מסכת יבמות, שלומדי הדף היומי יסיימו ללמוד בסוף השבוע הבא, מלאה בדיונים ארוכים ומסובכים על מקרי קצה משפחתיים, חלקם בלתי סבירים בעליל. אבל בדף של היום (קט"ז, אזהרת ספוילר למי שלומד וטרם הספיק), חורג האמורא רבא לעולמות הפנטזיה המוחלטת ודן בגמל מעופף.

הדיון עוסק בגט שנמצא בעיר סורא, כשהאדם החתום עליו גר בנהרדעא. בשתי הערים הללו בבבל היה ריכוז יהודי גדול, ושתיהן שכנו על גדות נהר פרת, במרחק של כ־001 קילומטרים זו מזו. בתקופת התלמוד, כדי שגט או כל מסמך אחר יוכל להגיע מנהרדעא לסורא ביום שנחתם היה צריך לקרות משהו בלתי רגיל. ורבא, הוא חושש למקרה שבו גמל יפרח באוויר, יזכה לקפיצת הדרך ויצליח להביא את הגט לסורא באותו היום ממש - נס שיש לו כמובן השלכות הלכתיות.

האם רבא באמת חשב שיש גמל פורח באוויר? ודאי שלא. מדוע אפוא העלה את המקרה בישיבה? התשובה, שנכונה לעוד מקרים בלתי הגיוניים המופיעים ברחבי התלמוד (כמו העיסוק בשאלה אם מותר להביא מנחה מחיטים שירדו מענן, ויש עוד), היא שזו אחת הדרכים היעילות ביותר לנהל דיון טהור בשאלה ערכית או פילוסופית, תוך סילוק משתנים עכשוויים שעלולים להסיט אותנו מהעיקר. דיון שעוסק במקרה ספציפי וארצי עלול לשאוב את המתדיינים לאנקדוטליות ולהטיה אידיאולוגית, ומשם קצרה הדרך לפופוליזם.

כתבת חדשות 12 בארה"ב נסעה השבוע לטקסס כדי לסקר את התגובות והתחושות במדינה הדרומית והשמרנית לאחר פסיקת בית המשפט העליון האמריקני לבטל את הזכות החוקתית להפלה. לפי מחקר שנערך באפריל באוניברסיטת טקסס שבאוסטין, רק 39 אחוזים מאזרחי מדינת הכוכב הבודד תומכים בזכות המוחלטת להפיל עובר, 15 אחוזים מתנגדים להפלות באופן גורף, ו־82 אחוזים סוברים שיש להתיר הפלה רק במקרי קיצון דוגמת אונס, גילוי עריות או סכנת חיים. למעשה, בטקסס יש יותר אנשים שתומכים בפסיקת בית המשפט העליון מאשר כאלה המתנגדים לה. אך בכתבה הארוכה לא שמענו אף אחד מהם. או אחת.

בארה"ב יש עשרות מיליוני נשים וגברים שמתנגדים להפלות. האם מישהו מכם שמע מישהו מהם או מהן בשבוע האחרון? תקשורת המיינסטרים בארה"ב הכריזה מלחמה על פסק הדין, ותקשורת המיינסטרים הישראלית – שנוהה אחריה דרך קבע, באופן מביך – ממשיכה את הקו, ולא מעניקה לישראלי הממוצע שום אפשרות לקיים דיון בנושא. הפלות זה טוב, בית המשפט העליון רע – וזהו.

הצבת נושא ההפלות בראש סדר היום של הנצרות השמרנית בארה"ב נראית מוזרה לנו, הישראלים והיהודים - גם הדתיים שבתוכנו. היהדות גמישה הרבה יותר בנושא ההפלות, תודה לא־ל, ולמעט שוליים שלקחו את הנושא והפכו אותו לדגל, אין עיסוק נרחב מדי בנושא, וטוב שכך. בישראל נערכות הפלות בקלות יחסית, ורוב מוחלט בציבור, גם השמרני, תומך בכך שלכל אישה תהיה זכות על גופה. דווקא היכולת שלנו להסתכל על העניין הפנים־אמריקני הזה מבחוץ ובלי יותר מדי אמוציות – וההפחדות בנוסח "הנה זה בא" הן סחרירים פוליטיים ריקים מתוכן – מאפשרת להביט עליו ולשאול את עצמנו מה לעזאזל קורה כאן.

