יחד - כך הבעיות מועתקות, משוכפלות ומועצמות. זה לא רעיון טוב לשים את כולם יחד באותו מוסד, וזה בדיוק מה שאנחנו אומרים בתנועה לעצמאות. יש הורים שחושבים שאם יהיו מצלמות במוסד הצוות יתנהג יפה אבל מי שרוצים ימצאו את האזור הלא מצולם כדי לממש את זממם.

"השיטה לא עובדת, וצריכה להשתנות מהיסוד. אנשים שהמערכת לא נותנת להם סיכוי מלבד מוסד, כששמים אותם בסביבה אחרת הם פתאום פורחים. יש התדרדרות כשנכנסים למוסד, זה ברור לגמרי, אבל רוב ההורים לא יכולים לממן סביבה אחרת, והמדינה לצערי לא מאמינה בדרך אחרת".

זה עניין של תפיסה, או שלא ישים תקציבית לשלב את החוסים בקהילה?

"יקר יותר להחזיק מוסד, קרקע, אנשים ומשכורות. בארה"ב למשל סגרו את המוסדות ברוב המדינות. מספר האנשים שחיים במוסדות בארה"ב שווה כיום למספר האנשים שחיים במוסדות בארץ, כ־06 אלף, ורוב החוסים חיים בקהילה. צריך לרצות ולהאמין בזה - מי שקורא את הספר או את הכתבה ויש לו ילד עם מוגבלות, שיחשוב על חיים עצמאיים לילד שלו ולא רק על מוסד, כי זה אפשרי. אפשר לקרוא ספר וליהנות, אפשר לקרוא ולצאת לפעולה. אני לא יודע להגיד מה אני מעדיף שיקרה פה. הלוואי שיקרה גם וגם".

חוויה מתקנת

הוא נולד 1978־ב בצרפת, למשפחה מסורתית. הוריו עלו ארצה לבדם לפני שנולד; אך לסבו הייתה מרפאה גינקולוגית בפריז, ולכן אמו נסעה לצרפת כדי ללדת אותו שם. אחרי חודש חזרה איתו ארצה, והוא גדל ברעננה. כשהיה בכיתה ג' הוריו - אנשי הייטק - רצו חוויה אמריקנית, ונסעו לשלוש שנים בבוסטון. על התקופה הזו נכתב ספרו הראשון, "זה שמחכה". כשחזרו ארצה הוא סיים את לימודי התיכון בישיבת בני עקיבא ברעננה, למד שנה וחצי במכינה בעלי, ואז התגייס לשלישות בתותחנים: "לא היה לי פרופיל קרבי".

זה מסלול ציוני־דתי קלאסי. מעטים מסיימים אותו כפעילים חברתיים.

"אני הישראלי במשפחה שלי. הספר היחיד שההורים שלי קראו בעברית, חוץ מהתנ"ך, היה הספר שלי. בארץ הייתי תמיד הצרפתי שלא בא לבית הכנסת בחולצה לבנה אלא בחולצות צבעוניות כמיטב האופנה הצרפתית העדכנית; ובארה"ב שוב הייתי הישראלי. כשחזרנו לישראל, בתקופת הסכמי אוסלו, הייתי היחיד שמתווכח עם הרב בכיתה וטוען שזה הדבר הנכון.

"אני זוכר שנתניהו הגיע לעלי וקיבלו אותו בכבוד מלכים ובשירים וריקודים. עמדתי בצד ולא התחברתי. אני שמח שלמדתי בעלי, אבל הסיפור שלי הוא להיות לא שייך בכל מקום שאני נמצא בו. בקרב חבריי השמאלנים אני הימני, ובין חבריי הימנים אני השמאלן. גם בקרב סופרים אני מרגיש אאוטסיידר. זו חוויה שמסתדרת לי עם הכתיבה. אני מתבונן, בדרך כלל מהצד, קצת תייר בכל מקום. אבל אם להודות על האמת, די מיציתי את הפוזיציה הזו, ואני בשל לצאת ממנה".

