מקור ראשון

תגובת שרשרת

הביקורות הקטלניות של המשוררים החרדים הוכיחו כמה הצורך בגיבורים אנושיים גדול

אומשהו ני כבר רגיל לכך שביום שישי, שעה

אחרי שהטור מתפרסם, מתחילות לזרום תגובות. לרוב אלה תגובות מבחורי ישיבה בהווה או בעבר שמרגישים צורך לשתף אותי בחוויות דומות שקרו להם. יש אפילו פעמים שהתגובות האלה נותנות לי רעיונות ומזכירות לי רגעים, ואז אני כותב אותן בקצרה בקבוצת וואטסאפ שיש לי עם עצמי שנקראת ״רעיונות לטור״. ואז, אם רגע לפני הדדליין אני תקוע בלי סיפור, אני נכנס לקבוצה הזו ודולה משם איזה זנב רעיון, וכמובן מבקש רשות ממי שסיפר לי אותו ומפתח אותו קצת ומעשיר אותו בזיכרונות אישיים משלי.

הכותרת של המדור הזה היא ״סיפורים מהישיבה״, אבל מי שקורא אותו בקביעות יודע שמדי פעם אני גולש מתחום הסיפור העלילתי וכותב קצת הרהורים ומחשבות אישיות שלי בעקבות סיפורים שקרו לי בישיבה. למשל, הטור של השבוע שעבר, שבו כתבתי על תחושת המורכבות שצצה אצלי כל שנה בחודש אייר. אחריו הגיעו תגובות טובות, שאני לא רואה צורך להביא אותן כאן מילה במילה אבל בואו נגיד שאלה היו תגובות טובות מסוג אחר. הבנתי שנגעתי בנקודה עמוקה וזה תמיד מפליא איך אתה כותב על חוויה אישית ופרטית ובסוף מגלה שאתה ממש לא לבד. ואני התרגשתי. מודה. והסתובבתי מבסוט וצפיתי בטקס המשואות בנחת ושתיתי יין טוב ואכלתי בשר צלוי כמצוות היום.

אבל אז, משום מקום, פתחתי את הוואטסאפ וגיליתי שמישהו שלח את הטור שלי באיזו קבוצה איכותית של משוררים חרדים, כהמשך לדיון שהתפתח שם בעקבות מאורעות היום. מישהו כתב "איזה יופי", ועוד מישהו כתב "תודה על זה", ולגמתי עוד לגימה מהיין, ואז קפצה התגובה הבאה: "אתה מכתים ציבור שלם, משטח ומרדד אותו, דק מן הדק. מכיוון שאני מרגיש חלק מהחברה הזו, כואב לי לקרוא דברים כאלו".

ואחריה הגיעה עוד תגובה: "בכל פעם שאני קורא את הטור שלך אני חצוי בין ההנאה מהכתיבה ובין ההרגשה הטורדנית של ריקוד מה יפית. אם הייתי בוטה הייתי שואל אותך, אם היית כותב דברים הפוכים בדיוק והיית מייצג את החרדיות הנאמנה הקלאסית, האם היית מקבל את הטור הזה?". ואז זו: "בעניין הטור שלך, אינני יודע אם הוא מייצג חרדיות קלאסית או לא, מבחינתי זה לא רלוונטי, אבל דבר אחד הוא בטוח לא מייצג - כבוד שמים. בסופו של דבר בעיני הקורא הקלאסי שאינו חרדי ולא תמיד מכיר את המורכבות, הטור עשוי לגרום לתיעוב עוסקי תורת ה' ומיעוט כבודו יתברך בעולם". ואז ההוא מהתגובה הראשונה הוסיף: "הכאב שלי הוא על כך שבעיניי עומד מישהו ומוציא את דיבתי רעה בחוץ בצורה שמשפילה אותי ואת הציבור שאני מאמין בו".

קראתי את ההודעות ואת הדיון הסוער שהן הציתו וכמעט שאיבדתי שליטה על האוטומציה שלי וכמעט שאצבעותיי הקלידו מאליהן את המילים הכי חריפות והכי פוגעניות שאי פעם כתבתי. יותר מכול רציתי לסכם שהתגובות המבוהלות האלה הן מש״ל (מה שרציתי להוכיח). הרי לא יכולתי לבקש המחשה טובה מזו לרעיון של הטור. אך הקב״ה ברוב חסדיו עצר בעדי וחיכיתי שהגחלים במנגל ידעכו ושהאורחים ילכו ושהיין יפוג ואז ישבתי על הספה ליד שולי אשתי והראיתי לה את ההודעות. ושולי, שהיא מיושבת בדעתה ויש לה ראייה עמוקה ורוחבית בו־זמנית, חייכה חיוך קטן ואמרה לי רק שתי מילים: תבין אותם. ואני הסתכלתי עליה ושתקתי ואז חייכתי גם אני חיוך קטן ואמרתי לה, תכל׳ס.

בכל זאת אני רוצה לנצל את המקום שנשאר לי כאן כדי לשתף את הקוראים בכך שאני באמת לא שופר של אף אחד. לא של החרדיות הקלאסית (מה זה בכלל?) ולא של היהדות הנאמנה (למי?) ולא של עולם הישיבות (כפרעליו). אני בסך הכול אוהב לספר סיפורים שאולי קרו ואולי לא אבל בטוח ריגשו, שימחו, הצחיקו או הזיזו לי משהו בלב. כל מי שכותב סיפורים יודע שהתנאי הראשון לכתיבה הוא אהבה. אי אפשר לכתוב משנאה. שנאה חוסמת.

אני יודע שהציבור שלי, הציבור החרדי, רגיש מאוד לדימוי שלו כפי שהוא מוצג בתרבות ובתקשורת. שנים עשו לו עוול. שנים הלעיגו אותו והשטיחו אותו והציגו אותו כחד־ממדי. כנלעג וזהו. ובעיניי, מי שמצפה לעשות ״תיקון״ באמצעות הצגת הגיבור החרדי כמושלם - חוטא באותו החטא בדיוק.

אז לחיי גיבורים שהם גם שלמים וגם סדוקים, גם מורכבים וגם יציבים, גם מתלבטים וגם בטוחים, גם נכשלים וגם מצליחים, גם כופרים וגם מאמינים, גם מגוחכים וגם מקדשי שם שמים ובעיקר - אנושיים. כמוני, כמוך, כמוכם.

סיפורים מהישיבה // עדן אביטבול

he-il

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

2022-05-13T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/283476439802322

Israel Hayom