התפזרות הכנסת וההכרזה על בחירות חמישיות בתוך שלוש שנים מעידות על עומק המשבר שהמערכת הפוליטית הישראלית נתונה בו. רעשי הרקע מחרישי האוזניים, הספינים, ההשמצות, הבוץ והרפש המוטלים מכל עבר – כל אלה מקשים מאוד על הניסיון להבין את מהותו של המשבר הקשה הזה. ובכל זאת, המשבר הזה אומר דרשני וקורא לנו לנסות להתבונן בו ממבט־על.

סיפור ידוע יוכל לעזור לנו בניסיון הזה. מסופר על רב שבאו לפניו שני בעלי דין. כשסיים הראשון לשטוח בפניו את טענותיו אמר לו הרב שהוא צודק. כששמע את טענות יריבו ענה לו שגם הוא צודק. כשהרבנית ששמעה מהמטבח את הדיון תמהה כיצד שני הצדדים צודקים, ענה לה הרב שגם היא צודקת.

כך גם במערכת הפוליטית שלנו. כולם צודקים. כל צד טוען טענות שאין להתכחש להן. החרדים בלי ספק צודקים; עם ישראל לא יכול להתקיים בלי תורה. בן־גביר וסמוטריץ' צודקים לא פחות; מדינת ישראל ועם ישראל לא יכולים להתקיים בלי ארץ ישראל, והתעוררות לאומנית של הערבים עלולה לאיים עליה. על הצדק של הליכוד אי אפשר כלל לערער. הליכוד מייצג ציבור רחב וחשוב בישראל. מנהיגו זוכה להרבה יותר מנדטים מכל אחד אחר במערכת הפוליטית, ולא ייתכן שהליכוד לא ינהיג את המדינה. התחושה של אנשי הליכוד שגנבו להם את המדינה מובנת לגמרי.

גם אנשי השמאל־מרכז צודקים. את ההרגשה הנוראה הזו של תומכי הליכוד שגנבו להם את המדינה הם מכירים מצוין. 12 שנים ארוכות הם חשו אותה על בשרם. אף שהם מתגייסים לצה"ל, נלחמים במלחמות, משלמים מיסים, אוהבים את המדינה וציונים בכל מאודם, עיניהם כלות כשמדירים אותם מהשלטון והופכים אותם לבוגדים.

גם את הצדק של השמאל המובהק, מרצ והעבודה, אי אפשר להכחיש. לאומיות אינה לאומנות, ולא באנו לכאן אחרי אלפיים שנה כדי לעשות לערבים ולזרים מה שעוללו לנו הגויים בגלות. אפילו ליברמן צודק. לא יעלה על הדעת שהציבור החרדי ייהנה מכל הטוב של המדינה בלי לתרום כהוא זה לכלכלתה ולצבאה.

כולם צודקים. וזו בדיוק הבעיה שלנו. כל צד צודק מבחינתו. אבל הצדק הזה של כל צד, והשכנוע העמוק שלו שחובתו למשוך את כל המערכת לצדק הפרטי שלו ולכפות אותו עליה, קורעים אותה ולא מאפשרים לה לתפקד.

מסורת עתיקה של המחשבה הישראלית מסבירה שכל מערכת במציאות בנויה משישה קצוות, שישה וקטורים או שש שאיפות, ונקודה אמצעית, שביעית, שנושאת את כל ההפכים וכוללת אותם כאחד. כך בנוי הזמן, משבת ומשישה ימים שמוליכים אליה. השבת הופכת אותם משישה ימים בודדים, למבנה בעל תכלית, לשבוע. כך גם בנויה הנפש משש מידות, כפי שמבאר באריכות ספר התניא. גם החלל בנוי כך, כפי שמרבה לתאר המהר"ל מפראג. קובייה, למשל, נוצרת משש צלעות, שישה וקטורים שמושכים כל אחד לכיוונו. בתוכה נמצאת נקודה אמצעית, שביעית, שאינה שייכת לאף אחד מהקצוות. הנקודה הזו מחברת את הצלעות והופכת אותן למערכת אחת. לולא הנקודה שנושאת את כל ההפכים האלה, שמאזנת את השאיפות הסותרות, צלעות הקובייה לא היו מערכת אחת אלא שש צלעות המונחות זו לצד זו כמו שישה ספרים בספרייה.

המשבר הפוליטי שאנו עוברים הוא בעל קנה מידה היסטורי. הנקודה המרכזית שאיחדה את קצוות החברה הישראלית עד זמננו לא מצליחה להמשיך למלא את תפקידה. היא כבר לא יכולה לכלול ולהכיל את כל הצדדים. הצדק הכללי והכולל הזה נקרע וקרס מכוחן של השאיפות הסותרות. השלב הראשון של תהליך התחייה של עם ישראל בארץ ישראל הסתיים.

לא ניצחון של צד אחד על יריבו והכרעתו יביאו את הרגיעה. חייבת להתגלות נקודה מרכזית חדשה, שלא רק מאזנת בין הקצוות אלא כוללת אותם יחד. בלשוננו, משבר פירושו לידה. והמשבר הזה יוליד מתוכו נקודה מרכזית חדשה, מכנה משותף עדכני. לא פשרה בין הקצוות אלא איחודם על בסיס חזון חדש.

לכן, אף שכל קצה צודק, זה כבר לא מעניין. אין בכך בשורה. לא בזה טמון הפתרון ולא זה יביא את הישועה. הדבר החשוב באמת הוא הצדק הכלל ישראלי שעומד להיוולד מתוך המשבר הזה. כרגע אנחנו בתוך חבלי הלידה שלו, זועקים מכאב הצירים ומתבוססים בדם השליה. אבל לא אלמן ישראל ולא לשווא החזיר אותנו צורנו לארצנו. עוד סיבוב, ואולי עוד אחד, ובסופו של דבר יופיע הרך הנולד: שלב חדש בתחייה.