לפני עשור התחתן עם יעל ויחד הם גרים במבוא־ביתר, מושב חילוני שבהרחבה שלו יש דתיים, חילונים וכל מה שעל הרצף. הוא מרוצה מהתמהיל: מבחינתו אזור ירושלים מפרגן הרבה יותר לאנשים על הרצף הדתי מאשר אזור המרכז, ולכן מאז שגילה את ירושלים בגיל ,19 לא הביט לאחור. עם זאת, הזהות הדתית האישית והמשפחתית שלו חשובה לו מאוד: "אני הגבאי של בית הכנסת במושב, לומדים אצלי פרקי אבות בשבת, וככל שאני גר בסביבה נזילה יותר מבחינה דתית כך אני מקפיד יותר וזה יותר חשוב לי.

"הילדים שלי לומדים בבית ספר משלב. הבן שלי הולך לשם עם כיפה על הראש וחוזר עם הכיפה בכיס. אני כבר רואה לאן זה יכול להגיע, וחשוב לי שהדברים יישמרו. מצד שני, לפני כמה שנים פגשתי את אחד הרבנים שלי בעלי, סיפרתי לו שאני מוציא ספר. הוא שאל אם הספר הוא 'לפי המגמה', ומיד הבנתי שיצאתי מהאזורים האלה.

"העולם הדתי השתנה מאז שלמדתי אצלו, עולם הישיבות השתנה, ולכתוב ספרים ולהיות דתי זו כבר לא משימה לאומית ומגזרית. קל הרבה יותר להביא היום קול אישי שלא בהכרח מייצג קבוצה. אני לא חושב שמישהו יקרא את הספר ויוכל לדעת שמי שכתב אותו דתי. הסביבה חילונית, הדמויות חילוניות. אני סופר דתי, אבל הדתיות אינה הדבר היחיד שמגדיר אותי".

ונצטרך שוב לחכות שש־שבע שנים לספר הבא?

"את 'חמש נפשות' כתבתי במשך כמה שנים. הוא ראה אור בשבוע שאמא של אשתי נפטרה, ובמקביל אשתי ילדה את בננו בכורנו. אם הסיפור הזה היה נכתב בספר, העורך היה אומר שזה קיטש מסוג 'החיים שנגמרים ואלה שמתחילים', אבל כך זה היה. כל הזמן תהינו מה יקרה לפני מה. ואז הספר יצא, ובשבועיים הראשונים שלו הייתי בבית החולים ללוות את אשתי שליוותה את אמא שלה. לא הייתי פנוי בכלל לספר. שלחתי אותו לבד לעולם לספר על חמש נפשות בודדות שהיו צריכות להסתדר בלעדיי. מאז נולדו לי עוד שני ילדים וחיינו השתקמו ברוך השם. בספר הזה יש לי חוויה מתקנת. בכל ערב כמעט אני יושב בסלון אחר, מקיים מפגשי קוראים בקיבוצים, בהתנחלויות, בפריפריה ובמרכז. אני חוגג.

לגבי ההמשך, יש לי בראש שלושה ספרים שאני רק צריך זמן ואפשרות לכתוב אותם. הדבר המרכזי שהשתנה הוא שאם פעם הנטייה הטבעית שלי הייתה לכתוב מנקודת מבט של ילד כמו ב'זה שמחכה' ועל יחסים בין הורים לילדיהם, הגיע הזמן שאעבור לצד של ההורה. בכל זאת, יש לי קילומטרז' הורות נאה בשנים האחרונות. מצד שני, כבר למדתי שכשאתה מגיע למחשב ויושב לכתוב ספר אחד יוצא לך ספר אחר. אז נצטרך לראות בריאיון הבא אם התוכניות שלי התגשמו או לא".

ספרות // אריאל שנבל

he-il

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/283201561895378

Israel Hayom