האם נכון והגון, ולו מבחינה אינטלקטואלית, לא לשמוע את הצד השני גם אם דעתו נראית לנו תלושה לחלוטין, שלא לומר אובססיבית? אם זה היה מיעוט זניח של כת בעמק נידח בהרי הרוקי, מילא. אך לא זה המצב. כאמור, ארבעים אחוז מאוכלוסיית ארה"ב מתנגדים להפלות. יותר ממאה מיליון איש, שמעצבים בכל יום את הדמוקרטיה החשובה בעולם. עובדה, בית המשפט העליון בוושינגטון נמצא בידיהם. האם התשובה היא התעלמות? זה רציני? זה תורם משהו לבירור אמיתי של הסוגיה?

התופעה הזו, ביטול ואיון מוחלט של הדעה הנגדית לשלי, אינה נחלת השמאל לבדו. אם נחזור רגע לישראל, סוגיה כמו שיתוף מפלגת רע"ם בקואליציית ימין בהחלט אמורה להיות על סדר היום. בארבע מערכות בחירות לא הושגו 61 מנדטים לגוש נתניהו, וצירופה של מפלגה שמרנית נוספת לגוש השמרני אינו בבחינת מדע בדיוני, גם אם היא ערבית. ברור לכולם שהליכוד בראשות בנימין נתניהו היה שותף למשא ומתן כזה או אחר עם מנסור עבאס, ולא ניכנס כרגע לשאלה אם היה זה מו"מ על שותפות קואליציונית מלאה, הסכם על הצבעה אחת או טריק אחר שפוליטיקאינו יודעים לשלוף מהשרוול כשהם רוצים. אבל בשנה האחרונה הדיון הזה פשוט נעלם. ברגע שמישהו מעז להעלות את האפשרות שרע"ם תהיה חלק מקואליציית ימין, הוא נבלם באופן פשטני וגורף עם שתי מילים שאחריהן כבר אי אפשר לומר דבר: "תומכי טרור". כמו הסיסמה "שומשום היפתח", רק הפוך – סיסמה שנועלת את השער לתמיד, וזורקת את המפתח לים.

כבר התרגלנו לדיונים שטחיים של שחור ולבן. מעטים הם המקומות והאפשרויות להעמיק, להחליף דעות, ללבן סוגיות באופן שלא מתמצה בכותרות, בקלישאות ובקביעת עובדות מוחלטות שאינן מותירות מקום לצד השני אפילו לנסות לשכנע. יצרנו סביבנו קיר ברזל אטום, והפעילות האינטלקטואלית היחידה במרחב החשיבה והדיון שלנו היא אטימה הדוקה ומהירה של כל סדק שחלילה, רחמנא ליצלן, עוד עשויה לחדור בעדו דעה שתערער את עולמנו הבטוח כל כך. עכשיו מגיע השלב הבא, והוא דיסטופי: אנחנו לא רוצים לראות או להכיר בקיומו של השחור, מבחינתנו. לא רוצים אפילו לראות את קיר הברזל, זה שמזכיר לנו שמצידו השני מחכה לנו דעה אחרת, שעשויה לטרוף אותנו חיים. תנו לנו רק לבן - דעתנו הצחה, הנשגבת והנכונה על כל דבר. וכשהכול לבן בעיניים, זה סימן שאנחנו עיוורים.

אם לפני כמעט אלפיים שנה רבא היה יכול להעלות בבית המדרש אפשרות של גמל מעופף, גם אנחנו יכולים לשחרר מעט ולדמיין מפגש עם דעות של אחרים. זה רק יהפוך אותנו ליודעים יותר, מבינים יותר, שלמים יותר.