כשווינסטון צ'רצ'יל סולק מדאונינג 10 על ידי הבוחר הבריטי בסוף מלחמת העולם השנייה, הוא התיישב לכתוב את זיכרונותיו מהמלחמה בשישה כרכים עבי כרס, אשר ראו אור רק שלוש שנים אחר כך. אילו היו רשתות חברתיות בזמנו, הוא היה יכול לשווק בהן את מורשתו כבר בקיץ ,1945 כמו נפתלי בנט בימי כהונתו האחרונים. ספרי הזיכרונות עוד יגיעו, בינתיים יש טוויטר.

"לראשונה מזה שנים, הסתיים הקציר ביישובי עוטף עזה בצורה שקטה ומוצלחת. ללא בלוני תבערה, ללא שריפות, ללא רקטות מחמאס", צייץ השבוע בגאווה ובהבלטה רבה ראש הממשלה היוצא. גם בנאום הפרישה שלו שלשום הוא מנה בראש רשימת הישגיו את טענת "הבאנו שקט וביטחון בדרום". לא העברת התקציב, לא השיפור הדרמטי ביחסי ישראל־טורקיה או העיכוב הזמני בהסכם הגרעין בין איראן למעצמות, אלא בעיקר השקט הפוטוגני בדרום.

שדות השלף בדרום אכן מצטלמים היטב. המראה המרהיב שלהם מצטלב עם זיכרון השדות המפויחים בשנים עברו, שהחקלאים לא הספיקו לקצור, ומחדד את תודעת הפער בין אז לעכשיו, בין ממשלה כושלת כביכול לממשלה מוצלחת.

בנט צייץ עוד: "הכנסתי מדיניות חדשה: הפצצת חמאס גם על בלון בודד. אין יותר 'הכלה' או התעלמות". בציוץ אחר העלה על נס את תבונת החלטתו לאפשר כניסת פועלים עזתים לישראל ("ההתלהבות בקרב תושבי עזה הייתה עצומה"), ואת קשריו המצוינים עם נשיא מצרים א־סיסי, שלדבריו הביאו לסגירת הברחות האמל"ח בדרום.

סדרת הציוצים של בנט על השקט המענג בדרום הזכירה לי את מודעת הבחירות הזחוחה של המערך ערב מלחמת יום הכיפורים על נפלאות קו בר־לב: "על שפת הסואץ שורר שקט.